המפלצת לא רוצה למות: גרסה חדשה ונפלאה לפרנקנשטיין בנטפליקס
אחרי מאה שנים ו־90 סרטים, הבמאי המקסיקני זוכה האוסקר גיירמו דל טורו יצר סרט מקורי ל"פרנקנשטיין", והפך אותו לאנושי ונוגע ללב
חיפוש במאגרי מידע קולנועיים מגלה שנעשו כבר לפחות 90 סרטים על פרנקנשטיין. רובם, אגב, סרטי מפלצות ז׳אנריים, כאלה שההשראה שלהם היא סרט האימה הקלאסי של ג׳יימס ווייל מ־1931, ולא הרומן הגותי של מרי שלי מ־1818. יותר ממאתיים שנה אחרי שנכתב, כבר לא ברור מה גרם למפלצת – שברא דוקטור פרנקנשטיין שבראה מרי שלי ושגולמה בקולנוע על ידי בוריס קרלוף – להיכנס כל כך עמוק לתוך הקאנון התרבותי. האם זה היה הרומן או סרטו של ווייל, שצמצם את הסיפור שלה וברא למעשה את ז׳אנר סרטי המפלצות? אבל פרנקנשטיין חוזר לחיינו אחת לכמה שנים, כולל במפגשים בלתי צפויים. החל מהפארודיה המבריקה של מל ברוקס ב״פרנקנשטיין הצעיר״, דרך סרטים כמו ״אלים ומפלצות״ של ביל קונדון (שעסק בדמותו של ווייל) ו״גותי״ של קן ראסל (שעסק בלילה המפחיד שבו הגתה שלי את הרעיון לספרה), שסיפרו את הסיפורים שמאחורי היצירה, ועד לאלבום של להקת דה נשיונל.
דוקטור פרנקנשטיין העז להאמין שהוא יכול להיות אלוהים ולברוא אדם מחלקי גופות ולהקים אותו לתחייה, מבלי לשלם מחיר על ההיבריס שלו. מאז הסיפור הזה העסיק יוצרים, שכל אחד לוקח ממנו דגש אחר. למרבה העניין, הסיפור הזה יכול להוות בסיס גם לדיון תיאולוגי יהודי (כי הוא מזכיר את האגדה היהודית־קבלית של הגולם מפראג) וגם לאגדה עם סימבוליזם נוצרי. זה הכיוון שעליו חלם במשך שנים הבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו, להציג את הגרסה שלו ל״פרנקנשטיין״. כעת נטפליקס מימנה לו את החלום הזה. בשבוע הקרוב תוכלו לראות את הסרט בבתי הקולנוע של לב – וכדאי לכם – ומיום שישי הוא יהיה בנטפליקס. שעתיים וחצי מחולקות באופן סימטרי לשני חלקים.
בזמן שלקח לדל טורו להצליח להרים את הפרויקט הזה, הוא לא התבטל. כמעט כל סרט שהוא ביים בשנים האחרונות הכיל איזשהו גרעין תמטי או מוטיב דרמטי שהושאל מ״פרנקנשטיין״. למשל ב״צורת המים״, הסרט שעליו זכה באוסקר, ובאופן בוטה יותר בגרסת האנימציה שלו ל״פינוקיו״ (ותודה שהפנה את תשומת לבנו לכך ש״פינוקיו״ ו״פרנקנשטיין״ מספרים בעצם את אותו סיפור). נדמה שכל מה שמעסיק את דל טורו בסרטיו בשנים האחרונות היה הקשר בין בורא לנברא, ובכל סרטיו חוזרת על עצמה האזהרה ש״פרנקנשטיין״ מנסח בכל גרסאותיו: שבני אדם יכולים להיות מפלצות, ומפלצות יכולות להיות אנושיות.
יש משהו מגושם בבימוי של דל טורו ומשהו קצת ברור מאליו באיקונוגרפיה שלו. רוב סרטיו, למעט ״המבוך של פאן״ ו״ילדים של אף אחד״, אכזבו אותי. אבל ״פרנקנשטיין״ התגלה כאחד מסרטיו הטובים ביותר – הוא מבוים נפלא, מעוצב נהדר ומצליח לקחת סיפור מוכר, שסופר עשרות פעמים, ולהוסיף לו נדבך מקורי משלו. זו גרסה אופראית – גדולה, כבדה, וכזאת שמכילה משפטים שמנסחים באופן בוטה ומפורש דברים שסרטים אחרים היו משאירים באופן מרומז ומשתמע. אבל הטרגדיה הכפולה, של המדען ושל היצור שהוא בורא, הופכת כאן לסאגה נוגעת ללב.
1 צפייה בגלריה
דל טורו (בצילום) הופך את הסיפור לכזה שלא עוסק במדען ומפלצת, אלא באמן וביצירתו, ובחיפוש אחר חיי אל־מוות
(צילום: STEPHANE DE SAKUTIN / AFP)
דל טורו מקפיץ את העלילה לאמצע המאה ה־19, והופך את הסיפור לכזה שלא עוסק במדען ומפלצת, אלא באמן וביצירתו, ובחיפוש אחר חיי אל־מוות. ד״ר פרנקנשטיין (אוסקר אייזק, שהוא המגרעת העיקרית בסרט) אובססיבי להוכיח לעולם שניתן להחיות אדם שנתפר מחלקי גופות. אבל מרגע שהוא מצליח במשימתו, מתמוסס העניין שלו ביצור שהוא הקים לתחייה. הוא רק רוצה שהוא ייעלם מחייו. הוא האמן שמנסה לגנוז את יצירתו, אבל ליצירה – מרגע שנוצרה – יש חיים משלה (הקירבה בעברית בין ״יצור״ ל״יצירה״ מהותית לסרט). היצור (בגילומו של ג׳ייקוב אלורדי) רוצה חיים, רוצה עצמאות, רוצה להיות אנושי, רוצה בת זוג ורוצה שבוראו ייקח אחריות על קיומו.
לפני 30 שנה ביים קנת בראנה גרסה של ״פרנקנשטיין״ שאמורה היתה להיות נאמנה למקור הספרותי של שלי. זו היתה הרפתקה קולנועית מסקרנת שלבסוף קרסה ואכזבה בגלל בראנה עצמו – הבימוי ההיסטרי והעובדה שהוא ליהק את עצמו לתפקיד הראשי (הבמאים של סרטי פרנקנשטיין כמעט תמיד הופכים בעצמם ליוצרים מלאי היבריס כאילו הם בני דמותו של המדען המטורף). דל טורו, לכאורה, מנסה להישאר גם הוא נאמן למקור הספרותי, אבל הוא משכתב את הטקסט המקורי בכמה נקודות מפתח. בספר, למשל, כשהיצור מתחיל ללמוד לקרוא ולדבר, הוא עושה זאת באמצעות הטקסט האפי של ג׳ון מילטון ״גן העדן האבוד״. אבל אצל דל טורו, שקיבל חינוך דתי, היצור מתחיל דווקא עם המקור, עם ספר בראשית, ורק אז הוא עובר למילטון. אחרי מאה שנים ו־90 יצירות, דווקא דל טורו הצליח ליצור את אחת הגרסאות הכי טובות לסיפור של פרנקנשטיין, שבו הצופים מגלים את העובדה שהיצור אינו רע או אכזרי בפני עצמו, אלא הוא רק בבואה למי שמולו. כשהאדם העיוור, שלא רואה את המפלצת ולכן לא מפחד ממנה, מתייחס אליה ברכות, היא משיבה לו ברכות. כשהציידים מנסים להרוג את היצור מרוב בהלה, הוא מנסה להרוג אותם בחזרה. ד״ר פרנקנשטיין ברא יצור שמנסה ללמוד איך להיות אנושי, ובדרך מלמד את צופי הסרט מה זו אנושיות.
