הקברניט
צדות מיכליות, חומקות מהאפאצ'י: סירות הקרב המפתיעות של איראן
לאויב יש אלפי סירות קרב מהירות שצדות מיכליות ומאיימות על המפרץ הפרסי עוד מימי מלחמת איראן-עיראק; מאין הגיעו, מה ביכולתן לעשות - ואיך הן מצליחות לברוח למסוקי הקרב ול-A10 של ארה"ב?
שלום, כאן הקברניט; איראן הצליחה לנעול את שערי מצר הורמוז ולמנוע ייצוא נפט ממדינות המפרץ הפרסי, באמצעות כמה זרועות - הראשונה היא טילים שנורים מהחוף, השנייה היא מוקשים ימיים מסוכנים, והיום נכיר את השלישית: יותר מ-3,000 סירות מהירות וקטלניות, שזכו לכינוי "צי היתושים".
במבט ראשון, זה איום קצת מוזר: הרי לא משנה כמה מהירה הסירה - היא לא יכולה לברוח למטוס קרב או מסוק אפאצ'י. למה לא משמידים אותן מהאוויר, כמו שצדים מטרות ניידות אחרות? ובים גם אין מאחורי מה להסתתר, בטח כשצופים בשדה הקרב מתוך קוקפיט של F15 או A10.
מה אגיד לכם, הלוואי שהחיים היו כל כך פשוטים: לסירות של האויב יש כמה מאפיינים ייחודיים שהופכים אותן למטרות מאוד חמקמקות עבור מטוסים, מסוקים וכטב"מים כאחד. ספוילר: אחת הסיבות היא המוסר הצפעוני של משמרות המהפכה.
צי היתושים האיראני נולד בימי מלחמת איראן-עיראק; ב-1983 רכשו שליחי איראן 50 סירות סיור מהירות מחברת בוגהאמר השבדית; הן קיבלו מקלעים, כוורות רקטות 107 מ"מ, והצוותים שלהן נשאו מטול RPG - והפכו במהירות לאימת המפרץ. המשימה שקיבלו: לפגוע בכלכלת האויב דרך מצור ימי.
מיכליות נפט שהיו בדרך לנמלי עיראק לא ידעו מה פגע בהן; האיראנים הגיעו בנחיל שטס על המים, התקרב והקיף אותן, והמטיר אש מכל הכיוונים. הסירות של איראן קיבלו את השם טארק, אך כולם קראו להן "בוגהאמר" או "סיוט". עד סוף המלחמה הותקפו לפחות 67 אוניות בידי הבוגהאמרים וסירות נוספות שנרכשו מצ'כיה.
כשיורדים לעומק המתקפות הללו, רואים דבר מעניין: רק שלוש אוניות שהותקפו בידי נחיל סירות איראני ספגו נזק שהוגדר ככבד, ורק שתיים טבעו. אבל לאיראן זה הספיק - המטרה היתה להפחיד את חברות הספנות ולמנוע הגעה של סחורות ומוצרים לעיראק וייצוא נפט ממנה.
רגע, זאת לא חכמה גדולה לאיים על אוניה אזרחית; איך מתמודד צי היתושים עם ספינת מלחמה? קודם כל, מעולם לא היתה מתקפת נחיל מלאה של סירות איראניות על משהו שיכול לירות חזרה. אבל תקרית אחת מה-3 ביולי 1988 חשפה קצת מפניו של האיום הזה.
שתי פריגטות אמריקאיות מטיפוס נוקס הפליגו במפרץ הפרסי ונענו לקריאת מצוקה של מיכלית. הן התקרבו והרימו לאוויר הליקופטר סיהוק - שגילה נחיל של עשרות בוגהאמרים. 13 סירות שברו לעבר המשחתות, החלו להאיץ והתפצלו לשלישיות ורביעיה. בדרך, ירו גם על המסוק, שנאלץ לזגזג ולברוח.
המשחתות התחילו לירות מתותחי הסיפון שלהן; המטרות היו קטנות ומהירות מדי עבור מערכות נשק אחרות, וחלו עליהן גם מגבלות פתיחה באש. 119 פגזי 127 מ"מ עפו אל היתושים הזריזים - אך רק סירה אחת נפגעה.
בנקודה זו שברו האיראנים וניתקו מגע; יתכן שהורתעו מהפגיעה, ויתכן שפשוט קיבלו פקודה לסגת. אין לדעת איך זה היה נראה לו היו מגיעים הבוגהאמרים לטווח ירי רקטות.
אם דבר כזה היה מתרחש כיום, יתכן שהסיפור היה נגמר רע מאוד עבור האוניות האמריקאיות – מאוד יתכן שהיו מסיימות את המפגש כשבאמתחתן כמות לא בריאה של מים מלוחים: איראן שידרגה פלאים את סירות הקרב הקטנות. הן הפכו חמקמקות יותר, קיבלו חימוש לטווח עשרות קילומטרים, והמספר שלהן נהיה פשוט עצום.
אתם מבינים, משמרות המהפכה המשיכו לרכוש סירות מהירות בחו"ל, לפרק ולהנדס אותן לאחור - ואז להתאים לצורכי הלחימה ולייצר כסירות קרב.
הקטלוג די מרשים. למשל, סירת בליידראנר 51 הבריטית הפכה באיראן לסירת סראג', שמגיעה למהירות של יותר מ-120 קמ"ש; סירות ספורטיביות מאיטליה הפכו לסירות MIL40 הזריזות שעושות 115 קמ"ש; סירות סיור משטרתי דאמן מתוצרת הולנד קיבלו מקלעים וטילים נגד אוניות; וסירת זולפיקאר הרב משימתית קיבלה מכ"מ מתקדם וארבעה משגרי טילים נגד מטוסים לטווח 20 ק"מ.
המהנדסים באיראן שיפרו לא פעם את הביצועים והיכולות של הכלים האזרחיים, החליפו חומרים, והתקינו מנועים עוצמתיים במיוחד. קצת קשה לדעת היכן נגמרת המציאות ומתחילה תעמולה; למשל, סירת חיידר 110 תוארה כבעלת מהירות של יותר מ-200 קמ"ש, מהירות בה לא קל לכוון מקלעים.
אז הבנו: צי היתושים האיראני מסוכן מאוד. אבל איזה סיכוי יש לסירות נגד יריב מעופף? איך ישרדו מפגש עם אפאצ'י או A10? ומה עם מטוסי קרב, שיכולים לפשוט על המעגן, ולשלוח אותן לרקוד עם זרבובים?
לא הרבה יודעים זאת מחוץ למעגלים מקצועיים - אבל תקיפת כלי שיט היא אחת המשימות הכי מסובכות של כל חיל אוויר, גם עם הציוד הכי מתקדם שבנמצא, ועוד רגע תבינו למה.
כשמנתחים שדה קרב, הדבר הראשון עליו חושבים הוא השטח - וממנו ייגזרו האילוצים הגדולים בתוכנית שלנו ושל היריב. למשל, טנקים יגיעו מהעומק לחזית דרך צירים שמאפשרים את זה טופוגרפית. לא תראו טנק מצמיח רגליים ומטפס על הר, או מתחיל לזגזג ביער צפוף. ולכן, אם ארצה לתפוס את הטנקים האלה, אשלח מסוקי קרב לגהץ את הצירים הרלוונטיים.
קחו למשל את קרב עמק הבכא ממלחמת יום הכיפורים: הטנקים של סוריה הגיעו לאזור יחסית רחב בו אפשר לנוע יותר בגמישות. אם היו לנו מסוקי קרב כמו הקוברה באותה המלחמה, הם היו תופרים את הפולשים בקלות יחסית; זירת הלחימה היתה אזור של סביב חמישה על שמונה ק"מ.
זירת קרב ימית, לעומת זאת, עובדת לפי חוקים אחרים: למשל, אין בה מגבלת עבירות אמיתית, והגודל עצום - מרחב מצר הורמוז הוא בערך 100 על 200 ק"מ וזה עוד אזור די תחום.
לצד גודל הזירה, קחו בחשבון את השפעת הים על הגילוי; החזרי האותות מפני המים מקשים על מעקב מכ"מי, במיוחד כשיש גלים. בהרבה מקרים אוניה תאתר כלי טיס לפני שהוא ימצא אותה.
ואנחנו זוכרים מה איראן מפעילה: סירות קטנות עם גוף מחומרים מרוכבים כמו פחמן ופיברגלס, עם חתימת מכ"מ פצפונת.
כך שמאוד קשה למצוא סירה מהאוויר בלי לדעת מאין יצאה ולאן הגיוני שהיא תגיע, ובלי מודיעין מקדים חייבים סנסור שיגהץ את זירת הפעולה ללא הרף. בצי ארה"ב המשימה הזאת הוטלה על כנפיהם של כטב"מ הסיור הימי MQ4 טריטון ומטוס ה-P8 פוסידון.
גם אם אותרו סירות האויב, לא קל לתפוס אותן; למשל, מטוסי קרב סטנדרטיים יתקשו לפגוע בשל זריזות הסירות, ואם לא פגעו ביעף הראשון או השני מאוד יתכן שלא יהיה להם מספיק דלק לניסיונות נוספים. לכן ארה"ב מפעילה נגד הסירות של איראן בעיקר מטוסי A10 עם פצצות מצרר - אך הם פגיעים לטילי הנ"מ של הסירות עצמן.
למסוקי האפאצ'י והסיהוק של ארה"ב קל יותר לכוון ולצוד את היתושים של איראן, אך יש להם מגבלת מהירות וטווח; מפרוץ המלחמה קרה שסירות אותרו אך מסוקים לא הגיעו אליהן בזמן להשפיע. וזהו רק קצה הקרחון; לצי הסירות של משמרות המהפכה יש שלושה מאפיינים ייחודיים, שהופכים אותו למטרה מסובכת להחריד.
המאפיין הראשון הוא הלוקיישן. בדרך כלל אפשר למצוא כלי שיט באחד משלושה מקומות - בים, בנמל או מעגן, ובמבדוק (מתחם תיקונים). הסירות של איראן מוסיפות עוד מקום לרשימה: מתחת לאדמה.
הרפובליקה האיסלאמית חפרה מנהרות רבות בצוקים צמודים לקו החוף שלה, והסירות יורדות למים דרך פירים מסווים. כך שגם לאחר תקיפת מעגנות ופגיעה בכלי שיט שנמצאו שם, נותר רוב צי היתושים האיראני מוגן ומוכן לפעולה. ואם יישלחו כטב"מים ציידים לארוב סביב אזורים חשודים, יופלו בקלות בטילי נ"מ.
המאפיין השני הוא הזלזול המזעזע של איראן בחיי אדם; משמרות המהפכה ישלחו עשרים סירות עם עשרים צוותים עשרים פעם אל מוות בטוח - ובאותה הקלות שבצה"ל זורקים בורקסים בסוף שתיית שחרור של שקמיסט.
הנכונות של האויב להקריב אנשים וציוד מקל עליו להוציא מבצעי הטעיה, ולקחת סיכונים לא הגיוניים - מה שמקשה על מי שמנסה לצוד את הסירות.
והיתרון השלישי הוא העובדה שכדי לנעול את מצר הורמוז, איראן לא באמת צריכה לשלוח את נחילי הסירות להתחיל להקיף מיכליות; מספיק שסירה פרסית אחת תצא לים, תשגר טיל לכיוון כללי של אוניה אזרחית, ומיד תסתובב ותברח חזרה למסתור.
ברגע השיגור, יגלו סנסורים אמריקאים, עומאנים ואמירתים את הטיל - ויודיעו לצוות הספינה: סכנה ברורה ומיידית. מה היא תעשה? אחורה פנה. התקרית תדווח מיידית ואוטומטית במערכות הייעודיות, וגם שאר כלי השיט יתרחקו מהמקום. מה קיבלנו? מצר סגור וטרור אפקטיבי; מקסימום הפחדה במינימום חומר.
וזו הבעיה הכי גדולה בצי היתושים האיראני: הנשק הכי משפיע שלו הוא הפחד עצמו. חברות ספנות חוששות לסכן את הכלים והצוותים שלהן, מדינות המפרץ חוששות לסכן את התשתיות והעסקים שלהן, ופוליטיקאים חוששים לסכן את הדימוי הציבורי שלהם.
רוב החששות מוצדקים, חייבים להודות - אך כדי להכריע את האויב האיראני המשותף, יצטרכו כל אלה שסובלים בגללו לעקוף את הפחד. אפשר להתחיל לחסום שיטתית את מנהרות החוף, אפשר להתחיל לתפוס שטחים ונכסים שיכאב למשה"מ לאבד; העולם לא עומד פעור עם ארגז כלים ריק.
הצעד הראשון תמיד קשה, אך המחיר עשוי להיות נמוך לאין שיעור מהרווח הפוטנציאלי - ממה שישיגו כולם ממזרח תיכון שפוי יותר, בלי בריונות איראנית משולחת רסן. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
