אוסקר רודף אוסקר: הלילה הגדול של פול תומס אנדרסון
הבמאי חגג 30 שנות קריירה עם שישה פסלונים בערב אחד. אבל הסיפור של טקס האוסקרים השנה הוא הניצחון של קולנוע איכותי, אקטואלי ופוליטי, שמצליח להיות גם קופתי
חצי שעה אחרי שהתחיל השידור החי של טקס האוסקרים ה־98 נשמעה אזעקה בתל אביב. טיל ששוגר מאיראן הכניס מיליונים למקלטים ויורט בדרך. שעה וחצי אחר כך טיל נוסף שוגר מאיראן לדרום המדינה. ב־2026 ״קרב רודף קרב״ אינו רק שמו של הסרט שסחף אתמול את האוסקרים אלא הכותרת לחיינו. חוגגים קולנוע אבל בורחים ממלחמה.
זו היתה עונת אוסקרים ארוכה במיוחד, שנדחתה בין השאר בגלל אולימפיאדת החורף והגיעה לסיומה עמוק לתוך 2026. כשהתחילה היה נראה ש״מרטי סופרים״ וטימותי שאלאמה יהיו כוכבי הטקס, אבל עד שהיא הגיעה לסיומה הסרט הזה יצא בידיים ריקות. לעומת זאת, ״קרב רודף קרב״ של פול תומס אנדרסון, הפייבוריט לזכייה מאז בכורתו, אכן היה הזוכה הגדול של הערב עם שישה פרסים. אנדרסון, שהיה מועמד לאוסקרים כבר 14 פעם ומעולם לא זכה, חגג בטקס הזה 30 שנות קריירה, ויצא מהערב הזה עם שלושה פסלונים (על התסריט, הבימוי והסרט).
באחד הרגעים היפים של הערב, למי שאוהב את הקולנוע של אנדרסון ועוקב אחריו, בפרס הראשון שהוענק בתולדות האוסקרים לליהוק זכתה קסנדרה קולוקונדיס, המלהקת הקבועה של אנדרסון כבר 30 שנה. לפני 30 שנה היא רצתה ללהק את ליאונרדו דיקפריו האלמוני למדי לתפקיד הראשי ב״לילות בוגי״, אבל הוא העדיף ללכת לעשות את ״טיטאניק״. אז ״קרב רודף קרב״ ושלל פרסיו מהווים סגירה של די הרבה מעגלים. ״זכיתי באוסקר לפניך!״, היא אמרה לאנדרסון מהבמה בשעשוע גדול. אנדרסון זכה באוסקר הראשון שלו כמה דקות אחריה.
3 צפייה בגלריה
מייקל ב' ג'ורדן וג'סי באקלי עם הפסלונים. ג'ורדן הפתיע
(צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
״קרב רודף קרב״ הוא אכן הסרט הטוב של השנה, גם לדעתי. זה לא קורה הרבה, שהסרט שאני הכי אוהב באותה שנה גם זוכה באוסקר. אבל השנה קרה דבר מעניין: שני הסרטים הבולטים בתחרות - ״קרב רודף קרב״ ו״חוטאים״ (עם ארבעה פרסים) - היו להיטים גדולים בקופות, וגם סרטים שאמרו באופן סוחף, מהנה וקולנועי, משהו בעל משמעות על העידן שבו אנחנו חיים. סרטים שיש בהם חדוות קולנוע אבל שאי אפשר לנתק אותם מהאקלים הפוליטי שבו הם נעשו. האוסקרים הם לא רק ציון לשבח של תעשייה למצטייניה, אלא במקרה הטוב הם טקס הכתרה לסרט שיהיה שגריר הקולנוע לעתיד.
בידור ואמנות באיזון מושלם
כשאנשים ירצו לדעת על מה דיבר עולם התרבות ב־2025, הם יחפשו בארכיונים את שמות הסרטים שזכו באוסקרים. לפעמים אלה סתם סרטים, אבל במקרה של ״קרב רודף קרב״ ו״חוטאים״, אלה סרטים שלא רק זכו בפרסים אלא גם זכו בהצלחה מסחרית. צופים מהעתיד ירגישו באמצעותם משהו מהחרדה שמאפיינת את העשור הזה, תחושה שקשה להימלט ממנה במציאות העכשווית - חרדה מפני טוטליטריות, מפני אלימות של משטר, מפני מציאות של דיכוי, רצון להשתבלל ולהסתגר בבית, ומולו אלטרנטיבה של התקוממות ומלחמה על חופש וערכים. אלה סרטי פופקורן על מציאות של כאוס.
שני אלה לא היו הלהיטים היחידים שיצאו עם פרסים: ״ציידות השדים של הקיי־פופ״, הסרט הנצפה ביותר בתולדות נטפליקס, זכה בשני פרסים - סרט אנימציה ושיר מקורי. ״אווטאר: אש ואפר״ יצא עם פרס האפקטים ו״פורמולה 1״ עם פרס הסאונד. 10,000 מצביעי האוסקרים לעתים קרובות מפנים גב סנובי ללהיטים מסחריים, ומעדיפים להריע לסרטים הקטנים שהקהל פספס, אבל השנה זה לא קרה. זו תעשיית קולנוע במיטבה, שמצליחה למצוא את הקו המאזן בין איכות וכמות, בין אמנות ובידור, בין מיינסטרים ואלטרנטיבה.
בטקס המאוד ארוך (שלוש שעות וארבעים דקות) שהנחה קונאן או'בריאן בפעם השנייה, ושהכיל כמה רגעים משעשעים, היו גם כמה הפתעות ורגעים היסטוריים שייכנסו לדברי ימי הוליווד והאוסקרים. הגדול ביניהם קרה כשבפרס הצילום זכתה אוטום דורולד אקאפו על ״חטאים״, האשה הראשונה שזוכה באוסקר על צילום. המועמדות הראשונה של צלמת לפרס הזה קרתה רק לפני 12 שנה, כשרייצ׳ל מוריסון היתה מועמדת (אקאפו הודתה לה בנאום הזכייה שלה).
וכך, הולך ונדמה שהחלוקה המגדרית במקצועות הקריאטיביים הולכת ונעלמת. עיצוב תלבושות, איפור וליהוק אינן מחלקות השמורות בהוליווד רק לנשים, וצילום, שעד 2013 נחשב תפקיד גברי, הופך בעשור האחרון לכזה שגם נשים שולטות בו. זה תהליך איטי אבל זה משתנה וסרטים כמו ״חוטאים״, במאים כמו ריאן קוגלר וצלמות כמו אקאפו ממסמסים את ההפרדות הישנות.
בפרס הסרט הקצר נרשמה היסטוריה נדירה כשהוכרז על תיקו (בסך הכל הפעם השביעית שזה קורה ב־98 שנות האוסקרים) בין ״הזמרים״ האמריקאי ל״שני אנשים מחליפים נוזלים״ הצרפתי. בפרס הסרט הבינלאומי נורבגיה זכתה באוסקר הראשון בתולדותיה על ״ערך סנטימנטלי״. נורבגיה חווה רנסנס קולנועי מרשים בשנתיים האחרונות, ללמדנו בארץ שכשהמדינה תומכת בקולנוע ובאמנים, ומאפשרת להם ליצור על פי חזונם ומצפונם, ולא נלחמת בהם ומצנזרת אותם, התפוקה עולה, האיכות עולה, העולם שם לב, ולבסוף גם האוסקרים מגיעים.
3 צפייה בגלריה
אוטום דורולד אקאפו, האשה הראשונה שזוכה באוסקר על צילום
(צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
מנקודת המבט המקומית, שני המועמדים הישראליים באוסקרים השנה (הסרט העלילתי הקצר ״כתם קצבים״ והסרט התיעודי הקצר ״היו ואינם״) לא זכו בפרסים. מצד שני, כדי להרגיע שאי־הזכייה אינה קשורה לפוליטיקה, גם המועמדים האיראניים (הסרט ״זו היתה תאונה קלה״, הצלם דריוש חונדג׳י) והמועמד הטוניסאי־פלסטיני, ״קולה של הינד רג׳אב״, לא קיבלו פרסים. הזכייה של ״ערך סנטימנטלי״ מעידה על כך שלמרות כל הדיבורים על פוליטיקה, סרטים פוליטיים, הצהרות פוליטיות והצבעות פוליטיות, בסופו של דבר הסרט הבינלאומי שמצביעי האוסקר הכי אהבו השנה היה זה שעוסק בקולנוע ולא בגיאו־פוליטיקה, ובבמאי שמרוכז בעצמו, ולא שם לב לאופן שבו הוא פוגע בקרובים אליו. לאנשי קולנוע הנושא הזה דיבר יותר מאשר המצב בעזה או בטהראן.
השנה של וורנר ונטפליקס
כשהתחילה עונת הפרסים, עולם הקולנוע נרעש מהידיעה שנטפליקס עומדת לרכוש את אולפני וורנר. כשהעונה הגיעה לסיומה, התברר שבאקט אגרסיבי ושנוי במחלוקת אולפני פרמאונט הם אלה שלבסוף יקנו את וורנר, אחרי שדחקו את נטפליקס הצידה. המומחים שנבהלו מהעובדה שנטפליקס יקנו את וורנר נבהלו כפליים מהעובדה שפרמאונט - שרק כמה חודשים לפני כן נקנתה על ידי לארי ודיוויד אליסון - תשלוט גם באימפריה של וורנר. או'בריאן אף צחק על נטפליקס בערב כשציין שמנכ״ל נטפליקס, טד סרנדוס, נמצא בקהל. ״זו הפעם הראשונה שלו באולם קולנוע!״, אמר או’בריאן, ״הוא שואל את עצמו למה כל האנשים נמצאים כאן ולא בבית, שם אני יכול לעשות כסף מהצפייה שלהם״.
בסיכומו של טקס - וורנר ונטפליקס גרפו הכי הרבה פרסים. וורנר עם מספר שיא של 11 פרסי אוסקר (שישה ל״קרב רודף קרב״, ארבעה ל״חוטאים״ ואחד ל״שעת הנעלמים״) ונטפליקס עם שבעה (שלושה ל״פרנקנשטיין״, שניים ל״ציידות השדים של הקיי־פופ״, ואחד לסרטים הקצרים ״הזמרים״ ו״הכל החדרים הריקים״). כך שבדיעבד, אולי מיזוג בין וורנר ונטפליקס לא נשמע רעיון כל כך גרוע.
