ישברו את המסורת? שני סרטים ישראליים קצרים על מלחמה מתמודדים על האוסקר
בטקס האוסקר הקרוב יתמודדו שני הסרטים שנוצרו בשל מלחמת "חרבות ברזל", ושאולי יכולים לשנות את המשוואה של אי הזכייה הישראלית - "היו ואינם" התיעודי, שדורש מצופיו לבחור עמדה ו"כתם קצבים" המספר על המחיר שמשלם מי שמעז לנקוט אותה
מאז 1964 ישראל מנסה - בינתיים, לשווא - לזכות באוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. עשר פעמים ישראל היתה מועמדת לפרס ובינתיים ללא זכייה. למעשה, ישראל מחזיקה את השיא של כמות מועמדויות ללא זכיות. אבל בעוד הסרטים העלילתיים הארוכים שנשלחים בינתיים נכשלו, ההצלחה עשויה להגיע דווקא מכיוון הסרטים הקצרים והסרטים התיעודיים. אלה לא נשלחים לאוסקרים על ידי ועדה מקומית, אלא נבחרים על ידי צוות שיפוט מטעם האקדמיה האמריקאית. בטקס האוסקר הקרוב, שיתקיים בעוד שבועיים, יתחרו שני סרטים ישראליים בשתיים מהקטגוריות של הסרטים הקצרים: ״כתם קצבים״ שביים מאיר לוינסון-בלונט יתחרה על אוסקר לסרט עלילתי קצר, ו־״Children No More" של הילה מדליה מועמד בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר.
הסיבה לכך שבעשר השנים האחרונות המוקד היצירתי עבר לעולם הסרטים הקצרים, התיעודיים וסדרות הטלוויזיה, היא כי אותם אפשר להפיק ללא כסף ציבורי - שחושף את היוצרים לביקורת מבית (שרי התרבות ששונאים את הסרטים הישראליים וקוראים להחרימם) ומחוץ (תומכי BDS ששונאים את הסרטים הישראליים וקוראים להחרימם). הם לא צריכים לעבור את המיון של אלף חברי האקדמיה, שלאו דווקא יודעים לבחור מה יעשה חיל באוסקרים. אחד הסממנים למעמד של הקולנוע התיעודי הישראלי באוסקרים נמצא בעובדה שהבמאית הישראלית מישל אוחיון, שכבר שנים פועלת בלוס אנג׳לס, עומדת בראש הוועדה הממיינת את הסרטים הזרים לאוסקר. כך שלקולנוע הישראלי החוץ־ממסדי יש לובי אוהד בהוליווד. בשבוע האחרון צפיתי בשני הסרטים הישראליים המועמדים לאוסקר. שניהם עוסקים בסיפורים סביב מלחמת ״חרבות ברזל״, וקמפיינים להעלאת תודעה באמצעות תמונות - של חטופים או ילדים הרוגים.
״היו ואינם״
במאית: הילה מדליה.
מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר
ב־2010 זכה סרט תיעודי קצר בשם ״Strangers No More״ באוסקר. זו היתה הפקה אמריקאית שצולמה בישראל ועסקה בחייהם של ילדים של מהגרי עבודה בבית הספר ביאליק־רוגוזין. 15 שנה אחרי, מועמד סרט תיעודי נוסף על ילדים שצולם בישראל, ועם שם דומה: ״Children No More" שביימה הילה מדליה, בעברית הוא נקרא ״היו ואינם״. ביום שישי הקרוב (בהנחה שהמלחמה עם איראן תסתיים עד אז) הוא יוקרן בסינמטק תל אביב. ״היו ואינם״ צולם ביוני האחרון ונערך במהירות כדי להגיע לדדליין של האוסקרים. מדליה - שנעזרת במפיקה שילה נווינס, בת 86, לשעבר נשיאת המחלקה התיעודית של HBO - מתעדת ומתבוננת בהפגנות המחאה של נשים ישראליות בתל אביב, נגד הרג ילדים בעזה. מחאה שקטה, לא אלימה, שנולדה במרץ לפני שנה. הנשים עומדות בדממה ומחזיקות תמונות של ילדים שנהרגו בעזה כתוצאה מפעולות צה״ל שם. מדליה עומדת מולם עם מצלמתו של אבנר שחף, אבל למעשה עומדת לצידם. היא מתעדת את התמיכה שלה זוכה המחאה כשעוד ועוד נשים וגברים מצטרפים לשורת המוחים, אבל גם לקולות המחאה שהמפגינים זוכים להם מצד עוברים ושבים, שכמו מיקי זוהר רואים בהבעת אמפתיה כלפי מותם של ילדים ערבים אקט של התרסה ובגידה.
זה סרט שקשה לכתוב עליו ביקורת קולנוע מבלי להתייחס לעמדה הפוליטית של מושאות התיעוד, הוא נטמע בתוך האירועים המוצגים בו. האם המחאה הזאת היא ייצוג מרשים ומפעים למצפון ישראלי שמתאבל על הרוגים במלחמה לא משנה מה זהותם, דתם או לאומם, או שיש כאן הפגנה של נאיביות מכעיסה? עד הצפייה בסרט לא הקדשתי לכך מחשבה והוא בהחלט עורר אותי לקיים עם עצמי דיון האם אני עומד בקו עם המוחות, או בצד של אלה שבמקרה הטוב מגלגלים כלפיהן עיניים.
״כתם קצבים״
במאי: מאיר לוינסון־בלונט
מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר
יש שתי דרכים למשוך את תשומת הלב של קהל בינלאומי לסרט קצר מאת יוצר אלמוני. הדרך הראשונה היא להשתמש בשפה קולנועית יוצאת דופן, וירטואוזית או קיצונית. זה מה שגרם ל״עין לבנה״, סרט גמר של בית הספר לקולנוע מנשר שצולם כולו בשוט רצוף ויפהפה אחד, להגיע למועמדות לאוסקר לפני חמש שנים.
2 צפייה בגלריה
מאיר לוינסון בלונט ב“כתם קצבים". נוגע בעצב אקטואלי חשוף
(צילום: מתוך הסרט, רות יגודייב)
הדרך השנייה היא באמצעות התוכן, שנוגע בעצב אקטואלי חשוף. זה כנראה מה שמשך את תשומת הלב ל״כתם קצבים״, שהופק במסגרת בית הספר לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב וכבר זכה במדליית הכסף בפרסי האוסקר לסרטי סטודנטים. זהו סיפורו של סמיר (בגילומו של עומר סמיר), עובד בקצבייה בסופרמרקט, שכולם אוהבים אותו - העובדים והלקוחות. אבל כשבעיצומה של מלחמת חרבות ברזל פוסטר עם תמונות של החטופים שנתלה בחדר העובדים בסופר נמצא תלוש וזרוק על הרצפה, מיד החשד נופל על סמיר שנקרא לשימוע לפני פיטורים. לא משנה כמה הוא היה אהוב ואהוד, ברגע שיש מלחמה הגזענות פורצת קדימה וסמיר הערבי נתפס כעוין ומסוכן עבור עמיתיו היהודים – מישהו שמפרסם באינסטגרם תמונות של ילדים הרוגים בעזה, מה שעבור מעסיקיו גורם לו להצטייר כתומך חמאס. זה לא סרט מתוחכם במיוחד בתסריט או בבימוי שלו, ויש לו טוויסט מבאס, אבל לפעמים פשוט צריך להיות הסרט שמספר את הסיפור הנכון בזמן הנכון, כדי לבלוט.
