הקברניט
סכנה בת 80 שנה: כך המציאו הנאצים את עיר הטילים של איראן
אדולף היטלר בעצמו יזם את הקמת בסיס הטילים התת קרקעי הראשון; איך הצליחו בעלות הברית לנטרל אותו? "הקברניט" מציג את האבולוציה המעניינת של מנהרות הטילים, ואת האתגר האמיתי בהשמדת האיום
שלום, כאן הקברניט; המינהור הוא המענה שבחרו אויבי ישראל לכמה מהיתרונות הכי מפורסמים של צה"ל – למשל, מטוסי קרב מעולים, סנסורים מובילים מסוגם בעולם, ויכולות מודיעיניות שגובלות במדע בידיוני.
כל אלה, לצערי, פחות רלוונטיים כשהמטרה מוגנת תחת מיליארד טון סלע ואי אפשר לראות ולנטר אותה; ולתקוע בה פצצה בדיוק במקום הנכון זה אתגר אפילו בשביל המפציצים החמקנים של ארצות הברית.
אפשר לראות את זה ממש בכל הזירות: חמאס בנה מפעלי נשק באולמות מתחת לערי הרצועה, חיזבללה פרסם סרטונים של משגרי טילים מסתובבים במנהרות, ואין ישראלי שלא מכיר את ערי הטילים המסוכנות של איראן.
עליהן נדבר היום, נבין מאין הן הגיעו – ונלמד איך התפתחה מנהרת הטילים המודרנית ומה הקשר למריבה של דרג מדיני עם הדרג הצבאי שתחתיו. נתחיל בקצת היסטוריה עתיקה: פה אצלנו במזה"ת מינהור צבאי הוא לא המצאה חדשה – מיטב חייליו של סרגון מלך אכד חפרו מנהרות התקפיות לכיבוש ערי יריבים לפני סביב 4,300 שנה.
17 צפייה בגלריה
"המפקד, אפשר ללכת לשתות?" - "בטח דמקיאילישו, ברגע שתסיים לחפור את השקם"
(צילום: פרויקט הקברניט CC0)
ישנם תיעודים של לוחמת מנהרות התקפיות גם ביוון העתיקה ועל שימוש בתת-קרקע להגנה והסתרה יספר לכם כל ילד שביקר בבית גוברין, אם הקשיב קצת לפני הסלפי במערת הפעמון.
שורשי מנהרות הטילים הבליסטיים הולכים שמונים שנה אחורה, וכמו הרבה חידושי לוחמה אווירית, גם זה אחד שפרץ החוצה ממוחו של נאצי. בסוף 1942 החלה גרמניה להקים תשתיות עבור הנשק הכי חשוב שלה: טילי האגרגט 4, שמוכרים יותר בשם 2V.
אנחנו מדברים על הטיל הבליסטי הראשון בהיסטוריה, פיתוח שהוביל המהנדס ורנר פון בראון, ורכיביו נבנו בידי פועלים יהודים בתנאים גיהנומיים; נשק שאף מדינה לא ידעה לגלות ובטח שלא ליירט, כזה שקורע את הרקיע באלפי קמ"ש, ויכול להגיע בקלות מהולנד הכבושה אל סמטאות לונדון. לא יהיו אזעקות, לא יישמע טרטור מנוע מפציצים; התקפת פתע רצחנית על אזרחים חפים מפשע.
בדיוק מה שהיטלר רצה: כך יוכל לזרוע אימה בעורף הבריטי, כדי לדחוף את האזרחים להפציר במלך ג'ורג' לרסן את צבאו ולבקש מארה"ב לעצור את המלחמה. הקצינים שהובילו את פרויקט הטיל בצד הצבאי רצו שה-2V ישתגר מרכב – כזה שיוכל להסתתר ביערות אירופה, לחמוק מכל תקיפה אווירית אפשרית ולתת לגרמניה אורך נשימה בעודה שוחקת את ערי יריביה.
היטלר שמע והתפלץ: מה פתאום! הצורר רצה הכל גרנדיוזי, מנופח, מוגזם; ואת הטילים המפוארים שלו ישגר בסיס בלתי ניתן להשמדה: מתקן גדול עטוף בחגורות בטון עצומות, בדומה למערכי בונקרים אחרים שהוקמו ברייך השלישי.
מצוות הפיהרר מולאה ובקיץ 1943 החל להיבנות בסיס כזה בצפון מערב צרפת, בקרבת העיירה וואטן. בעלות הברית קלטו את הפרויקט, בזכות רשת עשירה של סוכנים מקומיים וטיסות צילום קבועות; החל מאוגוסט החלה הפצצה קבועה של אתר הבנייה. שוב ושוב נהרסו הציוד ומצבורי החומרים, והפרויקט פשוט נתקע.
היטלר כעס על מפקד חיל האוויר הרמן גרינג, קילל ונופף ידיו בתיאטרליות – אבל עדיין לא שמע לעצת הקצינים: משגרים ניידים? בושה ובושה. תחת זאת, ציווה להקים מבצר טילים תת קרקעי; אתר כל כך ממוגן, שיהיה חסין מוות – בסיס ששום דבר לא יוכל להשמיד מהאוויר, גם לא אסטרואיד עליו רוכבות כל הוולקירות של וגנר.
הלוקיישן היה קרוב, כ-14 ק"מ מבונקר וואטן, והמבצר החדש תוכנן להיות חנות המפעל של הטילים: הוא נחפר בדופן של מחצבה, וכלל מנהרה ראשית גדולה עם מסילת ברזל, דרכה נכנסו אליו חלקי V2 וציוד. בפנים הטילים הורכבו, וגם החומר המחמצן, חלק מדלק הטיל, הופק שם במקום. כל טיל מוכן הוצב על כן שילוח שנוסע על מסילה החוצה, משגר וחוזר לטיל הבא.
חמש מנהרות שיגור תוכננו להיחפר שם, ומאחוריהן תוואי תת-קרקעי שמוביל אל מתחמי תחזוקה, מגורים, משרדים, רפואה – קילומטרים של מנהרות מבוצרות. ומעל כל אלה תוכננה לשבת כיפת בטון עצומה בקוטר 84 מ', שעוביה 5 מ' ומשקלה הוערך ב-55,000 טון.
לא סתם נבחרה כיפה: הצורה הקמורה מספקת הגנה טובה יותר מפני פצצות סטנדרטיות, והעלתה את הסיכוי שפצצה תיהדף ולא תישתל בתוכה. כך, חשבו מהנדסי גרמניה, ייחסמו ההתקפות של בעלות הברית, והמגן העצום הזה נתן לבסיס את שמו: לה-קופל (הכיפה).
17 צפייה בגלריה
ככה זה נראה בימינו. בסיס הכיפה הגרמני
(צילום: Pays de Saint-Omer Tourist and Convention Office)
הבנייה החלה באוקטובר, והנאצים הזרימו לאזור בעיקר פועלים לגיטימיים ופחות עובדי כפייה. הסוכנים של בעלות הברית קלטו את הפרויקט מאוד מהר, וידיעות עליו זרמו לבריטניה כמו בירה בפאב לונדוני, אם כי לקציני המודיעין לקח זמן להבין מה הנאצים עושים שם – ולתת ללה-קופל את התיעדוף הראוי.
זה קרה באביב 1944, ו-187 מפציצים כבדים רעמו בשמי צרפת ושפכו פצצות על הפרויקט. גם הפעם נגרם נזק לציוד הבנייה, ובניית הכיפה הואטה. בקיץ התקיפות עלו ברמה: הוטלו פצצות טולבוי – נשק מפצח בונקרים ייעודי, בעל מעטפת עבה במיוחד שמסייעת לחדירת אדמה, ופיצוץ תת קרקעי שמקריס ביצורים.
סיפרתי לכם על הפצצה הזאת; בעזרתה ניסו הבריטים להרוס סכרים בגרמניה. הפצצות פילחו את מסגרת הכיפה, וגרמו לקריסת שלוש מחמש מנהרות הטילים, מה שתקע את לה-קופל עוד יותר.
זמן קצר לאחר מכן קיבלו הפועלים וכוחות האבטחה במבצר פקודת פינוי מיידית; המודיעין הגרמני נפל באחת ההונאות הכי חשובות בהיסטוריה הצבאית – וחשש שפלישה של בעלות הברית תתרחש בקרוב בחופי פאס דה-קאלה שקרובים יחסית ללה-קופל.
שוב זעם היטלר (והתפלץ כשבעלות הברית נחתו דווקא בנורמנדי), והפעם נאלץ לשמוע בעצת הדרג הצבאי; הוא לא התנגד כשהחלה הפעלת טילי ה-V2 ממשאיות עם צוותים ניידים.
והפעם, כפתור ופרח, עבדה השיטה מקצה לקצה. מטוסי תקיפה מאוד התקשו למצוא את המשגרים שכן לא חסרים יערות בהולנד ובלגיה מהן שוגרו הטילים, ובעלות הברית התמקדו בפגיעה בשרשרת הלוגיסטית של הטילים הבליסטיים ולא במרדף אחר משאיות ה-V2.
אחרי מלחמת העולם השנייה כונן סדר עולמי חדש, בו שתי מעצמות בעלות אידיאולוגיות מנוגדות שמשקיעות כל מה שיש להן בכלי משחית הרסניים מאי פעם: הטיל הבליסטי, הכוכב של המלחמה הקודמת, קיבל בשנות החמישים ראש נפץ גרעיני גם בארצות הברית וגם בברית המועצות. ושני הנצים מיהרו להקים עבור הטילים הללו בסיסים שישמרו אותם ליום פקודה.
הסובייטים היו הראשונים: בתחילה התקינו מערכי תדלוק ותחזוקה תת קרקעיים בבסיסי טיל ה-R7 בבסיס ביקאנור, וב-1960 נבנה בסיס הטילים הבליסטיים הראשון של בריה"מ, בפלוקשיטנה שבמערב ליטא. ארבעה פירים אנכיים גדולים היו לו, בתוכם טילי R12 שיכולים לאיים משם על כל מערב אירופה.
ראתה ארה"ב, זקפה חזה, שינסה מותניים, וחנכה בסלינה שבמדינת קנזס את בסיס הטילים המבצעי הראשון שלה שגם הכיל תריסר טילים – וגם כאלה מדגם אטלס F, שיכולים לטוס עד רוסיה.
הסובייטים לא נשארו חייבים; בטבעיות, החל מירוץ חימוש ושני הצדדים אימצו את תפיסת הנאצים: בסיסים גדולים מאוד, שהלכו וצמחו בהתמדה. מספר פירי השיגור גדל והגיע גם לעשרות, כדי לתת מכה גרעינית כמה שיותר עוצמתית. והבסיסים נחפרו יותר ויותר עמוק כדי לשפר את הסיכוי שישרדו מתקפת פתע (או מתקפת נגד).
17 צפייה בגלריה
מבנה בסיס טילים אמריקאי משנות השישים
(צילום: סיינטיפיק אמריקן, התמונה עובדה באמצעות AI)
אחת כזו הרי תגיע במאה אחוז: המעצמות ידעו היכן נמצאים בסיסי היריב – לא קל להסתיר חפירה של פירים עצומים לטילים בליסטיים, בעומק 40 מ'. ולכן שימרו הנצים יכולת שיגור גרעינית גם ממפציצים ומצוללות, שלא יפסידו כבר במכת הפתיחה.
בסוף שנות השבעים הבינו צבאות שנשק העל שלהם בסכנה: חלו שיפורים משמעותיים בדיוק של חימושי אוויר קרקע, ובסיסי הטילים כבר אינם מקום בטוח מספיק עבור הזרוע הארוכה. התוצאה היתה פיתוח משגרים ניידים שמסוגלים לשאת ולירות גם טילים בין-יבשתיים גדולים – ולהסתתר ביערות כשצריך.
החלו מסוף המאה ה-20 אפשר לראות שילוב מלא בין מערכי תת-קרקע קבועים ובין ורכבי שיגור. זו תצורה שנפוצה בסין ובצפון קוריאה, בהודו ובפקיסטן וגם ברוסיה – ומספקת גם הגנה וגם גמישות והסתרה בעת הצורך.
כך עובדות גם ערי הטילים של איראן: אלו מכלולי ענק שנחפרו בדופן רכסים כך ששכבת ההגנה העיקרית היא הטופוגרפיה עצמה. ובכל מכלול ישנם משגרים רבים שיכולים לצאת ממנהרות רבות, לשגר ולחזור פנימה תוך דקות – או לירות מאולם פנימי כמו שראינו בבסיסים בלבנון.
אך המקרה האיראני שונה מהותית, בדבר שכולנו מכירים היטב: בכל המדינות שהזכרתי, בסיס טילים אסטרטגי נועד לתת מכה גרעינית - כנראה אחת או שתיים - לפני שייתקף בידי האויב.
איראן בכלל לא חושבת במונחי מכה בודדת; בסיסי הטילים שלה נועדו לאפשר ירי רצוף ומתמשך, גם אחרי פגיעות קשות בתשתיות שלהם. לשם כך, ככל הנראה שיש בהם ציוד ומתקנים לשהייה מאוד ארוכה של המפעילים - עד שיישחקו או יוותרו אויביה. ובעיר הטילים האיראנית יש גם מכלולי הרכבה ותחזוקה - מין שילוב של גישת היטלר ושל גישת הגנרלים שלו.
למרות השנים הארוכות של האנושות בפיתוח בסיסי טילים תת קרקעיים, לרוב המכריע של הצבאות אין ניסיון בלתקוף ולהשמיד כזה; הרי מלחמה בין המעצמות לא קרתה, לשמחת האנושות.
הניסיון הראשון לצוד משגרים ניידים ארע במלחמת המפרץ של 1991, וכשל בן כשל. הניסיון הראשון לתקוף עיר טילים בוצע בידי ישראל וארצות הברית במלחמה הנוכחית.
וכפי שיעיד כל ישראלי, ההצלחה היתה חלקית; לנטרל את הבסיסים זמנית הצלחנו ביחד, אך השמדת עיר טילים? זה כבר סיפור מההפטרה. למשל, לפעמים המנהרה עמוקה יותר מיכולת החדירה של הפצצות; לפעמים לא, אבל חסר מודיעין על הצורה של הבסיס, כך שהפצצות לא ידליקו את מחסני הטילים פשוט כי הם בצד השני של ההר; חלקי בסיס הטילים יכולים להיות מבודדים זה מזה בדלתות הדף וגם הסלע עצמו בולם חלק גדול מאפקט הנזק - ולכן גם אם מחסן טילים אחד התפוצץ, לא בהכרח יפוצץ מחסן טילים במנהרה השכנה; וכל עוד נשארו במקום משגרים ומנהרות, הבסיס יוכל להמשיך לירות גם אם נפגע.
אז מה אפשר לעשות עם ערי הטילים הללו? אני כרגע מנוע מלהרחיב על הפתרונות היצירתיים בצד שלנו ושל ארה"ב, שיצאו לאור כשתתחדש האש. ולצה"ל יש עוד יתרון בסיפור הזה, שאין לאחרים – הגנה איכותית נגד טילים, שמשתפרת כל הזמן.
אבל זיכרו שבכל מקרה בסיסי הטילים הם אתגר מורכב מאוד, כזה שכבר 80 שנה מחפשים עבורו פיתרון מוחלט – ואת זה אף צבא עוד לא הצליח למצוא. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
