הקברניט
טילים עליך, שמשון: איך חומקים מאש נגד מטוסים?
מטוסי הקרב הכי מתקדמים מחוסלים עם טילי נ"מ משנות השבעים, בזכות עוצמה ומהירות תגובה שאין לאף טייס – וזה קרה גם לישראל; כך ניתן לחמוק מהטיל בתמרונים, אמצעי הטעייה, ועליונות טכנולוגית
שלום, כאן הקברניט; טילי קרקע אוויר הם האיום הכי גדול על מטוסי קרב, אפילו אם המטוס חדש מהניילונים והטיל יצא לאוויר העולם לפני שפארוק בולסארה החליט לקרוא לעצמו פרדי מרקורי.
אני לא מגזים: רוב טילי הנ"מ הכבדים בשירות רוסיה וצבאות ערב הושקו לפני המטוסים שהם צדים ובהרבה מקרים – גם לפני ההורים של הטייסים; סוללת ה-S300 שמדאיגה את צה"ל? זה מוצר מ-1975 שהוא עדיין מסוכן וקטלני.
תשאלו את חיל האוויר הרוסי: דווח שסוללה אוקראינית כזו חיסלה את אחד ממטוסי הסוחוי 35s שלו – אחד העוצמתיים והמתקדמים ביותר בעולם, שגם נחשב זריז יותר מכל מטוס מערבי פרט ל-F22. וזה לא מקרה יחיד: החמקן שהופל בקוסובו ב-1999? חטף טיל S125 עתיק. מטוס הסופה הישראלי שהופל בגבול סוריה ב-2018? חטף טיל S200 בן 51 וזה קורה בכל זירת קרב בעולם.
איך מטוסים מעידן הסייבר מפסידים לטילים מעידן הדיסקו? בזכות כמה יתרונות מוחצים, שמאוד קשה לעקוף – והיום נכיר אותם ונלמד איך בכל זאת יכול המטוס לחמוק מהטיל; נדבר על טריקים טכנולוגיים, טקטיים ונבין את איום הטילים בצורה הכי תכל'סית.
15 צפייה בגלריה
מאוד זריז, אבל לא זריז מספיק. סוחוי 35 שהופל באוקראינה מאש מהקרקע
(צילום: Ukrainian MOD)
קודם כל, אדגיש שטילים שנורים מהקרקע מסוכנים יותר מכאלה שנורים מהאוויר, והם עושים צרות אפילו בלי לפגוע. הדוגמה הכי כואבת מגיעה אלינו ממלחמת יום הכיפורים, זו שאיבדנו בה 102 מטוסים מאש אויב, הכי הרבה אי פעם.
לפי מחקר שהתפרסם במגזין אוניברסיטת חיל האוויר האמריקאי, 36 מטוסים הופלו מפגיעות טילים - אבל 61 מפגיעות של תותחי נ"מ; לעיתים קרובות נאלצו הצוותים שלנו לרדת לגובה נמוך, ושם חיכו להם נגמ"שי שילקה עם תותחי 23 מ"מ. בקרבות אוויר, אגב, איבדנו רק חמישה.
לפני שנמשיך, דעו שאת הכלים והיכולות הספציפיות של חיל האוויר הישראלי לא אציג פה - הן מאוד סודיות וזה מה שמאפשר להן להציל חיים בקרב. ועדיין, תוכלו לראות איך עובדת התחמקות קרבית בהתבסס על השיטות הכלליות שנפוצות בעולם, שיטות שבדרך כלל מוצגות לא נכון בסרטים ומשחקי וידאו.
מבין טילי הנ"מ, הכי מאתגרים הם הדגמים שנועדו לתפוס מטוס מטווח ארוך – בזכות מהירות ועוצמה שנשמעות דמיוניות לגמרי. אז בואו נתחיל בלהכיר את הטיל, ואת ההתנהגות שלו באוויר. הוא נהנה משני יתרונות קבועים על כל מטוס קרב בשטח.
הראשון הוא מהירות מתפרצת: למשל, טיל R73 שעף מכנף של סוחוי מאיץ ל-2,500 קמ"ש. זה לא נשמע מאוד מהיר; גם F15 שמשייט בגובה רב יכול לפתוח מצערת ולהגיע לכזו מהירות. ההבדל הוא עניין ההתפרצות: למטוס זה יקח בין שתיים לחמש דקות, בעוד שלטיל? שתיים עד חמש שניות.
הסיבה היא הבדלי העיצוב, ההנעה, והיחס בין המשקל והדחף: למשל, אצל ה-F15 מדובר ביחס של 1 ל-1.7, והטיל של הסוחוי? 1 ל-24. ושימו לב שה-R73 הוא טיל חלש לטווח קצר; לטילי נ"מ לטווח ארוך יש עוצמה פשוט מסנוורת.
קחו את סוללת ה-S300 בגרסה הכי ישנה שלה ואת הטיל הכי ותיק שהיא מסוגלת לירות: קוראים לו 5V55 ובגלל שנועד להגיע לטווחים ארוכים מאוד מהר ולהגיע לשם מהקרקע, קיבל מנוע שמאיץ אותו ל-7,200 קמ"ש; כמו להגיע מרחוב יפו בירושלים לרחוב ירושלים ביפו תוך עשרים שניות.
וטילי נ"מ מודרניים יכולים לטוס פי שניים יותר מהר ממנו; השיטה שלהם היא לטפס לגובה רב בו התנגדות האוויר נמוכה וקל יותר להאיץ, וכך הם מגיעים למטרה במהירות מוחצת.
היתרון השני של הטילים הוא שהם תמיד חושבים יותר מהר מהטייסים שהם נשלחו להפיל: F15 הוא מטרה נעה ולכן המחשב של הטיל יכוון תמיד לנקודה אליה המטוס מתקדם. אין פה צורך בקבלת החלטות או אילתור יצירתי: הטיל הוא רובוט, וכל תגובה לשינוי בדפוס התנועה של המטרה תבוא תוך שברירי שניות.
אבל שני היתרונות האלה באים במחיר עצום לטיל: כדי להאיץ למהירות האדירה שלו, הוא משתמש במנוע רקטי ששורף את הדלק המוצק שלו תוך שניות. למשל, ה-5V55 שהזכרתי? שמונה שניות של דחף, ואחר כך עף כמו קליע.
ישנם טילים בעלי רקטה בת שתי הפעלות, טילים עם שני שלבים - מנועים נפרדים, אבל למטרה הם תוכננו להגיע תמיד אחרי שהדלק נגמר. כך יהיו קלים יותר ויהיה להם קצת פחות קשה לנצח את האינרציה שלהם כשצריך לשנות כיוון.
ופה מופיעה עוד מגבלה עצומה: טיל 5V55 שפונה רק חמש מעלות על הציר האופקי יכול לאבד יותר מ-10% מהאנרגיה שלו; כשמתקדמים כל כך מהר, כל שינוי כיוון מקצר דרמטית את המשך הטיסה.
טייסי קרב מנצלים את החסרונות האלה לטובתם. למשל, מטוס שטיל נורה לעברו יוכל להתחיל לזגזג - לפנות בחדות כל כמה שניות, ולגרום לטיל לבצע הרבה תיקוני מסלול. עוד אפשרות היא להנמיך - האוויר צפוף יותר ככל שמתקרבים לקרקע, ויקשה על הטיל להתקדם ביעילות.
ישנה שורה ארוכה של תמרונים כאלה, שנקראים חמיקה קינמטית ונדבר עליה בטור משלה - אך זיגזוג לבדו לא יספיק כדי לנצח טיל עוצמתי, ופה נכנסים לתמונה אמצעי ההגנה וההטעיה.
בואו נכיר אותם: הראשון הוא הכי הייטקי שיש - לוחמה אלקטרונית. אם המטוסים מתקדמים לשטח מוגן בטילים כשהם תחת סופה של הפרעות אלקטרוניות בתדר הנכון, מכ"מ האויב יתקשה לנעול ולהנחות אליהם טילים; הרי מכ"מ עובד על שידור גלי רדיו אל עצמים ולפי דפוסי ההחזרים מהם יכול להבין מה הוא מצא. זה פחות עובד כשההחזרים מגיעים מכל הכיוונים או בצורה שגורמת למכ"מ לשלוח טיל אל פייק-מטרה בלי לדעת שאין שם כלום. חלוצי הל"א היו הבריטים, ששידרו הפרעות רדיו כדי לערבל מכ"מים ומערכות ניווט של מפציצי גרמניה הנאצית - בהצלחה רבה.
החסרונות של ל"א בקרב אוויר מודרני הם ראשית שלא כל מטוס קרב יכול לשאת את ציוד השיבוש הנדרש, וכך יהיה תלוי במטוסים אחרים; שנית, שלוחמה אלקטרונית מקשה על גילוי ועקיבה, אך האויב עדיין יוכל להבין שהוא מותקף ויש באוויר כלים בדרך אליו, וינסה להפעיל סנסורים שלא תלויים במכ"מ; ושלישית, שלוחמה אלקטרונית היא לא נכס רב פעמי - ויתכן שעד למתקפה הבאה האויב יבין את הטריק וידע לסנן לפחות חלק מהשיבושים.
אמצעי ההטעיה השני נגד טילים ארוכי טווח הוא שחרור מוץ - סלילי מתכת וסיליקון שמייצרים החזרי מכ"מ בתפזורת, ומקשים על מכ"מים להבין היכן נמצאת המטרה האמיתית. גם זה טריק ותיק שנולד במלחמת העולם השנייה, וגם הוא בריטי.
החיסרון של פיזור מוץ הוא שטילים מתקדמים יודעים להבדיל בין ההחזר שלו וההחזר של המטוס; האחד נופל למטה בעוד השני מתקדם לכיוון אחר והרבה יותר מהר. ועדיין, מוץ מייצר רעש מכ"מי שיכול לשפר סיכויי חמיקה. למשל, כאשר משלבים אותו עם תמרון שיציב את המטוס בנתיב אופקי לתנועת הטיל - מה שיכול להקשות עליו להבדיל בין המטרה ובין רעשי רקע מהקרקע. במצב כזה, המוץ יציב למכ"מ משהו שאפשר לראות, והטיל עשוי לכוון אליו בעוד המטוס ימשיך ללא פגע.
השיטה הבאה להטעיית טילים היא הפעלת פיתיונות נגררים. מדובר במארז שמשחרר כבל באורך עשרות עד מאות מטרים, בקצהו גוף שמייצר החזר מכ"מי גדול. זו המצאה אמריקאית מ-1995 שנחשבת מאוד אפקטיבית; גם הטילים הכי מתקדמים מסוגם לא ידעו להבחין בין הפיתיון והמטוס ששלף אותו. החסרונות הם שמספר הפיתיונות קטן לאין שיעור ממספר הטילים שיש לאויב, וכל שחרור פיתיון נגרר ישפיע על כושר התמרון של המטוס.
בנוסף, אם לטיל האויב יש מטען נפץ גדול, הרסס עדיין עלול לסכן את הגורר. חלק מהמארזים גם גדולים וכבדים, ותופסים מקום ומשקל על חשבון דלק ותחמושת; תוספת דלק תאפשר למטוס לטוס יותר מהר יותר זמן ולצמצם את זמן החשיפה לאיומי טילים, ותוספת תחמושת פירושה שאפשר לשלוח פחות מטוסים למשימת הפצצה - וככל שהכוח יהיה יותר קטן, כך פחות סביר שיתגלה.
את רשימת אמצעי ההטעיה שמפעיל מטוס קרב סוגרת השיטה הכי פוטוגנית: שחרור נורים. אלו הם זיקוקים שפולטים חום בתדר ומבנה שנועד לסנוור טילים מונחי חום ולגרום להם לאבד נעילה, או להתביית על הנור במקום על מנוע המטוס. הנורים פותחו בסוף שנות החמישים, אחרי שטילי חום הוכחו כיעילים בקרבות אוויר בין מטוסי F86 סייבר של טייוואן ובין מיגים סיניים.
ישנם הרבה סוגי נורים, והחיסרון שלהם מול טילים ארוכי טווח הוא מוחלט: הם מונחי מכ"מ ולא מתייחסים בכלל למקורות חום. אבל הזכרתי אותם משום שצוות מטוס קרב שנאלץ לצלול כדי לחמוק מטילי מכ"מ עלולו למצוא את עצמו בכוונת של משגר טילי חום - ובלי נורים זה יהיה קרב מאוד קצר.
ברשימה הזאת אין אף שיטה שתעבוד סוליקו, וטייסים ישלבו תמיד תמרון הגנתי מתאים עם אמצעי ההטעיה הנכון. לעיתים יופעלו כמה מהם במקביל, וייבחרו מראש לכל מבצע בהתאם לאיומים שמחכים למטוסי הקרב בשטח ולמה שהגיחה נועדה להשיג.
איך בוחרים? לפי ניתוח מודיעיני מעמיק, היכרות עם ההיסטוריה הגזרתית והרגלי האויב. וגם זה לא מספיק: החמיקה המוצלחת מתחילה הרבה לפני שיש מבצע בקנה; קחו את חיל האוויר האמריקאי -בהערכה גסה שנשענת על פרסומים רשמיים של תוכניות אימונים ותפיסות הדרכה, לפחות 30% מאימוני טייסת קרב ממוצעת יתמקדו בהתמודדות עם איומי טילים.
בשורה התחתונה, לטילים נגד מטוסים יש יתרונות גדולים, אבל הכנה מתאימה ומודעות סביבתית מאפשרים לחמוק מהם - וכך מצליחים טייסי הקרב להתמודד עם היריב הכי מסוכן שלהם, ולחזור הביתה בשלום. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
