הסרט "שעת הנעלמים" מבוים לעילא, עם תסריט מקורי ומלא מסתורין
המותחן המקורי והמסתורי "שעת הנעלמים" הפך את יוצרו זאק קרגר לכוכב עולה בהוליווד, ודורות של צופים עוד ינסו לפתח את סודותיו ומסריו
לפני כשלוש שנים יצאו שני סרטי אימה שחשפו בפנינו את שמותיהם של יוצרים מסקרנים ומקוריים בתחילת דרכם. הסרט ״נגעת נרצחת״ היה בכורתם של האחים האוסטרליים מייקל ודני פיליפו, ו״ברברי״ שם על המפה את זאק קרגר, שעבר לביים סרטי אימה אחרי קריירה בעולם הקומדיה. כעת לשניהם יש סרטים חדשים, ובאופן מפתיע יש ביניהם כמה נקודות השקה: שניהם עוסקים בילדים מתים או נעדרים וביגון של ההורים, שניהם מתייחסים באופן אכזרי למדי לילדים והם אולי מרחמים על ילדי הגן, אבל פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים לא ירחמו עוד.
״להחזיר אותה״ של האחים פיליפו, שיעלה בישראל בסוף החודש, הולך לכיוון של סרטים שמתרגמים אֵבֶל לאימה. סרטו החדש של קרגר נקרא בעברית ״שעת הנעלמים״, וכמו ״להחזיר אותה״ גם הוא סרט שנוגע בעולמות האוקולטיזם, תורות הנסתר. בשני הסרטים, למשל, יש דמות שהיא מעין מכשפה שגוזרת שיער מקורבנותיה כדי להטיל עליהם כישוף. לא אהבתי את "להחזיר אותה", אבל מי שרוצה את סרטי האימה שלו מלאי איברים כרותים וגופות מרוטשות יקבל בסרט הזה את ליטרת הבשר והדם שלו.
״שעת הנעלמים״ לא רק מבוים לעילא אלא יש לו תסריט מקורי, מלא מסתורין, שדורות של צופים ינסו לפצח את סודותיו ומסריו. הסרט מזניק את קרגר בן ה־44 – שכתב, ביים והלחין את הסרט – לצמרת רשימת הבמאים המסקרנים בהוליווד. העובדה שבתום סוף השבוע הראשון לצאתו עושה רושם שהסרט גם עושה כסף, הופכת את קרגר לכוכב עולה. ואכן, יש המון כישרון ב״שעת הנעלמים״, ואי־אפשר שלא לחשוב על סטיבן קינג כהשראה ביצירת הסיפור, שבו עיירה קטנה הופכת למוקד של אלימות ואימה בעקבות אירוע חסר פשר.
הסרט נפתח בלילה אחד, כשבעיירה אמריקאית קטנה ושלווה, 17 ילדים בכיתה ג' יוצאים ממיטותיהם, עוזבים את ביתם ומתחילים לרוץ לתוך האפלה, כשידיהם פרוסות לצדדים. חודש אחר כך העיירה מנסה לחזור לשגרה למרות שאין לילדים האלה זכר. זו פתיחה שקצת מזכירה את ״הנעלמים״, אבל בישראל אי־אפשר שלא לחשוב על אסונות מקומיים מחמישים השנים האחרונות, שבהם כמעט כיתה שלמה של תלמידים נמחקת ומותירה אחריה אימה ושכול.
במרכז הסרט עומדת המורה של הכיתה (ג׳וליה גרנר), שהופכת להיות חשודה מרכזית בהיעלמותם של תלמידיה, ולצידה אב (ג׳וש ברולין), שבנו הוא אחד הנעלמים. אלדן ארנרייך מגלם שוטר אלכוהוליסט שמנסה לפענח את התעלומה. זה סרט שלא רק מספר סיפור מרתק, הוא גם מספר אותו באופן מרתק. זה סרט שאין לו פשט וכולו מבקש פענוח. בקונטקסט אמריקאי נראה ברור מאליו שקרגר מספר סיפור המבוסס על המציאות שבה לעיתים ילדים נהרגים מאש חבריהם לכיתה, אבל הסרט רומז לכך שהילדים עצמם יכולים להפוך להיות כלי נשק.
מרגע שנכנסת לתמונה דמות מפלצתית בשם דודה גלדיס (איימי מדיגן), הסרט משנה כיוון וגם המשמעות שלו נראית פתאום פחות ברורה. גלדיס היא גם המגרעת של הסרט, היא משאירה מאחוריה יותר מדי חורים בעלילה, והיא זו שמזכירה את קינג: בתוך אימה פרוזאית שיכולה להיחשב קלה להסברה, מסתתר רוע אנושי צרוף שניזון מחייהם של אחרים: הטראומה של אחד הוא כוח החיות של האחר. ו״שעת הנעלמים״, שהוא אחד הסרטים האינטנסיביים שראיתי השנה, ממטיר על צופיו בהלה ומשאיר אותם ללא קתרזיס, עם חלומות לא מפוענחים ועם מציאות ללא הסבר.
