הקברניט
אילו טילים בליסטיים נשארו לאיראן, ומה הם מסוגלים לעשות?
האויב פיתח חמש משפחות שונות של טילים שיכולים להגיע עד אלינו; מי הכי חזק, מי הכי מהיר, ומי הכי מסוכן? "הקברניט" מציג את הזרוע הארוכה של הרפובליקה האיסלאמית - ואת היתרונות והחסרונות של כל אצבע
שלום, כאן הקברניט; היום נכיר את ארסנל הטילים הבליסטיים של איראן, נראה מה מבדיל בין הדגמים השונים וננתח את המאפיינים של כל משפחת טילים בתור איום.
המשפחה הראשונה היא משפחת השיהאב ("מטאור" בפרסית) מקורה במלחמת איראן-עיראק, כשהבינו האיראנים שאין להם מענה למטחי הטילים הבליסטיים של סדאם חוסיין.
הם רכשו טילי סקאד מסוריה ולוב ב-1985, ובהמשך גם מצפון קוריאה - והינדסו לאחור את הטיל, המשגר וכל מערכותיהם: פירקו כל בורג, כל מנגנון, הבינו איך הוא עובד ולמדו לבנות כאלה עצמאית. יכולת ייצור מקומית הושגה ב-1988, והטילים משופרים בהתמדה מאז.
מכל הטילים שיכולים לטוס עד אלינו, השיהאבים הם הכי נפוצים בארסנל האיראני. לרובם מנוע דלק נוזלי - כזה שצריך לתדלק לפני הירי, מה שמייצר גם עיכוב לוגיסטי וגם רעש מודיעיני שקשה להסתיר ונוטה לקלקל מתקפות פתע. בין השאר, תמצאו במשפחה הזאת את טילי השיהאב 3 הוותיקים, טילי העימאד שתוארו בידי איראן כמדויקים במיוחד, הקאדר 110 שהוא דו-שלבי וכולל גם מנוע דלק מוצק שמקצר את ההכנות לירי, והקיאם שהוא בעל טווח קצר מכדי להגיע לשטחנו - אפילו אם ישוגר ממערב איראן.
לטילים במשפחה זו יש משגרים גדולים ומסורבלים, משאיות של יותר מעשרים מטר - לא משהו שקל להסוות כמשהו אחר, וגם חייבים לנסוע בשיירות עם רכבי אבטחה, ציוד וצוותים; עוד דבר שמגדיל את החתימה המודיעינית כשהשיהאבים יוצאים מהמסתור.
האיומים הרלוונטיים הם העימאד והקאדר, בעלי טווח מקסימלי של 2,000 ק"מ וראש נפץ של חצי טון עד טון, בהרכבים שונים של חומר נפץ ובטון. בנוסף, קיים ראש מצרר שנושא 12 עד 36 מטענים קטנים ומפזר אותם בשלב הנפילה הסופית, בגובה של כ-20,000 רגל.
לדגמים האחרונים במשפחה יש רכיב ניווט לווייני שעוזר לשפר את דיוק הפגיעה, אך בשטח ראינו שזה לא מאוד אפקטיבי - הם אינם מדויקים במיוחד וגם כאלה שלא יירטנו פגעו יחסית רחוק מהמטרה. לפי הערכות, מסלול הטיסה שלהם גבוה יחסית - 500 ק"מ, מה שמקל על גילוי ותכנון נתיבי יירוט. עד כה, עשינו זאת היטב: אלו רוב הטילים ששיגרה איראן לישראל עד כה, ורובם יורט בהצלחה. יש להניח שאיראן עדיין תשתמש בטילים כאלה כדי ליצור עומס על מערכות ההגנה; הם יכולים לאתגר כשמשגרים אותם בהיקפים גדולים.
המשפחה הבאה בתור היא משפחת הפתח ("כובש" בפרסית). זו המשפחה הכי מגוונת בארסנל האיראני, וגם היא נולדה במהלך מלחמת איראן-עיראק - על בסיס טכנולוגיה זרה; מהנדסים מקומיים לקחו רקטה ארטילרית סובייטית בשם 9K52 לונה, והינדסו אותה לאחור ב-1988.
ב-1996 היא הפכה לזילזאל 2, רקטה מדויקת ואמינה הרבה יותר מהמקור, והחל ייצור סדרתי. הגרסאות הבאות כבר קיבלו סנפירים חדשים ומערכת הנחיה שהפכה את הזילזאל לטיל בליסטי אמיתי - הפתח 110 שנכנס לשירות ב-2002 ומסתייע בניווט לווייני כדי להשיג דיוק מקסימלי, ולפגוע במטרה מטווח של 300 ק"מ.
משפחת טילי פתח מתאפיינת במנוע דלק מוצק שמאפשר שיגור מיידי ללא תדלוק והכנה ממושכת לירי, ולרוב הם גם יותר קטנים מהשיהאבים; קל יותר לנייד ולשגר אותם מהשטח.
האיראנים ראו כי טוב, והפכו את הפתח לחמולה ענקית: יש דגם בשם חליג' אל פארס שהוא נגד ספינות ומצויד בראש ביות מכ"מי; דגם בשם פתח 360 לטווח 120 ק"מ שמגיע במשגר בן שישה קנים; פתח 313 שהוא שדרוג של הפיתוח המקורי ומעלה את הטווח ל-500 ק"מ; פתח מובין, דגם בעל מצלמה בחרטום - ביות אופטי, שמקשה על הטעיות ושיבושים; ודגם מוקטן בשם אבאביל, שמתאים לשימוש ימי. יתכן שמפותח גם דגם לשיגור מהאוויר; המיני-פתח לא גדול בהרבה מטילי הפניקס שנושאים מטוסי ה-F14 של איראן.
הדגמים המסוכנים עבורנו הם שלושה בעלי מנועים עוצמתיים שפותחו לטווחים ארוכים יותר - וקיבלו ראש נפץ מתמרן, שמסוגל לתקן מסלול בדרכו למטרה וגם לזגזג קצת, כדי להקשות על חיזוי הנתיב ולאתגר טילים נגד טילים.
הראשון נקרא חייבר שקאן, טיל שמאיץ למהירות של מאך 8-9, ומסוגל להגיע לטווח של 1,450 ק"מ עם ראש נפץ של 550 ק"ג; זה אומר שכדי לפגוע בישראל צריך לשגר ממערב איראן, מה שמגביל את גמישות האויב.
המשגר שלו קטן בהרבה מהמשאית העצומה שסוחבת את משפחת השיהאב; פשוט טילי חייבר שקאן שוקלים חצי מהם וצרים משמעותית, ומשגר בודד יכול לשאת זוג טילים.
עוד משגר הוא כזה שנראה כמשאית סטנדרטית עם תא מטען סגור בברזנט מרובע, בתוכו מוסתר הטיל. משגר כזה ניתן להסתיר בשטח בנוי, ויתכן שזה חלק ממתאר ההפעלה שלו.
הדגם השני נקרא חאג' קאסם והוא גדול, כבד ושמן יותר; יש לו שני שלבים, מה שמאפשר לשמר את התאוצה יותר זמן ולהגיע למהירות של מאך 13.
בחרטומו ראש מתמרן עם פצצת 500 ק"ג, והאיראנים טוענים שהוא עמיד בשיבושי ניווט לווייני. העניין הוא שלאיראנים לא קל לבנות מנועי דלק מוצק שכאלה, בעקבות נזקים שגרם צה"ל לתשתיות הייצור בשנה האחרונה. ולכן, כנראה שאין לאויב הרבה טילים מדגם זה.
19 צפייה בגלריה
טיל חאג' קאסם. שימו לב שהוא גדול יותר, ועם משגר פחות נייד וגמיש
(צילום: תיעוד איראני)
הדגם השלישי נקרא פתח 1, והוא די מפורסם: כשנחשף ב-2023, הציגה אותו איראן כנשק חסין יירוטים, כי הוא משחרר ראש נפץ שגם מגיע במהירות היפרסונית משום שהוא ממונע ומאיץ בדרך למטה, וגם מתמרן כדי לברוח מפגיעה. זו היתה תעמולה ריקה, משום שא. כל טיל בליסטי הוא היפרסוני מאז ה-V2 של הנאצים בשנות הארבעים, וב. צה"ל הצליח ליירט אותם טוב מאוד למרות הזיגזוגים, אלו הטילים שהחות'ים ירו אלינו בשנה שעברה.
לפתח 1 יש ראש נפץ של כ-350 ק"ג; הפצצה קטנה יותר משום שהראש צריך דלק משל עצמו, שתופס מקום ומשפיע על המשקל. הטילים במשפחה זו טסים במסלול שטוח, יחסית נמוך - כ-135 ק"מ, כך שהם מתגלים קצת יותר מאוחר.
אבל ראינו אותם מופעלים די הרבה במהלך תריסר ימי "עם כלביא", ולאויב לא יהיה קל להפתיע בעזרתם. וכאמור, הפלנו הרבה מהם בשנתיים האחרונות למרות מהירות החדירה הגדולה שלהם, וגם הנתיב הנמוך לא עזר.
המשפחה השלישית היא משפחת חורמשאר (נקראת ע"ש עיר ומחוז במערב איראן, שם התחוללו קרבות גדולים במלחמת איראן-עיראק). אלו טילים כבדים, שנועדו לשאת ראש נפץ כבד של עד 1.8 טון.
הם פותחו מטילים צפון קוריאניים בשם הואסונג 10, שבעצמם פותחו מטילים רוסיים שנועדו במקור לשיגור מצוללות. בגלל שטילים כאלה מוצבים אנכית, הם לרוב יותר קצרים, ולכן מקבלים גוף עבה לנשיאת הדלק הנדרש.
כמיטב המסורת, גם החורמשאר טיל שמן: קוטרו כמטר וחצי, לעומת מטר וקצת במשפחת עימאד וכ-76 ס"מ במשפחת פתח. והעובי הזה מאפשר נשיאה של ראש נפץ במשקל של עד 1.8 טון, מספר ראשים מתפצלים עצמאיים, או מטען מצרר גדול של 80 פצצונות. את פצצת המצרר פגשנו בשטח: לפחות טיל אחד כזה הופעל בימי "עם כלביא" ולא הצליח לגרום לנזקים משמעותיים.
אך גרסת הראשים העצמאיים היא משהו אחר: הם משתחררים מהטיל בחלל, וכל אחד חודר לאטמוספרה במהירות גדולה, כך שכל טיל הופך בבת אחת לכמה מטרות שצריך ליירט.
העניין הוא שהראש הזה לא נחשף בשום מקום, ולא ברור כמה הוא מבצעי. בנוסף, עם כמה שהחורמשאר שמן, לא סביר שהוא נושא יותר משלושה-ארבעה ראשים קטנים. הדגם המסוכן במשפחה נקרא חורמשאר 4 ומכונה גם חייבר, ומסוגל לשאת מטען של 1.5 טון לטווח 2,000 ק"מ וגם לבצע תיקוני מסלול בשלב הטיסה החופשית בחלל כדי לשפר את הדיוק.
לפי דיווח ברשת התקשורת הממשלתית Press TV, הטיל טס בגובה 126 ק"מ, שנחשב נמוך מאוד - בטח בהתחשב בטווח שלו. לרוב, טילים שטסים כל כך רחוק מטפסים יותר גבוה, ולכן יתכן שמדובר במידע שסולף בידי ממשלת איראן כדי להטעות צבאות יריבים. לחורמשאר 4 יש מנועי דלק נוזלי, מסוג שמאפשר הכנה מהירה יחסית לשיגור וצמצום חתימה מודיעינית. אבל מדובר בנשק הרבה יותר מורכב, רגיש ויקר מטילים אחרים, ולאויב כנראה שיש מעט מאוד כאלה. בנוסף, המשגר שלו גדול ומסורבל ולא יהיה קשה לצוד אותו כשיצא מהמסתור שלו. גם לחורמשארים יש משגר גדול ומסורבל שלא קל להסתיר.
המשפחה הרביעית של הטילים הבליסטיים נקראת סיג'יל ("גופרית") והיא איראנית אורגינל: אלו לא שדרוגים לנשק שהמציא מישהו אחר, אלא טיל מפיתוח מקומי מלא.
זו המשפחה ארוכת הטווח, הטילים הכי גדולים וכבדים של האויב, שנשענת על תצורה דו שלבית בעלת מנועי מוצק עוצמתיים. לפי הערכות, ביכולתם לטוס לטווח של 2,500 ק"מ ויותר; טכנית, מאיראן עד וינה.
ראש הנפץ שוקל בין חצי טון לטון וחצי, אך כמו טילים גדולים אחרים - גם פה מדובר במשגר מאוד מסורבל ובטיל יקר ונדיר. גם מסלול הטיסה שלו ככל הנראה גבוה מאוד, מה שמקל על מעקב ויירוט. המשגר של הסיג'יל אפילו יותר ארוך משל השיהאבים למיניהם, מגבלה שמצמצמת גמישות.
המשפחה החמישית והאחרונה של טילי איראן היא בעיני הכי מעניינת: המשפחה ההיפרסונית המתמרנת. יש בה כרגע רק טיל אחד שנקרא פתח 2 והוא באמת בן דוד של הפתח 1: טיל יחסית קל יחסית עם מנוע דלק מוצק, משגר זריז ונייד במיוחד וראש נפץ ממונע.
אבל פה נגמרים קווי הדימיון: הראש של הפתח 2 הוא בעל סנפירים גדולים יותר ותחתית שטוחה שנועדה לייצר עילוי ולאפשר התקדמות דינמית. לאחר השיגור, עולה הטיל לגובה בצורה תלולה מאוד, ואז צולל ומשחרר את הראש – שמתייצב ומתחיל את שלב השיוט בחלל. זה דפוס מאוד חריג לטיל בליסטי, שלא קשה לגלות.
כשנגמר לראש הדלק, ישתמש בצורה שלו כדי להתקדם בצורה של גלישה דינמית: יוריד אף כדי להרוויח מהירות, ואז ינצל אותה כדי לנסוק בחזרה. בצורה זו, יכול הראש לתמרן בצורה קצת יותר משמעותית מסתם זיגזג בלי לאבד הרבה אנרגיה, ולהגיע למטרה במהירות גדולה גם מטווח של 1,800 ק"מ. הביצועים שלו לא ברורים; יש הבדל גדול בין ראש שפונה חמש מעלות כל עשר שניות, ואחד שפונה עשר מעלות כל חמש שניות.
אבל מדובר בנשק היפרסוני מתמרן בסיסי וסיכון שטילים אחרים לא מציבים: השילוב בין מהירות חדירה גבוהה, מסלול שטוח ופוטנציאל לתמרון עשוי להיות האתגר הכי גדול לטילי ההגנה שלנו. שלשמחתנו הם עדיין יותר מהירים, עוצמתיים וחכמים גם מהאיום הזה. בנוסף, לפי המכון האיראני MSAI לראש יש מנוע דלק נוזלי, כך שגם הוא מצריך תדלוק עם כל העיכובים והסיבוכים הנלווים.
19 צפייה בגלריה
מסלול פתח 2, מימין: נסיקה לגובה, צלילה לצבירת מהירות ושיוט, צלילה בזיגזג למטרה
(צילום: פרויקט הקברניט CC0)
אלו הן חמש משפחות הטילים הבליסטיים של איראן שרלוונטיים לישראל. חשוב לזכור שכל היכולות שראיתם כאן הן תיאורטיות; בחודשים שחלפו מאז "עם כלביא" נאלצה תעשיית הנשק האיראנית להתמודד עם נזקים גדולים ולבנות טילים חדשים במהירות גדולה, על בסיס אילתורים עצומים.
למשל, השתמשו ברכיבים ומכשור מסין, שבא להחליף ציוד מקומי שתוכנן ספציפית לטילים האיראנים. זה הצריך הרבה התאמות ולכן ראינו שם הרבה ניסויי טילים החל מספטמבר. אפשר להניח שתמונת הביצועים השתנתה, טיל בליסטי זה לא משהו שאפשר לבנות במהירות בלי לעשות ויתורים גדולים מאוד.
אבל אילתורים זו מומחיות איראנית ותיקה: במשך שנים רבות ראינו את מהנדסי הרפובליקה האיסלאמית מפתיעים באילתורים, קומבינות וסגירת קצוות בנסיבות הכי קיצוניות.
הם הצליחו להנדס לאחור את ה-F14 בזמן החרם האמריקאי בשנות השמונים, את הכטב"מ החמקן RQ170 כשנפל לידיהם ב-2011, ואפילו את טיל הספייק מתוצרת רפאל כשהשיגו אחד בלבנון.
ולכן אסור לזלזל בהיקפי האיום הזה; גם טיל גרוע יכול להגיע למטרה והוא מתפוצץ בדיוק כמו טיל משובח. אם וכאשר ניתקל בטילים הללו מהצד השפיצי, חשוב להישמע להוראות פיקוד העורף ולתפוס מחסות כשצריך; למרות יכולות טיל החץ לדגמיו ושיעורי יירוטים של יותר מ-86%, בשום מצב אין הגנה אווירית מוחלטת וחבל לקחת סיכונים מיותרים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
