במועדון לילה במיסיסיפי בשנות השלושים של המאה שעברה, חבורת שחורים רוקדת לצלילי בלוז שבוקעים מגיטרה. בחדר אחורי שרועים חבוקים סטאק השחור ומארי הלבנה (למראה). זה ערב הפתיחה של המועדון שעל הקמתו סטאק עבד כל כך קשה, ושניהם נרגשים. הוא אוחז במותני אהובתו, מביט בפניה ופתאום מבחין: "את מזילה ריר". "רוצה קצת?", היא שואלת בהתרסה והוא מהנהן. כמה דקות לאחר מכן רואים את סטאק מתבוסס בדמו, שניגר מפצע נשיכה בצווארו. מארי צוחקת וחושפת ניבים נוטפי דם. רגע לפני שהיא נמלטת מהמקום היא מבטיחה לנוכחים, שעד לפני רגע היו המשפחה החלופית שלה: "אנחנו נהרוג כל אחד ואחת מכם".
כאלה הם הערפדים בסרט החדש "חוטאים" — מרושעים, בלי יוצא מן הכלל. זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל בפועל מדובר בהיפוך לייצוגים התרבותיים שהתרגלנו לראות ב־30 השנה האחרונות. מ"דרקולה" (1992) של פרנסיס פורד קופולה ו"ריאיון עם הערפד" (1994), דרך הסדרות "באפי ציידת הערפדים", "יומני הערפד" ו"דם אמיתי" ועד הסאגה הקולנועית של "דמדומים": הגיבורים הערפדים של שנות התשעים והאלפיים המוקדמות היו בעלי לב ומצפון, שהתאהבו בבני אנוש ורצו להיות חלק מקהילת האדם. מהסיבות האלה הם היו אכולי אשם — פחות מפחידים ויותר מעוררי חמלה. אבל לערפדים ב"חוטאים" אין נשמה, אין סנטימנטים לעברם עם בני האדם ואין שום חרטות. הם לוקחים כדי לקחת ולעזאזל עם האנושות.
"חוטאים" אינו לבד. בשנים האחרונות הקולנוע והטלוויזיה משיבים את הערפדים לשורשיהם המרושעים בתור הזרים שמאיימים על הקהילה: במיני־סדרה "טקס חצות" (2021) הערפד ממיר עיירה שלמה לערפדות; בסרט "הערפד" (2023) הוא מגיע עד חצר המלוכה בפריז; ב"דרקולה: מסע הדמים" (2023) הוא מזהם את לונדון; בקומדיה "רנפילד" (2023) הוא מחסל את כל קבוצת התמיכה, שאליה העוזר שלו הולך; וב"נוספרטו" (2024) הוא ממיט על עיר שלווה את המגפה השחורה.
בעולם שבו הולך ומתחזק הימין הקיצוני שמסית נגד מהגרים, היה אפשר להניח שהמגמה הקולנועית מהדהדת את השאיפה להתבדלות והאשמת הזרים בכל תחלואי החברה (בייחוד אחרי מגפת הקורונה). אבל סרטי הערפדים החדשים אינם גזעניים או שונאי זרים. להפך. האימה מפני האחר נועדה לחשוף את ערוותה של הקהילה השמרנית, שמאפשרת את הכנסת הרוע. כך למשל, ב"טקס חצות" הערפד משגשג בזכות נוצרים שמרנים תאבי כוח; ב"הערפד" הוא חושף הומופוביה ודיכוי נשים בתא המשפחתי; וב"רנפילד" הוא מגלה פושעים רקובים מן היסוד.
היה אפשר להניח שהשבת הערפד לתפקיד הזר המסוכן מהדהדת את עליית הימין הקיצוני שונא המהגרים, אבל הערפדים החדשים דווקא חושפים את ערוות הקהילה השמרנית, שמאפשרת את הכנסת הרוע
1 צפייה בגלריה
"נוספרטו". הערפד הרשע מנוגד למגמה ששלטה בקולנוע מהניינטיז
(צילום: Courtesy Warner Bros. Pictures)
ב"חוטאים" המסר החברתי חריף עוד יותר. גיבוריו הם התאומים השחורים סמוק וסטאק שפותחים מועדון לילה עבור הקהילה שלהם. אבל המוזיקה מושכת למקום ערפדים לבנים, שמציעים להם כסף כדי שיזמינו אותם פנימה (אחרת לא יוכלו להיכנס — מגבלה ידועה במיתולוגיה הערפדית). הניסיון נכשל, אבל בחוץ מארי, זוגתו של סטאק, מתפתה לדבר איתם, כי אהובה נואש להכנסה. הערפדים כמובן הופכים אותה לערפדה ויחד הם מנסים לחסל את כל באי המועדון — או להמיר אותם לערפדים.
יש כאן היפוך אופטי לסרטי אימה קלאסיים. כאן הזרים לבנים, ואילו השחורים הם מייצגי הקהילה. הלבנים מנסים לשכנע את השחורים לאפשר להם להמיר אותם לערפדים בהבטחה לחיי נצח, שבהם יהיו חסינים מרדיפות הקו קלוקס קלאן ומזרי אימה בעצמם. אלא שבפועל האוטופיה הזו מתגלה ככור היתוך ציני, שבו יימחקו כל התרבויות האנושיות השונות לטובת תרבות ערפדית אחת הגמונית. כי מרגע שאדם מומר לערפד הוא הופך לחלק ממוח־כוורת — הוא משמר את קווי האופי שלו, אבל גם חולק זיכרונות ומחשבות עם שאר הערפדים והופך נאמן להם. וכך חברי קו קלוקס קלאן, שחורים, אירים וסינים — כולם רוקדים יחד ורוצחים יחד. כלומר הלבנים מזמינים את השחורים להיות חלק מהקהילה שלהם, רק אם יוותרו על עצמם.
אבל החבורה שהקימה את המועדון לא רוצה לאבד את עצמה. להפך. המועדון הוקם כדי לחגוג בחופשיות את התרבות השחורה הייחודית, המוצגת ככוח על־טבעי עצום שמושך אש — "מסורת קדושה ועתיקת יומין", כפי שמסביר אחד הנגנים הוותיקים, שנתפסת בעיני לבנים כ"עבודת השטן". ובבחירה להציב את השחורים בתוך המבנה שלהם, ואת הערפדים כלבנים שמבחוץ, "חוטאים" מבהיר שאמריקה היא גם הבית שלהם, ושהאחדות המזויפת שמוצעת להם היא הסכנה. בארצם של החופשיים אין להם באמת חופש. הברירה שמוצעת להם היא למות או להימחק.
הערפדים מצליחים להיכנס לתוך המועדון בזכות המרה של אחת מחברות הקהילה — אלגוריה לשחורים שהצליחו להיטמע במיינסטרים כי הם עוברים כלבנים או משום שוויתרו על סממני תרבות חריגים מדי. אבל כשהמזימה מתבהרת, השחורים משיבים מלחמה כדי לא להפוך לחלק מבליל נטול זהות.
רוב החבורה מפסידה בקרב. רק סמוק וסמי, נגן הגיטרה, שורדים בו. הם מצליחים לחסל את הערפד הראשי, וכשאור השמש עולה הוא דואג לחטא את היתר. הסרט מסתיים 60 שנה לאחר מכן, כשסמי (שמגולם בידי אגדת הבלוז באדי גאי) הוא כבר נגן בעל שם. שני ערפדים באים לשמוע אותו מופיע — אלו סטאק ומארי, היחידים ששרדו בקרב ההוא. הם נותנים לסמי עוד הזדמנות להצטרף אליהם לחיי נצח, אבל הוא מעדיף להישאר מי שהוא. סטאק מבין אותו ואומר שהערב שבו הומר היה הפעם האחרונה שבה חש באמת חופשי. כי חיי הנצח האמיתיים מובטחים רק לתרבויות — למוזיקה, מסורות ומנהגים שנלחמנו לשמר. והוויתור עליהם רק בשביל להיטמע בחברה, גרוע ממוות.
