הקברניט
יותר פצצות מהחמקן: הכירו את ה-B1, המפציץ הכי חזק של ארה"ב
הוא מסוגל לזגזג כמו מטוס קרב בגובה אפס, לשאת טילים בכמות של אוניות מלחמה, ולהתפרץ לשטח אויב במהירות על קולית כשצריך להשמיד הרבה מטרות במהירות. כך פותח ה-B1B לנסר, למה אף אחד לא קורא לו ככה, ומדוע בחרו דווקא בו לכתוש את איראן
שלום, כאן הקברניט; בלילה השני של המלחמה באיראן שאגו שלושה מפציצים אמריקאים המזה"ת ופילחו את השמיים במהירות של יותר מאלף קמ"ש. הם הם טסו נון-סטופ מארצות הברית, עברו את ארצנו הקטנטונת, תדלקו מעל סעודיה ועלו צפונה למפרץ הפרסי. לא פחות מ-252 פצצות הם שתלו באיראן, והשמידו בבת אחת שורה ארוכה של מפעלי טילים, מחסני נשק ואמצעים שאנשי משמרות המהפכה הלכו לישון בידיעה שיש להם; בבוקר כבר לא היו.
למפציצים האלה קוראים B1 לנסר - מטוס שאינו חמקן כמו ה-B2 המפורסם, אלא סוס עבודה. וחכו שתשמעו איזה מין סוס: זה המפציץ הכי עוצמתי של ארה"ב, שטס הכי מהר וגם עובד הכי קשה כבר 40 שנה. מה הוא עושה טוב יותר מכל חמקן, ולמה בחרו דווקא בו להשמדת מערכי הייצור האיראניים?
קודם כל, תבינו באיזו מכונת מלחמה מדובר: הוא נולד כדי לטוס מאוד מהר ומאוד נמוך ולחמוק מגילוי, לזגזג בזריזות של מטוס קרב בין ואדיות – ואז להטיל מטען פצצות גדול משל כל מטוס לחימה מערבי אחר.
המספרים די מדהימים: עד 84 פצצות גלישה חכמות שיכולות ללכת כל אחת למטרה אחרת; עד 36 טילי שיוט ארוכי טווח – יותר טילים משל ספינות טילים; מספיק פצצות מצרר כדי לכסות באש שטח של יותר מ-5 קמ"ר, עיר שלמה אם צריך; ותחת גופו עוד שש נקודות נשיאה לציוד כבד במיוחד – למשל, שישה טילים בליסטיים מוטסים. זה כוח אש גדול משל גדוד סקאדים, על מטוס אחד.
ויותר מנשק, ל-B1 יש דלק: ביכולתו לשהות יותר משש שעות מעל אזור לחימה ולספק כך סיוע קרוב לכוחות לוחמים; תחת הגחון הוא נושא מערכת תצפית מתקדמת שעוזרת לזהות מטרות ולהבדיל בינן ובין החיילים שזקוקים לחיפוי. חוץ מהפצצה מפצחת הבונקרים GBU58 שנושא רק ה-2B, אין שום אמצעי לחימה שאי אפשר לשים על המפציץ הזה, ובכמויות מוגזמות.
ותשמעו משהו מוזר: לאמריקאים לקחו 24 שנה להבין עד כמה הם צריכים את המפציץ הזה, ומה באמת חשוב שהוא יעשה. בסיפור הזה יש הנדסה יצירתית, פוליטיקה מתסכלת ומטוס עם יצר נקמני מאוד מפותח.
הוא מתחיל בבוקר ה-1 במאי 1960, כשמטוס ריגול U2 חטף טיל נ"מ מעל לרוסיה והופל. כל האסטרטגים של ארה"ב נכנסו לפאניקה: הם הבינו ברגע אחד שהמפציצים הכי מתקדמים שלהם? אלה שפותחו בחשאי כדי להוביל את מלחמת העולם השלישית, אם וכאשר? מסתבר שלא שווים כלום.
באותם הימים שקדו מיטב המוחות בחברת נורת' אמריקן על אמצעי ההרתעה האולטימטיבי: סופר-מפציץ ענק בשם XB70, שתוכנן להתפרץ עם פצצות אטום לכל שטח מוגן כשהוא טס פי שלושה ממהירות הקול, תוך שהוא משאיר רק תחושת החמצה ואבק כוכבים לכל מיג שינסה לרדוף אחריו - וגם לכל טיל נ"מ. כשהתברר שהטיל ההוא טס יותר גבוה ויותר מהר משאמור המפציץ, פגעו כל הגבות בפלורסנטים.
איך תנצח ארה"ב במלחמה כשהמפציצים שלה לא יכולים להשתתף? האתגר בטילי הנ"מ של אותן שנים היתה ההנחייה, לא החלק של לטוס מספיק מהר או גבוה. בעצם, גם אם מחר ישודרג ה-XB70 וישייט במאך 4, הרוסים יצטרכו רק להגדיל את מיכל הדלק בטיל שלהם כך שמנועו יעבוד קצת יותר זמן, ויקטפו את המפציץ מהשמיים.
מה עושים? בפנטגון החל תהליך למידה מקיף, בו כמה מספר אפשרויות: היו שקראו לבטל את המפציצים הכבדים וגמרנו - ולהסתמך על טילים בליסטיים מהקרקע ומצוללות בתור הרתעה גרעינית; אחרים סברו שהפיתרון יבוא מטילי שיוט חדשים; וחיל האוויר האמריקאי התעקש לקבל מפציץ סופר-מהיר חדש, שפשוט יחדור לשטח האויב בגובה נמוך, מתחת למכ"מ ויעשה את העבודה.
בגלל שהיו אלה ימים של פאניקה אוכלת-היגיון, וברגע שהגנרלים אמרו "מלחמה גרעינית" מיד זרקו עליהם כסף בלי לחשוב הרבה, הוחלט לעשות הכל יחד: גם להשקיע בפתרונות אחרים וגם לבנות לחיל האוויר את המפציץ שהוא ביקש. ספוילר: זה לא המטוס שהוא קיבל.
פרופיל המשימה של המפציץ האמור היה מאוד מורכב: היה עליו להתקדם אל שטח האויב בגובה רב, כדי שיוכל לטוס כמה שיותר מהר. כשיתקרב, יהיה עליו לצלול ולטוס בגובה צמרות העצים ולהתגנב מאחורי רכסים ובתוך קניונים - משהו שמטוס קרב יכול לעשות, אבל לא מפציץ גדול. וכשיגיע למרחב המטרה, ינסוק ויטיל פצצות או ישחרר טילי שיוט, ויברח לפני שיטרפו אותו מערכי נ"מ.
מה כל כך מורכב פה? הטכנולוגיה של אותם הימים איפשרה לבנות מטוס שיהיה אופטימלי הנדסית לטיסה מהירה או לטיסה זריזה, לטיסה נמוכה או לטיסה גבוהה: קחו את המיראז'ים המפורסמים של צרפת - כנף הדלתא המשולשת היתה נהדרת לטיסה על קולית גבוהה, אבל להאט ולנחות היה עניין מסוכן כל פעם מחדש משום שהעילוי שהיא סיפקה בגובה ומהירות נמוכים היה מוגבל מאוד.
הפיתרון שנבחר היה כנפיים בעלות גיאומטריה משתנה שיושבות על צירים; הן נפרשות לרוחב כשצריך לייצר יותר עילוי בגובה נמוך וטיסה איטית, ומשוכות לאחור כשצריך לצמצם גרר בטיסה על קולית. זו לא היתה המצאה חדשה: הראשון שתכנן כזה היה ד"ר ולדמר ווייט בגרמניה הנאצית, אי שם ב-1945. התכנון לא הבשיל למטוס, אך הגיע לידי חברת בל האמריקאית שהטיסה כלי עם כנף נעה ב-1952, וניסויים דומים נערכו גם בבריטניה ובצרפת.
לארה"ב עצמה כבר היה מפציץ קרב בפיתוח מתקדם שקיבל כנף כזו, ה-F111. אבל זה לא היה כלי עם טווח וכושר נשיאה של מפציץ כבד; הפיתוח החדש הצריך משהו גדול פי שניים וכבד פי חמישה, שיסחוב מספיק מערכות הגנה ול"א כדי להיכנס לרוסיה ולצאת בחתיכה אחת שעדיין טסה.
חברת נורת' אמריקן מלוס אנג'לס, שעבדה על מפציץ העל XB70, זכתה במכרז המפציץ החלופי בקיץ 1970 ובהמשך נבלעה בחברת רוקוול אינטרנשיונל, שהיתה בעלת כיסים עמוקים שניפחה משנים של פיתוח כלים לחקר החלל. לשתיים היה כל מה שצריך כדי להצליח בפרויקט: ידע שנצבר בפרויקט הקודם, ניסיון בפיתוח כלים מסובכים, וקשרים טובים בפנטגון שיבטיחו שהפרויקט יישאר בחיים גם אם יחרוג מהתקציב.
המפציץ שהתקבל נקרא B1A, והוא נראה כאילו מטוס קרב אכל את הפטריה של סופר מריו והתנפח: החרטום המחודד בקצה צוואר ארוך שיווה לו מראה של אווז בר כשהכנפיים פרושות, וכשנמשכו לאחור - נראה כמו ציפור טרף.
הוא הופעל בידי ארבעה אנשי צוות – טייס מפקד וטייס משנה, מאחוריהם נווט ומטילן שהפעילו גם את מערכות ההגנה: התקני לוחמה אלקטרונית, אמצעי הטעייה ועוד. כשהמריא לראשונה בדצמבר 1974, נראה שהוא עושה כמעט כל מה שהתכוון המשורר.
ארבעה מנועים חזקים הביאו אותו למהירות של מאך 2 בגובה רב ולמהירות כמעט על קולית בגובה נמוך; במקור, נדרש להתפרץ בגובה אפסי במאך 1.2, אך האוויר מלא בחלקיקים כשמתקרבים לקרקע, החיכוך יוצר סכנת התחממות והמפציץ היה צריך לקבל הרבה מאוד חלקי טיטניום כדי שלא יתבשל.
חיל האוויר רצה לפחות 240 מטוסים כאלה, שמלכתחילה עלו הרבה ולכן הוחלט לוותר על הטיטניום ולאפשר לכלי לטוס יותר לאט. זה מאוד נפוץ: דרישה מבצעית בסיסית הופכת להרבה פחות חשובה כשמתחיל להיגמר הכסף. עוד טריקים מעניינים (שפותחו בעקבות תאונה) היו מערכת לאיזון המשקל: 130 טון דלק החזיק המטוס במיכלי הכנפיים, ומשאבות העבירו את הנוזל ממיכל למיכל כדי שמרכז הכובד לא יערער את יציבות הטיסה כשהכנף נוסעת אחורה.
המהנדסים חייכו מאוזן לאוזן ובצדק: הם בנו מפציץ על קולי מתקדם שהיה פשוט ארוחת מלכים. הבעיה היא שלמלכים יש טעם יקר, בעוד מלחמה גרעינית נראתה קצת יותר רחוקה בשנות השבעים, לפחות מספיק רחוקה כדי שארה"ב תלמד להגיד "לא" למערכת הביטחון. וכשמסתכלים על דבר כזה דרך עיניים של פוליטיקאי, נוצרת הזדמנות.
ב-1976 התחיל המועמד לנשיאות ג'ימי קרטר לדבר על המפציץ החדש, פנה לציבור הבוחרים ואמר: זה בזבוז של כספי המסים שלכם. אנחנו לא צריכים עוד ועוד מפציצים יקרים. מערכת הביטחון היתה חלוקה בדעותיה: באותה השנה ערק למערב מר ויקטור בלנקו, טייס מיג 25 רוסי שסיפר שבריה"מ מפתחת מטוסי קרב שיודעים לאתר מטרות שטסות נמוך ולירות עליהן מלמעלה, כך שכל עניין ההתגנבות בגובה העצים הפך פחות רלוונטי.
וכך בוטל המפציץ, חברת רוקוול נותרה עם הלסת על השטיח וג'ימי קרטר נהיה נשיא. הוא אמנם לא סיפר לקהל הרחב, אך נחשף לפיתוח חדש ומעניין – טכנולוגיית חמקנות שתהפוך בקרוב למפציץ סודי חדש, וידע שלא אלמן הדוד סאם.
אבל אתם יודעים איך עובדת פוליטיקה: כל חרב היא חרב פיפיות, ובבחירות 1980 טען המועמד רונלד רייגן שהנשיא קרטר רך ורופס בכל הנוגע לביטחון; לדבריו, ביטול ה-B1 הוא ראיה לכך. וכלפי חוץ, נראה ששוב מתקרב העולם למלחמה בין-גושית; בריה"מ התחילה להבין שאין לה כסף להמשיך ולהתקיים עוד הרבה, והחלה לנפח שרירים כדי שאף אחד לא יחשוד – פלשה לאפגניסטן, תרגלה פלישות למערב אירופה, ועל אף חתימת הסכמי צמצום פיתוחי נשק גרעיני, עדיין החזיקה כוחות מספיק גדולים כדי לכבוש מה שתרצה.
שוב נעה המטוטלת והפעם רייגן זכה בנשיאות. מחקר של הפנטגון שנערך בשנה לאחר מכן הראה שוואלה, יש היגיון בלהחזיר את ה-B1 לתפריט, ושחכם להתאים אותו גם למשימות הפצצה "שגרתיות" ולא רק לתרחישי מלחמת יום הדין. אבל לא כפי שהיה: המפציץ היקר עמד לעבור עדכון יקר נוסף. מבחוץ הוא נראה כמעט אותו הדבר, אך היה זה מטוס חדש לחלוטין.
הוא היה המפציץ המבצעי הראשון של ארה"ב ששולבו בו רכיבים לצמצום חתימת מכ"מ: הגוף צופה חומרים פחמניים שמחזירים פחות גלי רדיו וכונסי האוויר עוצבו כך שיפזרו החזרים. המנועים הוחלפו בדגם יותר חסכוני בדלק אך פחות עוצמתי, והמהירות המירבית ירדה ממאך 2 למאך 1.25. לעומתה המהירות בגובה נמוך טיפסה משמעותית והוצמד למטוס טייס אוטומטי שמחובר לסנסור סורק קרקע. ביכולתו לטוס עצמאית בגובה 60 עד 20 מ' במהירות של 900 קמ"ש. וכל טייס שלקח את הסטיק גיהק בועות אושר: ה-B1 התנהג באוויר כמו מטוס קרב, המפציץ כבד הכי זריז בעולם.
המטוס החדש נקרא B1B לנסר (לוחם בעל רומח פרשים, כמו שנשאו אבירים בימי הביניים כדי להעיף זה את זה מגב הסוס) אבל כולם קראו לו בון (Bone) – באשמת דוברות חיל האוויר האמריקאי. כשנחשף לראשונה נוסח שמו בעיתונים בתור B-One וזה פשוט תפס. אני חושב ש"לנסר" קוראים לו רק בספרות המקצועית ובכלי התקשורת, חיל האוויר האמריקאי מתייחס אליו כבון אפילו בחלק מהמסמכים הרשמיים.
בשנת 1986, אחרי 16 שנות פיתוח, ביטול ופיתוח מחדש נכנס המפציץ לשירות, וחיל האוויר הזמין מאה כאלה. חברת רוקוול נשמה לרווחה; סוף סוף כל מאמציה נשאו פרי. במלחמת המפרץ של 1991 לא השתתף המפציץ; האמריקאים העדיפו לשמור אותו בכוננות למלחמה באירופה, למקרה שרוסיה תקום בבוקר במצב רוח לכיבושים; בבושה גדולה ישבו צוותי ה-B1 על הספסל בזמן שמפציצי B52 עתיקים יצאו לחזית.
את טבילת האש שלו עבר הבון במבצע "שועל המדבר" של דצמבר 1998: ארה"ב ובריטניה שבו להפציץ את עיראק של סדאם חוסיין, על רקע סירובו של הדיקטטור המשופם לאפשר למשקיפי האו"ם לבדוק את מצבורי הנשק הכימי שלו. למבצע הוקצו רק ארבעה ימים; הרעיון היה להשיג מקסימום נזק במינימום זמן, כדי לייצר אפקט פסיכולוגי מרתיע; דיקטטורים נוהגים לעשות שרירים עד שהם מאבדים משהו גדול וחשוב בבת אחת.
וזה דבר שה-B1 מצטיין בו: שני מפציצים המריאו מעומאן, וטסו לעיר אל-כות, 150 ק"מ מדרום מזרח לבגדד - שם ישב הבסיס הראשי של משמר הרפוליקה העיראקי. את הגבול הם חצו בגובה 26,000 רגל ובמהירות של כ-900 קמ"ש, תוך שהם משבשים סוללות נ"מ כדי להגיע בבטחה ובהפתעה - ואז קברו את חיילי העילית של סדאם במגורים שלהם עם 148 פצצות. המשימה לא היתה מושלמת: 20 פצצות לא הוטלו מאחד המפציצים, בגלל נזקי חול.
21 צפייה בגלריה
צוות מפציץ B1 והנזק שגרמו בעיראק; החורים השחורים האלה לא היו שם קודם
(צילום: STRATCOM)
במתקפה האמריקאית על אפגניסטן ב-2001 הטילו שישה מפציצי B1 יותר מ-40% מכל הפצצות, והבריחו את ממשלת הטליבאן ממרכזי הכוח בערים. במשך שנים המשיכו המטוסים הכבדים לחרוש את שמי המדינה ולספק סיוע קרוב, שהציל חיי לוחמים מותקפים.
בסוף נובמבר הטיל מטוס בון עשרות פצצות על מתחם אל קעידה ברכס טורה בורה, חסם פתחי מנהרות וכלא את המחבלים בפנים. בקרב שאה א-קוט במרץ 2002, מתקפה של אלפי חיילים על בסיסי מחבלים במערב אפגניסטן, השמיד ה-B1 עשרות עמדות בו זמנית וסיפק חיפוי קטלני לכוח המסתער.
במשך כל שנות המלחמה תפקדו המפציצים המהירים בתור ארטילריה מעופפת; היכולת שלהם לחוג באוויר שעות ארוכות ולסייע למספר גזרות לחימה היוותה יתרון ענק – בכל פעם שניסו המחבלים להפתיע, חטפו תוך כמה דקות פצצה חכמה על הראש, ואם צריך? גם עשרים פצצות.
ממלחמות יוגוסלביה ועד ללוב, עיראק והפצצות דאעש - בכל מקום הצליח ה-B1 לקצור שבחים היכן שצריך לפוצץ הרבה דברים בבת אחת.
אבל מאחורי הקלעים, המכונאים חרקו שיניים: אנחנו מדברים על מטוס מסובך מאוד לתחזוקה, ורק המקצוענים והמנוסים מכולם זוכים לטפל בו. מכונאי שעבד על B1 סיפר לי פעם: אלה מפציצים עם המון אופי, ולכל מטוס יש שטיקים משלו, מכונאי נחפף על טיפול במטוסי B1 באופן כללי, ואז מלמדים נחפף ספציפית על כל מפציץ בטייסת.
גם בעורף הצליח ה-B1 לעשות בלאגן: במשך שנים היה זה המטוס הכי רועש בכל מפגן טיסה בארה"ב. כלי כל כך גדול שקורע את השמיים עם ארבעה מנועים של מטוס קרב זה לא משהו שעושה טוב לאוזניים. ולא רק: אחרי שבכמה מפגנים נסדקו זכוכיות של בתים ומכוניות, הוחלט להגדיר מגבלות חמורות על מפגני הלנסר.
ולא רק שם: בסוף הניינטיז גרמו אימוני חדירה על קולית נמוכה מול חופי טקסס לבומים על קוליים שטלטלו בתים. האימונים הועברו לאוקיינוס השקט, ושם ב-2003 נשמע כזה בום שתושבי האי טיניאן תהו אם ארה"ב ערכה בשכונה חס וחלילה, ניסוי גרעיני.
לאור כל מה שסיפרתי לכם, קל לראות למה השתלב המפציץ בתוכנית הקרב של ארה"ב באיראן: מחיקה מהירה של נכסים ממוגנים, בניסיון להכות את האויב בבלבול ופחד. זה לא משהו שקורה בבת אחת, ומפציצי ה-B1 צפויים לבצע עוד גיחות הפצצה מאסיבית, בניסיון לשבור את הגב הצבאי של ממשלת הגולגלות השיעית.
המוראל כבר נסדק; תארו לעצמכם חייל שכל שירותו נערך לקרב הגנה מסובך מול העוצמה האווירית של ארה"ב וישראל - ואז לילה אחד רואה אותה בעיניים: בעודו יושב בש"ג של בסיס צבאי ענק ומנסה לחשב כמה סיגריות נשארו לו עד סוף השבוע, תישמע סירנה ותוך עשר שניות יתפוצץ כל הבסיס בבת אחת; השמיים ייצבעו באש שריפות דלק, ממכשיר הקשר לא בוקעות אפילו קריאות לעזרה. גם החייל הכי נאמן באיראן, שמבחינתו למות בקרב עם אויבי האיסלאם זה כמו לזכות בלוטו ובמונדיאל ביחד, לא רוצה לבזבז את המוות הזה. וכשאתה עומד חסר הגנה מול אויב שיכול להמטיר עליך הרס בכזו צורה, זה מטווח ולא קרב.
מה צופן העתיד ל-B1? הזמנים משתנים, וגם הוא כבר מתחיל לראות את סופו: בשנים הקרובות ייכנס לשירות מפציץ חמקן חדש, B21 ריידר, והוא צפוי לקבל הרבה המשימות של הבון הוותיק עד שיחליף אותו בעשור הבא. זה נכון שה-B21 לא יהיה על קולי ומשימות התפרצות לא יעסיקו אותו – אך הטילים שהוא יישגר יעשו את זה בשבילו. זה גם נכון גם שהוא נושא בערך רבע ממשקל הפצצות שיכול B1 להניף – אך החימושים נעשו קטנים ומדויקים יותר, ולמשימות שמצריכות מטען כבד אפשר לשלוח את ה-B2.
אבל יש דבר אחד שהמפציץ המהיר עושה טוב יותר: כדי לגלות חמקן צריך או לשדר אליו מכמה סנסורים, או באמצעות מכ"מ שהוא רגיש מספיק כדי להבין שמולו יש מטוס. הטכנולוגיה הזאת משתפרת כל הזמן, בעוד ה-B21 לא יוכל להפוך להיות חמקן יותר. לעומת זאת, כדי לראות מטוס שטס 900 קמ"ש בגובה 30 מ' בתוך ואדי צריך לשבת שם איתו וכמו שאתם יודעים, לרוב המדינות יש יותר ואדיות ממכ"מים. הגמישות של ה-B1 בקרב היא יתרון מוחץ שלא הולך לשום מקום.
ולכן, לא אופתע אם ה-B1 יוחלף בידי משהו שיותר דומה לו מאשר למפציצים החמקנים; יתכן שיישלט מרחוק או שיהיה אוטונומי, יתכן שיהיה קטן יותר. אבל התצורה של מפציץ מתמרן וזריז – סוס מלחמה שועט - הוכיחה את עצמה שנים רבות ומול שינויים גדולים במשימות ובאיומים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
