הקברניט
הכל מלמעלה: כך מנצחים במלחמה מהאוויר בלי פלישה קרקעית
ההיסטוריה הוכיחה שאף שלכוח אווירי יש מגבלות, "מגפיים על הקרקע" אינן תנאי להכרעת אויב, הפלת שלטון רשע וניצחון מזהיר. איך זה עבד במלחמות באפגניסטן, לוב ויוגוסלביה, באיזה מחיר - ומה הסיכוי שזה יצליח גם באיראן?
שלום, כאן הקברניט; אי שם בילדותי המוקדמת בשנות השמונים האופטימיות צפיתי ביצירת המופת "מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית", ונדהמתי. בתחילת הסרט רואים את כוחות הרשע מגיעים עם חלליות ענק לפלנטה קרחונית, ואז יורדים למטה, להילחם בגיבורים בגובה העיניים. זה נראה לי הזוי; "למה הם לא הפציצו את הטובים מהחלל וזהו"? שאלתי בדרך הביתה.
אבא שלי, שכבר השלים עם זה שיש לו ילד עם שאלות מוזרות שאוהב את הרעים בסרטים, אמר לי שמע, מטוסים לא תוקעים דגלים, ויש דברים שאי אפשר לעשות מלמעלה.
18 צפייה בגלריה
באתם עם חללית, למה ירדתם לשחק בשלג במקום לסגור עניין מלמעלה?
(צילום: Walt Disney Studios)
נזכרתי בעניין הזה בשבוע האחרון, כשכל פרשן בכל אולפן אמר בעוז לכל שדרן: "אי אפשר לנצח מלחמה באיראן בלי 'מגפיים על הקרקע', בטח שלא להפיל ממשלה". ומה אגיד לכם? לא רק שאפשר, זה אפילו קרה בעבר - ועל כך נדבר היום.
על הנייר, זה נשמע מאוד הגיוני: מי שיתקוף את האויב שלו עם מספיק מטוסי קרב, טילי שיוט וכטב"מים, ויעלה למגרש עם מודיעין מהימן דיו? יוכל להשמיד במהירות את מערכי ההגנה, את צבא היבשה ואז יכתוש תשתיות בראש שקט.
כשתתחיל הכלכלה להתפורר, יפנו האליטות אל השליט ויגידו לו חביבי, רואה את העמוד שם ליד הכניסה? בקצה שלו יכול להיות דגל לבן, או הראש המכובד שלך, תחליט אתה.
להפיל ממשלה בהפצצות זה מאוד אפשרי: בשנת 2001 מילאו מטוסי קרב את שמי אפגניסטן שבשליטת הטאליבן - היה זה כוח אמריקאי אדיר וזועם, שתבע נקמה על מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר ומבצע "חירות מתמשכת" (Enduring Freedom) יצא לדרך. לשלטון הטליבאן לא היה סיכוי: תוך חודש וקצת הושמדו מתקניו בערים הגדולות, ההנהגה נתנה גז וברחה לגבעות, ומוקדי הכוח ננטשו ונתפסו בידי גורמים מקומיים מתונים.
אבל האמריקאים ידעו שהפלת השלטון היא רק צעד אחד: הם הגיעו לאפגניסטן כדי לעקור ממנה את גורמי הטרור, וזה הצריך הרבה מאוד אנשים שטיפסו על ההרים, זחלו ממחסה למחסה תחת מארבי מחבלים, התייבשו במוצבים נידחים ועברו מערה-מערה בחיפושים אחר אוסמה בן לאדן.
19 שנה דשדשו שם לוחמי ארה"ב ובנות בריתה, ואיבדו כ-9,000 איש בקרבות. ואם זה לא מספיק, כיום אפגניסטן חזרה להיות מדינה טליבאנית; האמריקאים נטשו אותה. המקרה האפגני מראה שממשלה אפשר להפיל בהפצצות, אבל מחיקת תרבות שלמה של טרור מצריכה הרבה מאוד "מגפיים על הקרקע".
נעבור למקרה אחר, יותר מוצלח: כוח גדול, חכם ומתקדם שהצליח להביס בו יריב קשוח ולהפיל שלטון בלי לדרוך מחוץ למטוס. בסוף פברואר 2011 הגיע האביב הערבי ללוב: המונים מאזרחי המדינה יצאו לרחובות כשהם קוראים "הלאה המשטר" ודורשים להעיף את העריץ מועמר קדאפי, האב המכה של האומה ששלט בה מאז 1969.
הנ"ל לא התרגש, ושלח את צבאו לרצוח מפגינים בהמוניהם. מיליציה מקומית, "צבא השחרור הלאומי", החלה להדוף את הצבא ואף תפסה שטחים במדינה: מלחמת האזרחים הלובית נפתחה במלוא העוצמה.
העולם המערבי הגיב בצורה בלתי צפויה; כשמלחמות כאלה מוצגות במהדורת החדשות, הוא בדרך כלל נוטה לקום ולבדוק מה חדש במקרר. הפעם חברו רוב מדינות ברית נאט"ו ואיתן סעודיה, קטר, ירדן ואיחוד האמירויות - ויצאו להילחם לצד מתנגדי קדאפי בברכת מועצת הביטחון של האו"ם.
שליט לוב היה מפלצת גם לפני 2011 ובשבילו טבח מפגינים היה בגדר ריפוי בעיסוק - אך הפעם התערב העולם כי ראה הזדמנות פז: אם יש כוחות קרקע רציניים שנלחמים בקדאפי, אפשר לתמוך בהם מהאוויר ולהחליף אותו בשלטון נוח יותר שיוכל למשל, לתת לחברות מערביות גישה לנפט הלובי. שליט המדינה היה גם גורם מערער יציבות שמלבד קידום טרור, הוביל מיזמים לחיזוק אפריקה וכינון מטבע משותף ליבשת.
העולם רצה לסיים את המלחמה הלובית מעוד סיבה, קצת מביכה: היא גרמה גרמה לתנועה עצומה של מקומיים לאיטליה ואנחנו מדברים על השנים שלפני עידן ה-Woke; אירופה היתה קצת פחות פתוחה לקבלת פליטים מהצבע הלא-נכון.
המבצע קיבל את השם "מגן מאוחד" (Unified Protector), והוא החל ב-19 במרץ; כ-200 מטוסי קרב ומפציצים הפציצו תשתיות הגנה, מטוסי ראפאל צרפתיים השמידו מיגים על הקרקע בבסיס מיסראטה, והוטל סגר אווירי על המדינה. בהמשך, החלו הפצצות של מבני שלטון ומשטר, ריכוזים של שכירי חרב שגייס קדאפי כדי לרצוח מתנגדים, ותשתיות שונות.
על הקרקע, התקדם צבא השחרור הלאומי ותפס עוד ועוד נקודות שולטות, וכדי לזרז עניינים ניסו כוחות נאט"ו להרוג את קדאפי עצמו והפציצו את האחוזות שלו. ועדיין, קל זה לא היה; שבעה חודשים נמשכה המלחמה, התוקפים הזרים איבדו בה ארבעה מטוסים וחייל בריטי אחד – ואילו הלובים קברו יותר משלושת אלפים הרוגים.
במקרה הזה, האתגר היה התיאום בין כוחות המיליציה ובין הסיוע האווירי, במיוחד בעת לחימה בשטח בנוי; מהקוקפיט כל החיילים נראים אותו הדבר, וקשה להבין מי אויב ומי ידיד. למשל, מטוסי נאט"ו השמידו שיירה של מורדים ב-7 באפריל; הטויוטות שלהם כנראה נראו קצת קדאפיות. טעויות כאלה נעשו גם בגזרת עג'דבאיה, סירת ומיסראטה. בהמשך הלחימה, נכנסו לשטח כוחות מיוחדים של קטר ואיחוד האמירויות, שסייעו בתיאום לחימת קרקע אוויר והבעיה נפתרה.
ב-11 בנובמבר נמצא קדאפי מסתתר בתעלת ביוב, נתפס ונרצח ברחוב כמו שהגיע לו, והעולם נשם לרווחה. כמה אופטימיסטים העריכו שוואלה, בעצם אפשר להפיל שלטון עוין גם בלי לדרוך בשטח. אני הקטן רק מבקש להזכיר: עדיין חייבים מגפיים על הקרקע, בלוב הרגל היתה של מישהו אחר.
ופה אנו מגיעים למה שהבטחתי - הכרעת אויב והחלפת שלטון עם קמפיין הפצצה אווירי בלבד: פעם אחת זה קרה כמעט בלי סייגים ואותיות קטנות. ב-1999 החליטה ברית נאט"ו להתערב במלחמת העצמאות של קוסובו, אחת מטריטוריות יוגוסלביה המתפוררת, כדי להביא סוף-סוף שקט לדרום אירופה; מ-1991 התפרקה הפדרציה היוגוסלבית במאבקים עקובים מדם בין הקבוצות האתניות שהרכיבו אותה – והגיעו בכמה מקרים לטבח המוני וג'נוסייד של ממש.
מדינות נאט"ו העריכו שזה לא יקח יותר מדי זמן: מה הסיכוי שסלובודן מילושוביץ, מנהיג יוגוסלביה הסרבי, יעדיף להחזיק בחבל קוסובו האלבני ולהסתבך עם הצבאות הכי חזקים ביבשת? אז מיטב צבאות המערב הציבו בגזרה אלף מטוסי קרב, משחתות וצוללות עם טילי שיוט בים האדריאתי, וב-27 במרץ יצא לדרך מבצע "כוח מאוחד" (Allied Force) ברוב עזוז ואופטימיות.
הטעות הראשונה של נאט"ו היתה להניח שמילושוביץ יקפל את הדגל ברגע שיראה כמה קלושים הסיכויים שלו לשרוד את המתקפה הזאת. הוא השכיל להבין שאם צבאו יגביר את קצב הפעילות בחזית, יישאבו יריביו לציד אינסופי של טנקים ונגמ"שים, ויווצרו הרבה הזדמנויות לגבות מחיר.
הטעות השנייה היתה להניח שיתרונות הכמות והאיכות יסגרו את כל הפינות: מטוסי לוחמה אלקטרונית אמריקאיים סיפקו הגנה שאיפשרה למפציצי קרב לטוס יחסית גבוה ומהר, ולהטיל חימושים בלי לדאוג. סנסורים מתקדמים איפשרו גילוי מוקדם של היוגולסבים, והופלו כך מספר מטוסי מיג 29; כל הנוגעים בדבר הרגישו שזה ילך חלק.
העניין הוא שהסרבים למדו לשפר שרידות נ"מ, וסוללות הטילים שלהם דילגו כאיילות בין ההרים, החורשות והכפרים; כל הטכנולוגיה של ארה"ב וחברותיה לא עזרה, וקצב דיכוי הנ"מ הזדחל. הטילים של יוגוסלביה עדיין היו ישנים ומוגבלים ביכולותיהם, והסיכוי לחמוק מהם היה די טוב; אבל כשהרבה עפים חופשי, אחד בסוף פוגע.
ב-27 במרץ 1999 זה קרה בגזרת בודנוביצ'י – ולמטוס תקיפה חמקן F117. רצה שם קומדיה של טעויות: החמקן טס בלי חיפוי לוחמה אלקטרונית, המודיעין לא שם לב לפריסת מכ"מים מדגם P18 שעובדים בתדר שיכול לבודד החזרי חמקן בתנאים מסוימים, ותכנון הנתיבים היה צפוי ורפטטיבי. טילי S125 עלו והחמקן נפל, ושבריו הוצגו לאחר מכן עם שלט "מצטערים, לא ידענו שהוא בלתי נראה".
הקורבן הבא היה מטוס F16 אמריקאי שחטף טיל והתרסק בגזרת קוזלוק; בשני המקרים חולצו הטייסים תוך שעות ספורות. במהלך המבצע נפגעו עוד מטוסים מטילים אך הצליחו לנחות בשלום, הופלו עשרות כטב"מים – ונאט"ו הבינה שעליה לשנות שיטות ולחדד נהלים. בנוסף, הרעיון היוגוסלבי עבד ומיטב הכלים נשלחו לחפש משאיות בודדות, מה שעיכב את התקדמות המערכה.
כמו במקרה הלובי, גם כאן ארעו לא מעט מקרים של הפצצה בשוגג: בשטח הסתובבו לוחמי KLA, מיליציית שחרור קוסובו, ומטוסי נאט"ו לא פעם חשבו ששיירות האספקה שלהם הן מטרות אויב.
במקרה טראגי במיוחד מה-18 באפריל, נשלחו מטוסי F16 לעצור תנועה על כביש בין הערים ג'קובה ודקאן; פצצות מצרר הרימו לאוויר מספר משאיות בהן ישבו פליטים אלבנים ו-73 נהרגו, מהם 16 ילדים. עד לסוף המבצע, נהרגו בין 1,200 ל-5,700 אזרחים מתקיפות אוויריות; תיעוד האבדות לקה בחסר מראשיתו, ויתכן שהמספר האמיתי לא יאומת לעולם.
למרות האתגרים, התמידה נאט"ו בהפצצות ושחקה משמעותית את העורף האסטרטגי של יוגוסלביה, בעוד התארכות המלחמה שחקה דרמטית את כלכלתה. וזה עבד: תוך שבעים יום החלו להבשיל התנאים להסדר, ובתחילת יוני נכנסה רוסיה לאירוע כמתווכת. תוך כמה ימים התקבלה הכניעה וקוסובו הוכרה כטריטוריה בחסות האו"ם. המנהיג המובס, שגם כך לא היה מאוד פופולרי בקרב נתיניו, הודח בבחירות של ספטמבר 2000. רגליים על הקרקע? אפס.
עכשיו, בואו ניקח את המקרים שראינו עד כה, וננסה לחשוב איך זה יכול להיראות באיראן. כדי להכריע אותה צריך לשבור לה את התשתיות הצבאיות, לפגוע במוקדי כוחו של השלטון, ולהביא אליטות מקומיות לרמה בה יחששו להישרדותן - מהסוחרים ועד פרנסי הממסד הדתי. ספוילר? אני לא אופטימי.
אני סבור שהמקרה האיראני יותר מורכב מהאחרים שראינו פה, משלוש סיבות: הראשונה היא שטחה העצום של ארץ האויב - היא גדולה יותר מצרפת, גרמניה, איטליה ואנגליה ביחד. השלטון בנה תשתיות צבאיות גם במוקדי יישוב וגם באזורים מבודדים, כך שזירת הפעולה תהיה מסיבית.
הסיבה השנייה היא הדרגים עצמם: לאיראן יש כ-650,000 לוחמים מיומנים, מהם כרבע מיליון אנשי משמרות המהפכה שאם נאמין ליח"צ שלהם, נלחמים תחת להט דתי ולכאורה ימותו לפני שייכנעו או ייסוגו. הם מסתובבים על 1500 טנקים לפחות, אלפי נגמ"שים ורבבות טנדרים לבנים. האם אפשר לחסל את כל זה מהאוויר? טכנית כן, אבל אנחנו מדברים על מספר חסר תקדים של מטרות תקיפה ניידות. והן לא חייבות להתנייד: בקלות ישבו חודש במסתור ויאכלו מנות קרב, בעוד הכלים שנשלחו למצוא אותן מלמעלה שורפים דלק, חלפים וכסף מעבר לקו האדום התקציבי.
אם לא די בכך, חשוב לזכור שרבים מהכוחות האלה נמצאים בסמוך לערים וכפרים. ברגע שכוח צבאי גדול מגיע לשטח בנוי מאוכלס ומתחפר בו, יוכל להצמיד אליו את המקומיים כמגן אנושי, ולשים את התוקף בדילמה אימתנית: את האויב ישמיד ב-100% רק אם יחריב את העיר על יושביה. וטבח כזה הוא בדיוק מה שארה"ב באה למנוע באיראן.
והסיבה השלישית היא היכולת של מיליציות, מפגינים חמושים ושאר גורמים מקומיים להוות רגל מסיימת שתוכל להשלים את ההכרעה כפי שעשו הלוחמים הלובים ב-2011. מדובר בערב רב של גופים עם הכשרה חלקית אם בכלל, בלי עורף לוגיסטי מסודר שיספק תחמושת או אפילו מים כשצריך, ומולו עומדת מכונת מלחמה שבנתה עצמה ארבעים שנה בעיקר לדיכוי מרידות. גם אם יתקיים היפוך קנים - מצב בו חלק מצבא איראן הסדיר יתייצב לצד העם נגד משמרות המהפכה - העורף הלוגיסטי של הדרגים הלוחמים נמצא בשליטת והשפעת המשטר; קל זה לא יהיה.
קל לראות שהמצב באיראן בעייתי. זה לא אומר שאי אפשר להכריע אותה מהאוויר, כן? אם כל הגורמים התוקפים ישקיעו בכך את כל המשאבים הנדרשים, יוכל השלטון להגיע לנקודת הפסד בלתי נמנעת וירים דגל לבן.
אבל מצב כזה אינו בהכרח חיסול שלטון טרור; אתם זוכרים שסדאם חוסיין נשאר שליט עיראק אחרי ההפסד במלחמת המפרץ הראשונה? זוכרים איך כל העולם ראה אותו מתחזק וחוזר לעשות צרות, עד לרמה שהצריכה מלחמת מפרץ שנייה ב-2003?
מה יעדיף נשיא ארה"ב בנקודה הזאת, להתקשט בניצחון כפי שהוא אוהב ולמרוח את חתימתו על העסקה האטרקטיבית, או להמשיך להפציץ ולקוות להיפוך קנים מלא? ולפי הערכות, איראן נערכה מראש לקרב הגנה ארוך במיוחד; מה יקרה אם הנקודה האמורה תגיע בעוד חודשיים? חצי שנה? אין לדעת מי ימצמץ ראשון, וארה"ב נתונה ללחצי מדינות המפרץ שחוטפות אש כבדה כבר עכשיו.
בשורה התחתונה, ההיסטוריה הוכיחה שלהכריע מדינה מהאוויר זה בהחלט אפשרי, אבל רק אם מוכנים להילחם בנחישות. יתכן שהמערכה באיראן תשיג את היעד השאפתני שלה בלי פלישה קרקעית נרחבת, אולי אפילו תפיל את שלטון הגולגלות השיעי.
אבל חשוב להיות ריאליים, לזכור שהסיכוי לא ענק, וחכם מצד ארה"ב והמפרציות להתחיל לחשוב ברצינות על הטלת חי"ר ושריון לקרב הזה. לא מן הנמנע שאחרת, כל מה שישיגו אומות המזרח התיכון יהיה דחייה עד למלחמה הבאה עם איראן – ומי יודע אילו טילים יחכו להן שם. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
