ניתוח
החזון של נתניהו וקרעי: לחסל את התקשורת החופשית
מאחורי מילים כמו "גיוון", "תחרות" ו"אפס רגולציה" שעלו היום בדיון בוועדת הכנסת המיוחדת לחוק התקשורת החדש מסתתרת מהפכה שמאפשרת השפעה פוליטית ישירה על תוכן. ערוץ 14 כבר מראה את הכיוון
אחרי הרפורמה המשפטית מגיעה הרפורמה התקשורתית. שתיהן נועדו לשרת את ההפיכה המשטרית; שתיהן נועדו לקעקע את הסדר הקיים; שתיהן משתמשות במכבסות מלים שטומנות את גלולות הרעל עמוק בתוך סיסמאות משובבות כל אוזן דמוקרטית וליברלית. כאלה שנשמעו בדיון שפתח היום בוועדת הכנסת המיוחדת את הדיונים בחוק התקשורת החדש של השר שלמה קרעי. הוצגו בו העקרונות המרכזיים: הגברת הגיוון והתחרות, אפס התערבות, הורדת הרגולציה, הסרת חסמי כניסה, העם יחליט. נשמע נהדר? ממש לא. ולמה? כי מאחורי כל אלה אני מזהה את ערוץ 14.
החוק מורכב, מסועף, יש בו דברים חיוביים, והסכנות לא בהכרח קופצות ודוקרות את העין, אבל הן טמונות בו. למשל היעדר הגבלה על כמות העיצומים שניתן להטיל על פגיעה בתחרות וגם על תכנים; למשל השליטה הפוליטית במינוי חברי מועצת הרשות החדשה; למשל הסרת המגבלה על בעלות צולבת; למשל ביטול ההפרדה המבנית בין יצרני חדשות לגופי שידור מבלי הגנה על עצמאות חברות החדשות.
התקשורת היא איום בעיני נתניהו
וזה מחזיר אותנו לערוץ 14, אבל לפני כן מילה על ניר צוק מפאלו אלטו ששקל את רכישת ערוץ 13 אבל נסוג בו לאחר בדיקת נאותות. מסתבר שמיליארדרים מהימין כמו שלדון אדלסון (ישראל היום) או משפחת מירילשווילי (ערוץ 14) מתעניינים יותר בנאותות האידיאולוגית־פוליטית מאשר בנאותות הכלכלית־עסקית. צוק יכול להרשות לעצמו להפסיד בשנה סכומים שלא מגרדים כהוא זה את מצבת הונו, אבל הוא בחר לסגת מהרכישה ולא לחזק עוגן דמוקרטי חשוב מאין כמותו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הבחין כבר מזמן בהבדל הזה שבין טייקונים מהימין ומהשמאל, ולכן הקדיש מאמצים לשכנע אותם להיכנס לתקשורת הישראלית. חוק התקשורת החדש נועד להקל עליהם. בעלי השליטה יוכלו להתערב ביתר קלות בתכנים מבלי להסתכן בסנקציות. הם לא יוגבלו בידי רגולציה ולא בידי הגבלות על בעלות צולבת (סתירה לעקרונות גיוון ותחרותיות שבהם מנופף קרעי) ועוד.
הפופולריות הגואה של ערוץ 14 היא המגדלור שמאיר את דרכו של החוק החדש. הערוץ מיטיב לנגן על סנטימנט עממי רחב של פטריוטיזם דתי מתלהם המתובל בשנאת האליטות ובוז קטלני כלפי מערכת המשפט וכל מי שמעז לבקר את השלטון. וכאשר קרעי נשאל אתמול אם את הרפורמה שלו ישרדו תוכניות ביקורתיות כמו "ארץ נהדרת", "המקור", "בנימיני וגואטה" תשובתו הייתה "העם יחליט". והוא יודע היטב שהעם שעבר את שטיפת המוח של ערוץ 14 יסלק מעל המסך שלו את אמנון אברמוביץ' ורביב דרוקר מהטעם הפשוט שאין לתת פתחון פה ל"שמאלנים בוגדים". העם, אם תשאלו אותו, הוא גם בעד ביטול מס הכנסה ועונש מוות למחבלים (ערבים בלבד) ואולי גם בעד מינוי טלי גוטליב לשרת משפטים, אבל ייתכן שכאן הגזמתי ויש גבול לכל תעלול.
הסרת המגבלות ובמיוחד המעבר למשטר של רישיונות נועד להציף את השוק ב"מתחרים". הריבוי הזה, שלכאורה מבורך, הוא אסון. הוא יתמרץ חנופה ומרוץ אחרי המכנים המשותפים הנמוכים ביותר. הוא יחסל את שאריות האתיקה ויבטל את ההיררכיה בין עיתונות אמיתית לבין ראשים המלהגים הבלים. הוא יסיר מסדר היום ביקורת, אנדרסטייטמנט, סאטירה. וכמובן, שוק הפרסום קטן מדי לפרנס את הריבוי שיעשה אותו תלוי יותר ויותר בבעלי השליטה, שמצידם יחלבו הטבות מהשלטון בעסקיהם המקבילים תמורת ריכוך ביקורת וחיזוק נאמנות כלי התקשורת שבשליטתם.
ומי מעוניין בכל אלה? ניחשתם נכון, ראש הממשלה נתניהו שנשבע להחריב את שני המוסדות שהוא מזהה ככאלו שזממו בצוותא להפילו – המשפט והתקשורת. בעדותו בתיקי האלפים הוא לא מסתיר את ייעודו השלטוני: לחסל (לתקן, בלשונו) את המשפט והתקשורת. וגם את הגרעין האיראני. אלה האיומים המרכזיים מבחינתו. שרים כיריב לוין (משפטים) ושלמה קרעי (תקשורת) מונו לתפקידם רק בזכות תיעובם העמוק לתכלית משרדיהם. ומדהים כמה שני אלה מנסים לשכנע שהם התגלמות הדמוקרטיה עלי אדמות, ואילו היועמ"שית ובג"ץ ולצידם ערוצים 12 ו־13 וגם תאגיד השידור הציבורי הם השטן בהתגלמותו.
גלית דיסטל אטבריאן היא הבועז ביסמוט של האירוע. היא הוצבה בראש ועדה מיוחדת להכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית לאחר שהמקום הטבעי, ועדת הכלכלה בראשות דוד ביטן (המקביל של יולי אדלשטיין בוועדת חוץ וביטחון) סירבה לטפל. "אני מתפעלת ממלאכת המחשבה הליברלית של השר קרעי", פתחה דיסטל אטבריאן את הדיון במשפט לפנתיאון ההפיכה. לא המשטרית, אלא של השכל הישר.
פסילת תשדיר בשם הגיוון
סנונית שמבשרת את הגיוון שיביא עלינו החוק החדש נחתה כאן בדמות פסילת תשדיר של ארגון העיתונאים שכותרתו "בלי עיתונות חופשית, אין דמוקרטיה". הנימוק הוא שהמסר "שנוי במחלוקת". בממשלת נתניהו, ביקום התקשורתי שקרעי מנסה לברוא, המסר הזה אכן בעייתי ושנוי במחלוקת. בדמוקרטיה שלהם – עיתונות חופשית היא סכנה שיש למנוע.
התשדיר נועד לקדם כנס שיערוך הארגון מחר אל מול הסכנות שמייצר השלטון לתקשורת. באמצעות האיומים על תאגיד השידור וגלי צה"ל. באמצעות חוק התקשורת החדש. כאשר מדובר בתשדיר עולה השאלה איזה סוג של חופש ביטוי נפגע כאן – הפוליטי, האמנותי או המסחרי? דרגת ההגנה שונה לגבי כל אחד מהשלושה: ההגנה הנמוכה יותר תינתן ל'מסחרי' והגבוהה ביותר ל'פוליטי'. תשדיר ארגון העיתונאים, למרות שיבוצו ב"ברייק" פרסומי הוא פוליטי־רעיוני בתוכנו, ולכן זכאי להגנה הגבוהה ביותר שנתונה לחופש הביטוי. זה לא המצב ברגולציה הנוכחית. החוק החדש ישפר את המצב? כנראה שלא.
