"זה רק עניין של זמן עד שהפרצוף שלי יבהה בך מתמונה על אריזת דגני בוקר", אומר בזחיחות מרטי מאוזר, גיבור הסרט "מרטי סופרים". הוא שחקן טניס שולחן מבטיח, אבל מבחינתו הוא כבר סופרסטאר, והוא משוכנע שהוא־הוא יהיה הפנים היפות של ארצות הברית, העולם רק צריך לעמוד בקצב שלו ולהפנים. זו לא הנחה מופרכת כי מרטי הוא התגלמות החלום האמריקאי: בחור עני מניו יורק שבכוחות עצמו מצליח לצאת מהשכונה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ולהפוך להצלחה בינלאומית. העניין הוא שמרטי ממש לא נראה כמו הגיבור הכל־אמריקאי הטיפוסי — לא אז ולא כיום — אלא כמו סטריאוטיפ של מאכער יהודי צעקני. וכזה גיבור יהודי עוד לא ראינו.
מרטי מתחיל את דרכו במשחקים קיקיוניים, שבהם הוא וחברו מרמים אנשים לחשוב שהוא שחקן גרוע כדי לנצח בהימורים. בהדרגה הוא צובר תאוצה גם במשחקים רשמיים, אך ממשיך לנקוט את כל האמצעים כדי להגיע להצלחה המיוחלת: הוא גונב כסף מעובד בחנות הנעליים של דוד שלו כדי לממן כרטיס טיסה לאליפות בלונדון; מנהל רומן עם שחקנית עבר שנשואה לבעל הון כדי להשיג קשרים; ולא מפסיק לשקר לכל מי שנקרה בדרכו.
מרטי מזכיר הרבה גיבורים קולנועיים יהודים, ובכל זאת הוא נבדל מכולם. בשפת הגוף ובמראה החיצוני הוא נראה כמו היהודי הגלותי הטיפוסי: לבנבן כחוש וממושקף, כזה שמשדר אינטלקט וחולשה גופנית כמו הגיבורים שגילמו וודי אלן, ג'רי סיינפלד ואפילו ליל דיקי (דייב בורד). אבל בעוד הם מהווים סמל לחוסר ביטחון ואפילו תיעוב עצמי, שלועגים לסביבתם כשריון מפני החרדה שמפעפעת בהם ומשתמשים באינטלקט והומור כדי "לפצות" על המראה החיצוני שלהם — מרטי משפריץ ביטחון עצמי וסקס אפיל. הנשים סביבו חושקות בו ומי שנבחר לגלם את דמותו הוא טימותי שאלאמה — אחד הכוכבים הכי לוהטים של דורו.
שאלאמה אינו מייצג גם את המוסכמה הקולנועית של היהודי הסקסי. אם משווים אותו לרב שמגלם אדם ברודי בסדרת הלהיט "רק לא זה", הפרופסור לפילוסופיה שמגלם אוסקר אייזק ב"תמונות מחיי נישואין" ואפילו בחור הישיבה שגילם מנדי פטינקין ב"ינטל" — כל אלה היו גברים מסוקסים עם כיפה או משקפיים, בעוד מרטי גמלוני וחיוור, ועדיין נחשב חתיך וסקסי. אפילו המאכעריות שלו אינה טיפוסית. העיסוק הבלתי פוסק שלו בכסף והנכונות להשיג עוד ממנו בכל מחיר כדי להגשים את מטרת העל שלו מהדהדים את הסטריאוטיפ האנטישמי על יהודים שמנסים לנהל את העולם באמצעות שליטה בהון, אבל מרטי הוא אנדרדוג תמידי שפועל לבדו (או עם חבר אחד). זו לא חברת צללים סטייל זקני ציון, וזה אפילו לא מאפיונר יהודי, כמו באגסי סיגל או מאיר לנסקי. אלה פעלו במחשכים לפי קודים של כבוד ועשו הכל בשביל להרוויח כסף, ואילו הוא רוצה כסף רק כדי להגשים את חלומו להיות סופרסטאר, ולמען זה הוא מוכן אפילו להשפיל את עצמו — לקבל הצלפות בישבן חשוף, לספוג כינויים משפילים ולהשתתף באירועים מביכים.
גם מרטי הוא יהודי לבנבן כחוש וממושקף כמו וודי אלן או ג'רי סיינפלד. אבל בעוד הם היו סמל לחוסר ביטחון ונעזרו באינטלקט והומור כדי "לפצות" על המראה החיצוני שלהם, מרטי שופע ביטחון וסקס אפיל
עלילת "מרטי סופרים" מתרחשת בשנות החמישים, כאילו מדובר בהמשך כרונולוגי לסרט שכיכב בעונת הפרסים הקודמת, והציב במרכזו יהודי גלותי שרוצה להצליח באמריקה — "הברוטליסט". עלילת הסרט ההוא מתחילה מיד בתום מלחמת העולם השנייה, ובמרכזה לאזלו תוט', אדריכל מוכשר שמנסה להשתלב בחברה האמריקאית וגם לשמור על זהותו, ועובר התעללות קשה בשל כך. גם לאזלו עונה על הסטריאוטיפ של היהודי הגלותי שמשדר חולשה פיזית, עליונות אינטלקטואלית, חוצפה והתנשאות. אבל הוא נדרש לשנות את עורו ולא מצליח למצוא את מקומו בחברה האגרסיבית שלא באמת פתוחה לגיוון תרבותי. החלום האמריקאי שלו מתנפץ.
לעומתו, מרטי הוא תגובת נגד לקושי להיטמעות. אין בו שמץ של אפולוגטיות. מההתנהגותו הסטריאוטיפית ועד תליון המגן דוד שהוא עונד — הוא מחצין את סממני יהדותו כמו אצבע שהוא תוקע בעין של כל מי שמבקש ממנו לטשטש אותם. באווירה הנוכחית בארצות הברית, כשהיהודים האמריקאים מתמודדים עם אנטישמיות גוברת, נחשדים בכך שנאמנותם לישראל גוברת על נאמנותם למולדת, ומואשמים במשיכה בחוטים של הנשיא דונלד טראמפ — דמותו של מרטי היא הצהרה. הוא מייצג את היהדות כזהות לא מתפשרת, שהיא חלק בלתי נפרד מהאמריקאיות. כי מהי תרבות אמריקאית אם לא לטעון שאתה הכי טוב; להגיע למדינות אחרות כדי "להראות להן" איך צריך לעשות את הדברים; לקבל את כללי המשחק של הקפיטליזם הדורסני ולדרוך על אנשים כדי להצליח; ולהיות משוכנע שאם רק תאמין בעצמך, תוכל להצליח בגדול?
מרטי עובד בדיוק כך, עד שהוא מגיע לתחרות האחרונה — משחק ראווה מול האלוף היפני שהביס אותו בעבר. שם הוא מגלם עוד פן מהותי באמריקנה: החשיבות העליונה של חירות וגאווה לאומית. מרטי אמור להפסיד בתחרות, כי כך דורש ממנו הספונסר שלו, אחרת יתנער ממנו. ובכל זאת הוא בוחר בכבוד, מצוינות וביושרה על פני הכסף — ומנצח בקרב.
הסרט מסתיים בשקט יחסי: מרטי חוזר הביתה, לארצות הברית, נטול ספונסר, אבל עם תחושת הצלחה, כי את היכולות שלו הוא כבר הוכיח, ואת אמריקה הוא כבר ייצג בכבוד. הסרט מסתיים בהשתאות נרגשת שלו מול הפסגה החדשה שבחייו: נולד לו ילד. הוא מגיע לבית החולים ולבת הזוג שלו, בוכה פרק זמן ממושך מול הרך הנולד, ומחליט להקים שם בית. בקרב הגדול של חייו הוא בעצם ניצח: לטוב ולרע, הוא בשר מבשרה של אמריקה.
