הקרב על בירת הסטארט־אפים של אירופה נפתח מחדש
שנה לאחר משאל העם על הברקזיט, לונדון היא כבר לא בהכרח הבחירה הראשונה של חברות ההייטק הישראליות והאירופיות בפתיחת נציגויותיהן. פריז, ליסבון ואפילו ורשה מנסות למשוך בכל כוחן את ההייטקיסטים, ועל הדרך להרוויח גם שיק גיקי
הם מייצרים משרות נלוות, משלמים ארנונה גבוהה ומשכורות מוגזמות ומוסיפים לכל עיר שיק גיקי מבוקש במיוחד. שנה לאחר משאל העם על הברקזיט, המירוץ אחר ההייטקיסטים והתואר בירת ההייטק החדשה של אירופה פתוח.
התרומה שלהם לתעשייה היא רק אחת הסיבות שבעקבותיה הערים האירופיות רודפות אחר הסטארט־אפים הצעירים. התרבות הארגונית של החברות הללו מכתיבה שכירת משרדים גדולים ומעוצבים במרכזי הערים (שעליהם משלמים ארנונה נדיבה), כמו גם תשלום משכורות גבוהות לעובדים צעירים ובעלי השכלה גבוהה. בנוסף, זו תעשייה שמייצרת סביבה משרות נלוות שגם הן נחשבות אטרקטיביות מאוד, ממעצבים ואנשי תוכן לעורכי דין, משקיעים ואנשי פיננסים. התוצאה היא אוכלוסייה אטרקטיבית מאוד לערים גדולות שמביאה איתה פריחה קולינרית וחיי לילה סוערים, מעלה את מחירי הדיור ודורשת מערכת חינוך איכותית.
"משרד שמטפל מא' עד ת'"
אם עד לפני כשנה היה ברור לכל יזם שמעמדה של לונדון כבירת הפיננסים של העולם והיותה שער לאירופה הופכים אותה למיקום המתבקש עבור הסטארט־אפ שלו, הברקזיט שינה את הכל. זה לא שחברות שמחזיקות בה משרדים מזדרזות לנטוש את העיר, ולונדון עדיין נחשבת לסביבה ידידותית מאוד ליזמים בגלל תוכנית תמיכה מקיפה הן ברמה המוניציפלית והן ברמת המדינה וכמובן בשל יתרון השפה. אבל חברות טכנולוגיה שמתחילות היום תהליך של הקמת פעילות באירופה כבר לא מתייחסות אליה כאל ברירת המחדל.
המלחמה על הסטארט־אפים מתנהלת בשתי חזיתות: הראשונה היא כמובן הרצון של כל מדינה לפתח תעשיית הייטק מקומית; השנייה, והמעניינת יותר עבור הקהל הישראלי, היא על הזכות להיות הסניף האירופי של החברה, בין שמדובר בענקית כמו אמזון ובין שבסטארט־אפ צעיר שמעסיק רק 20 עובדים.
יזמים ישראלים מכירים את ההתלבטות הזו יותר מכולם. אומת הסטארט־אפ משגשגת, אבל ברור שמי שבונה חברה של מאות מיליוני דולרים ומפתח מוצר שמיועד לשווקים גדולים, לא יכול לעשות זאת מהמשרד בתל אביב. ואכן, סטארט־אפים ישראליים רבים פותחים את המשרד הראשון מעבר לים ברגע שיש להם אב־טיפוס לשווק. "הגודל והמרחק מהשווקים המערביים משחקים פה תפקיד. אנחנו מבינים את מקומנו האמיתי - אנחנו השדה שמגדל וממנו מייצאים", אומר ל"כלכליסט" איתן שוורץ, האחראי על הפיתוח הגלובלי של העיר בעיריית תל אביב. "זה עולם גלובלי; אנחנו רוצים שכל יזם ישראלי ירגיש שהוא מקבל פה את הדבר הכי מדהים שהוא יכול לקבל, אבל אם החיים בברלין יהיו משתלמים יותר לעסק שלו ולהגשמת החלום שלו, הוא יעבור".
שוורץ מזכיר את ברלין ולונדון כשתי הערים האטרקטיביות ביותר עבור הקהל הישראלי, ואלה עם אסטרטגיית השיווק האגרסיבית ביותר: "הם מטיסים צוות לכל הכנסים בישראל, באירופה ובארה"ב. הם עובדים חזק מאוד על חיזוק ושימור המותג". במותג שוורץ מתכוון לתדמית של העיר עצמה עבור היזמים. מכיוון שכמעט כל מדינה אירופית מציעה היום תוכנית הטבות לחברות טכנולוגיה, ההבדלים בין הערים תופסים מקום מרכזי יותר.
בגרמניה, למשל, מרכזי התעשייה הגדולים נמצאים דווקא מחוץ לברלין. בפרנקפורט יש תעשיית פיננסים מפותחת והיא נחשבת לבירת הפינטק של המדינה, המבורג מרכזת את גופי המדיה ומינכן ושטוטגרט מרכזיות לתעשיית הרכב. אבל קשה לדמיין יזם ישראלי עושה רילוקיישן להמבורג.
"מדברים הרבה על איזו עיר נותנת את היחס הכי טוב ואיפה יש לך הכי הרבה סיכוי להצליח", אומר שוורץ. "אבל המצב שונה מאוד ממה שהיה לפני עשור. חבילה של כמה עשרות אלפי דולרים שערים מסוימות מציעות היא לא סכום משמעותי לחברות בוגרות, שרוצות להעסיק מאות עובדים. אלה מנהלות מו"מ מול המשרדים הרלבנטיים על התנאים שיקבלו. אבל ברמת החולם הבודד זה כמו שפעם אם היית שחקן היית נוסע להוליווד עם שתי מזוודות, היום אתה נוסע לברלין כדי להקים סטארט־אפ עם חברים. צעירים בני 22 נכנסים לאיזה משרד שמטפל בהם מא' עד ת' – עוזרים להם למצוא נדל"ן ונותנים להם חלל עבודה חופשי ומנטור ועוזרים להם לפתוח חשבון בנק". בדיוק בגלל זה אחד הטרנדים הבולטים היום הוא מגה־קמפוסים, שמציעים ליזם המתחיל אקוסיסטם שלם ולא רק חלל עבודה משותף כמו WeWork. הם כוללים אקסלרטורים, חללי עבודה משותפים או פרטיים, מארחים אירועים, מציעים תוכניות שונות למשתמשים, ומתפרסים על חללי ענק.
אחד המדוברים שבהם הוא Station F שהושק הקיץ בפריז בנוכחות ראש הממשלה עמנואל מקרון ומשווק כמי שיוכל לארח בתוכו אלף סטארט־אפים. המייסד שלו הוא היזם הסדרתי והמיליארדר חבייאר ניל, שהשקיע מיליונים בשיפוץ הבניין. הוא משתרע על פני יותר מ־34 אלף מ"ר, יש בו 3,000 שולחנות ושוהות בו כיום גם 10 קרנות הון סיכון. דוגמה מוכרת נוספת היא ה־Factory Berlin ברובע מיטה האופנתי בעיר, שחקן ותיק שהשיק ב־2014 היזם סיימון שייפר. יש בו דיירים כמו טוויטר, סאונדקלאוד ופינטרסט.
במקביל נכנסות לתחרות גם מועמדות מפתיעות ממקומות אחרים באירופה, שמשתמשות כל אחת ביתרונות היחסיים שלה כדי למשוך יזמים. "ליסבון, למשל, ממתגת עצמה כאלטרנטיבה שמשית יותר ויקרה פחות לברלין", אומר היזם איזי וידרה, מייסד Techbikers, "הממשלה מנסה למשוך סטארט־אפים לעשות רילוקיישן לפורטוגל באמצעות הטבות מס שונות, אסטרטגיה שעבדה מצוין במקומות כמו דבלין, כמו גם ועידות וכנסי הייטק שונים". זו כנראה גם הסיבה ששייפר מתכוון לפתוח מגה־קמפוס נוסף בליסבון בדצמבר השנה, בסיוע העירייה והתעשייה המקומית.
בנוסף מדינות מתאמצות לבנות אקוסיסטם שלם להייטק, שחלק מהותי בו הוא גישה לקרנות הון סיכון. "צרפת הופכת למקום אסטרטגי להיות בו מבחינת חדשנות בגלל שתי סיבות חשובות: התשתית הטכנולוגית המתקדמת וההון הזמין", אומרת ג'יזל היברט־מסקה, ראש מחלקת יחסי המסחר צרפת־ישראל. "יש לנו תעשייה גדולה של קרנות הון בצרפת, שבמרכזה בנק ההשקעות הצרפתי Bpifrance, שמשקיע כסף רב גם בסטארט־אפים עצמם וגם בקרנות".
יוניקרון פולני
בעקבות השינויים הפוליטיים, במחצית הראשונה של 2017 צרפת עקפה לראשונה את בריטניה בהיקף גיוסי ההון במדינה, עם גיוסים של 1.7 מיליארד יורו לעומת 1.6 מיליארד יורו בבריטניה ו־1.3 מיליארד יורו בגרמניה. עם זאת, אירופה עדיין מפגרת אחרי ארה"ב שהיקף הגיוסים בה באותה תקופה עמד על 13 מיליארד דולר (כ־11 מיליארד יורו). דוגמה טובה לכך היא פולין, שבה המאמץ המרכזי כיום הוא למשיכת משקיעים ובניית אקוסיסטם מקומי. לשם כך היא מנסה למתג את עצמה כבירת החדשנות של מרכז ומזרח אירופה ומדגישה את תחזיות הצמיחה האופטימיות של הבנק העולמי, את העובדה שבסוף 2016 היו 2,700 סטארט־אפים במדינה ואפילו את הולדת היוניקורן (סטארט־אפ עם הערכת שווי של מיליארד דולר ומעלה) הראשון במדינה - פלטפורמת המסחר המקוון Allegro שנמכרה אשתקד ב־3.25 מיליארד דולר.
