"אנחנו ציידות", אומרת המנטרה של בנות להקת Huntrix, גיבורות הסרט "ציידות השדים של הקיי־פופ". "הקולות שלנו חזקים. קוטלות שדים עם השיר שלנו. נתקן את העולם ונעשה צדק, כשהאפלה פוגשת את האור סוף סוף". האנטריקס היא להקת בנות קוריאנית, אבל בעצם היא הרבה יותר מכך — שלוש חברותיה, רומי, ג'ינו ומירה, הן גיבורות־על, שבשילוב הקולות שלהן מייצרות מגן על־טבעי שמונע משדים להתפרץ אל פני כדור הארץ ולזלול נשמות של בני אדם.
"ציידות השדים", שעלה בסוף יוני לנטפליקס, הפך במהרה לאחת ההצלחות הגדולות של השנה: הוא ניצב בראש רשימת הסרטים הנצפים בפלטפורמה, הפסקול שלו נמצא בטופ 3 של מצעד האלבומים האמריקאי מאז צאתו, ולמצעד ההוט־100 של הבילבורד הוא הכניס שבעה שירים בו־זמנית — הצלחה ששמורה לרוב ללהיטי הענק של דיסני כמו "אנקאנטו".
אף שפסקול הסרט נכתב בידי כותבי שירים בולטים מתעשיית הפופ הקוריאני (קיי־פופ), הסרט עצמו הוא הפקה אמריקאית למהדרין, שנוצרה בידי אמריקאית־קוריאנית (מגי קאנג) — זה מאפשר לסרט להציג מבט מורכב על התעשייה שמצד אחד מוטטה גבולות תרבותיים והפכה את קוריאה ומזרח אסיה ללהיט מיינסטרים במערב, ומצד אחר ידועה בשיטות עבודה קשוחות וסטנדרטים מחמירים, על גבול ההתעללות.
במבט ראשון "ציידות השדים" הוא ממשיך דרך של תת־ז'אנר קולנועי אמריקאי מאוד: סרטים על להקות בנות, כגון "ג'וזי והפוסיקטס", "נערות החלומות" ו"צ'יטה גירלז" יצאו בתחילת שנות האלפיים, כשהרכבים כמו הספייס גירלז ודסטיניז צ'יילד שלטו במצעדים, סיפקו תחייה מחודשת להרכבי הבנות שהצליחו בשנות החמישים והשישים, אבל גם הואשמו בסינתטיות, כאילו הן רק בובות של מפיקים, ששרות שירים שיצאו מפס ייצור קפיטליסטי. מטרת הסרטים הללו היתה להאניש את הכוכבות, ולהחדיר בדימוי הציבורי שלהן נשמה וכוח.
חברות הלהקות הפיקטיביות בסרטים הללו תמיד היו החברות הכי טובות, שהכישרון האמיתי שלהן מתגלה במקריות מוחלטת על ידי אמרגן או נציג של חברת תקליטים גדולה. בהמשך איש התעשייה מתגלה כנבל חלקלק, שמוכן לפרק את החברות בין בנות הלהקה או לטרפד את היושרה האמנותית שלהן לטובת רווח אישי, לכן חברות הלהקה צריכות לגבור עליו.
חברות האנטריקס ממשיכות את אותו נרטיב פמיניסטי מעצים, אבל במקרה שלהן התעשייה הקפיטליסטית ותאבת הבצע נמצאת בצד של הטובים, ולא של הרעים. האמרגן שלהן בובי מוצג כידיד תמים וחרדתי שרק רוצה בטובתן, והמנטורית שלהן סלין היא דמות אם, שמדריכה את הבנות ומגינה עליהן. הרעים בסרט הם השדים — גם שדים של ממש, שנשלחים על ידי ממלכת השדים כדי להשתלט על העולם ומתחזים ללהקת בנים, וגם השדים הפנימיים שבראש של כולנו, שמחדירים בנו ספק עצמי, חרדות ובושה.
יש היגיון מסוים בבחירה שלא לבצע דה־הומניזציה מוחלטת לגורמים המסחריים בעולמן של גיבורות הסרט. בקרב מעריצי הקיי־פופ, הצד המסחרי והמחושב של המוזיקה לא נחשב גורם שמרדד אותה. הלהקות הגדולות בתעשייה, כמו BTS ובלאקפינק, מטופחות מגיל צעיר באקדמיות למוזיקה שמממן הממשל הקוריאני ולומדות כיצד להופיע, לשיר ולרקוד. התחרותיות בין הלהקות והדרישה מהן לעמוד בסטנדרטים גבוהים של מוסר ונראות ציבורית הן חלקים מוכרים ולגיטימיים מתוך האמנות שלהן. לכן הסרט מסוגל להציג באור חיובי, ואפילו בקריצה, אספקטים מסוימים בתרבות של הז'אנר שהיו נראים רע מחוץ להקשר המוזיקלי שלהם, למשל העובדה שחברי להקת הבנים נראים כל כך צעירים שאחד מהם, שנקרא בייבי, מסתובב עם סינר ויונק מבקבוק, או הסצנה שבה חברי הלקהות עורכים תחרות נימוסים על מי מהם קד קידה נמוך יותר.
האינטנסיביות בחיי הלהקה מוצגת כבחירה אידאולוגית של חברותיה. זה רחוק מלהיות נאמן למציאות: אמני קיי־פופ רבים תיארו לחץ אדיר להמשיך לעבוד מצד חברות התקליטים והמעריצים שפגע בבריאותם
אבל הסרט לא נמנע מלמתוח ביקורת על התעשייה. באחת מסצנות השיא בסרט רומי מתעמתת עם סלין המנטורית על כך שהיא אילצה אותה להסתיר את זהותה האמיתית מחשש שידחו אותה ויפגעו בה. במקום זה, רומי מתכוונת לצאת מהארון ולגלות לעולם מי היא, על כל פגמיה. אפשר להשוות את זה לכך שתעשיית הקיי־פופ דורשת שכוכביה יהיו מושלמים, נטולי רבב ובכל מחיר ודוחפת אותם לעבור ניתוחים פלסטיים רבים כדי לעמוד במודל היופי הבלתי אפשרי שמצופה מהם. אפילו ממשלת דרום קוריאה עצמה הלינה על כך שהאיידולים מציגים לקהל הצעיר שלהם "מודל צר מדי של מראה".
אבל "ציידות השדים" אינו עקבי בביקורת שלו על התעשייה. כך למשל, למרות הדרישה של רומי לקבל אותה על פגמיה, הסרט אינו מערער על אידאל היופי שמכתיב הז'אנר, ובכל מפגש בין האנטריקס לסאג'ה בויז, להקת הבנים המתחרה, בנות הלהקה מריירות ומאבדות עשתונות למראה הפנים המסותתות והקוביות המושלמות בבטן של חברי הלהקה.
גם האינטנסיביות הבלתי אפשרית של חיי כוכבות הקיי־פופ מוצגת כבחירה אידאולוגית של חברות הלהקה עצמן, ולא כורח שנכפה עליהן: הסרט מתחיל בסיומו של סיבוב הופעות עולמי, כשהגיבורות מפנטזות על מנוחה הכרחית בביתן. אבל רגע אחרי שהן צונחות על הספה, רומי משיקה באינטרנט את השיר החדש שלהן — מה שמאלץ אותן לצאת לסבב יח"צ מיידית. חברות הלהקה מתבאסות לשנייה ומהר מתגייסות בשמחה למשימה, כי זה הדבר שהן הכי אוהבות בעולם. התמה הזו חוזרת שוב גם בסופו של הסרט — אין להן באמת צורך במנוחה, הן יותר ממאושרות לעבוד 365 יום בשנה ומסביב לשעון למען המעריצים שלהן.
זה רחוק מלהיות נאמן למציאות: אמני קיי־פופ רבים תיארו לחץ אדיר להמשיך לעבוד מחברות התקליטים, ולעתים אף מהמעריצים עצמם. חלק מהם תבעו את החברות בטענה שתנאי העבודה שלהם פגעו באופן ישיר בבריאות שלהם, והכוכבת Sulli אף התאבדה על רקע בריונות רשת שספגה ממעריצים שזעמו על כך שנכנסה למערכת יחסים, דבר שנחשב מגונה בסטנדרטים השמרניים של הז'אנר.
"כל השקרים שלי התרסקו", שרה רומי לחברותיה ולעולם ב"What It Sounds Like". "אני לא יודעת למה לא סמכתי עליכן שתהיו לצדי". גם תעשיית הקיי־פופ יכולה להפנים את המסר הזה — להודות בקול בפגמים שלה ולפעול כדי לתקן אותם. הקהל שלה כל כך אוהב אותה ומעריך את תרומתה לעולם, שהוא יסלח לה וימשיך לתמוך בה גם בלי שתעמיד פני מושלמת.
