סיכום 2025
במזרח התיכון, טראמפ מטפח כלכלת עסקאות ודוחף למחירי נפט נמוכים
בשנה החולפת חזרה המדיניות האמריקאית להכתיב החלטות כלכליות באזור דרך קידום הרחבת היצע הנפט וחיזוק הקשרים העסקיים בין מדינות המפרץ לוושינגטון. הסכמים לשיתוף פעולה עם המפרציות בתחומי הביטחון, התעופה האזרחית ותעשיית הדיגיטל, מושכים הון ריבוני למסלולים אמריקאיים על חשבון אירופה ואסיה
עבור המזרח התיכון סימנה 2025 את השנה שבה המדיניות האמריקאית חזרה להיות גורם שמכתיב החלטות כלכליות — לא דרך מהלך אחד מסוים, אלא דרך שינוי בתנאי הסביבה.
תחת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נוצרו שלוש מגמות עם חיי מדף ארוכים: משטר ציפיות חדש למחירי האנרגיה, מעבר לקשרי־על של הון וטכנולוגיה בין מדינות המפרץ לוושינגטון ותמחור סיכון אזורי, שמחלחל לתוך השקעות, תשתיות ומסדרונות סחר.
המגמה הראשונה היא שינוי בציפיות למחירי הנפט והגז, ובעקבותיו, שינוי במבנה התקציבי של מדינות המפרץ, שישפיע גם על המדינות המקבלות מהן סיוע. עם כניסתו לבית הלבן הציב טראמפ יעד פוליטי ברור של אנרגיה זולה לצרכן האמריקאי ולצדו מסר עקבי של הרחבת היצע הנפט. עבור מדינות המזרח התיכון היה זה איתות, שמחיר חבית גבוה איננו הנחת עבודה שאפשר לבנות עליה בשנים הבאות, מה שבסופו של דבר גם התממש.
חוזה מול קטאר בשווי 96 מיליארד דולר
המשמעות מתבטאת בשתי רמות — תקציבית ופיננסית. מבחינה תקציבית, מתקיימת במדינות האזור נטייה להידוק משמעת, הגדלת מרחב התמרון מחוץ למגזר שאיננו נפט והעדפת פרויקטים שמייצרים תזרים ותשואה מובטחים, על פני השקעות ראווה. מבחינה פיננסית, שוקי ההון מתמחרים מחדש את יכולתן של המדינות לנהל גירעון, חוב ומימון פרויקטים בסביבה שבה ההכנסות האנרגטיות פחות מובטחות. התוצאה איננה נסיגה ממדיניות הגיוון, שרוב המדינות נמצאות במהלך למימושה, אלא דווקא האצה שלה — כלומר, פחות מרחב לטעויות ויותר לחץ להוציא לפועל רפורמות.
המגמה השנייה היא התבססות של כלכלת עסקאות כמודל היחסים בין וושינגטון למדינות האזור, בדגש על המדינות המפרציות. כלומר, הון, הזמנות תעשייתיות ושיתופי פעולה טכנולוגיים בין המדינות הופכים למטבע המרכזי במדיניות החוץ. ביקורו של טראמפ במפרץ בחודש מאי האחרון הסתיים בחבילות של התחייבויות רב־שנתיות בהיקפים חריגים, לא כמענקים למזרח התיכון, אלא כהתחייבויות שמשרתות מטרות פנים אמריקאיות של תעסוקה, ייצור ותעשייה. מכאן נולד גם מנגנון ארוך־טווח, כאשר מדינות המפרץ מגדילות חשיפה לארצות הברית ברכישות, השקעות והסכמי מסגרת. זאת כדי לזכות בגישה, קצב ויתרון תחרותי בתחומים שהן רואות בהם מנועי צמיחה — בדגש על תעופה אזרחית ומטען, ביטחון ותעשיות נלוות, ובמידה גדלה והולכת, גם תשתיות דיגיטל ויישומים מתקדמים.
אחת העסקאות הבולטות השנה היתה חוזה מול קטאר בשווי כ־96 מיליארד דולר, לרכישת עד 210 מטוסי בואינג 787/777X מצויידים במנועי ג'נרל אלקטריק. עם סעודיה הכריז הבית הלבן על "הסכם המכירות הביטחוניות הגדול בהיסטוריה" בשווי כ־142 מיליארד דולר. הסכמים אלה משקפים את נוסחת התלות ההדדית, שמרכז הכובד שלה הוא התעשייה האמריקאית מול הון מפרצי. טראמפ משתמש בנוסחה הזו כדי להציג צמיחה ותעסוקה בארצות הברית, ואילו המפרציות קונות באמצעותה גישה לטכנולוגיה, שרשראות אספקה וסטטוס אסטרטגי בוושינגטון.
המגמה הזו משנה את הכלכלה האזורית בשני אופנים. ראשית, היא "נועלת" חלק מההון הריבוני המפרצי למסלולים אמריקאיים ארוכי טווח, זאת על חשבון חלופות באירופה או באסיה. במקביל היא מגדילה את התלות ההדדית, כלומר ארצות הברית זוכה בעוגן השקעות והזמנות, בעוד המפרץ מקבל דלת פתוחה לשותפויות ולשרשראות אספקה. בנוסף, המגמה הזו משפיעה גם על פרויקטים אזוריים, מבלי שדולרים אמריקאיים ייכנסו אליהם ישירות.
המגמה השלישית היא תמחור מחדש של הסיכונים סביב איראן והאזור כולו, לא כפרמיית ביטוח חד־פעמית, אלא כמסגרת תכנון. המלחמה בחודש יוני האחרון והתקיפה האמריקאית על מתקנים איראניים מרכזיים, לצד תפקידו של טראמפ בהשגת הפסקת אש, חידדו עבור השווקים את ההבנה כי עם הנשיא הזה, הסלמה עשויה להיות מהירה ועמוקה, וכי ארצות הברית מוכנה להיות שחקן פעיל וישיר יותר (גם במקרה של המערכה הקצרה נגד החות'ים).
בהקשר לאופיו התזזיתי של הממשל, לא ניתן לבטל את ההשלכות בטווח הארוך, כולל על ההתנהגות וההתנהלות בשוק, שכן משקיעים מחפשים את האיזון בין ערבויות ותשואה. כמו כן, פרויקטי תשתית קריטית באזור, בכלל זה נמלי ים, שדות תעופה, מתקני גז ונפט ומרכזי דאטה, יצטרכו לשים דגש בתכנון על המשך פעילות גם במקרה של שיבוש, כולל תקלה, מתקפה, סגירת נתיב או הפסקות חשמל.
נוכח האופי הבלתי צפוי של הממשל האמריקאי, חברות הפועלות במזרח התיכון מבינות כי עליהן לתכנן שרשראות אספקה עם מגוון חלופות גדול יותר. זו הסיבה, שממשלות באזור צפויות להפנות יותר משאבים להגנה על תשתיות קריטיות, ובכלל זה אנרגיה, נמלים, תעופה ותקשורת — משום שהעלות של שיבוש קצר מועד הפכה ברורה יותר.
הגדרת הסיכונים בפעילות מול סוריה
לתוך אותה מסגרת נכנסת גם מדיניות הסנקציות, ששימשה ב־2025 מכשיר כלכלי עבור טראמפ, לא פחות ממדיני. הסרת סנקציות רחבה על סוריה החל מחודש יולי יצרה מחדש מרחב תמרון אזורי. לראשונה מזה שנים, השאלה איננה רק "האם מותר" לקיים קשרים עם סוריה, אלא כיצד ממסגרים את סיכוני הפעילות מולה בתחומי הבנקאות, ביטוח השקעות ושיקום. גם אם רוב השחקנים יתקדמו בסוריה בזהירות, עצם השינוי משנה את חשבונות הכדאיות של מסדרונות סחר באזור הלבנט ואת תפקיד ההון המפרצי בפרויקטים עתידיים.
ההשפעה של טראמפ על כלכלת המזרח התיכון בשנה החולפת איננה מדידה דרך תגובות לאירועים שתפסו את הכותרות. היא ניכרת בכך שהנשיא האמריקאי שינה את תנאי האקוסיסטם — ציפיות לאנרגיה זולה יותר, שמקשיחות משמעת תקציבית ומאיצות גיוון. זאת לצד מודל עסקאות שמעמיק את הקשר הכלכלי־תעשייתי בין המפרץ לארצות הברית, וסביבת סיכון שבה החלטות השקעה ותכנון תשתיות מתקבלות מתוך הנחת "תנודתיות אסטרטגית", ולא מתוך הנחת יציבות.
