הקברניט
ספינה בסכנה: כך יכולה איראן לפגוע בנושאת מטוסים אמריקאית
הרפובליקה האיסלאמית נערכת יותר מעשר שנים לתקיפת אוניה שכזו מהאוויר, מהיבשה ומהים. איך יפעלו שכבות ההגנה של צי ארצות הברית בקרב מול אלפי כטב"מים, מפציצים על קוליים וטילים, ומה הסיכוי שדווקא איראן תנצח?
שלום, כאן הקברניט; בתשיעי בפברואר 2014 אמר עלי פדאווי, מפקד חיל הים של משמרות המהפכה באיראן, שנושאות המטוסים של ארצות הברית יגיעו לקרקעית המפרץ אם יעזו לתקוף את הרפובליקה האיסלאמית. כשהופיע הדיווח בישראל, רבים חשבו שזאת בדיחה: איך תוכל איראן הפרימיטיבית אפילו להתקרב אל אוניה כזאת, היהלום שבכתר עוצמתה של המדינה הכי חזקה בעולם?
אבל אנליסטים ידעו שאלה לא דיבורים באוויר: במשך שנים בנתה איראן יכולת לפגיעה בנושאות מטוסים, התאמנה בכך, והאיום הזה הוא מציאות בשטח.
יתכן שבקרוב תהיה לה הזדמנות לנסות: נושאת המטוסים אברהם לינקולן וקבוצת הקרב שלה הגיעו לפאתי המזה"ת, ואם תיפתח מלחמה בין ארה"ב ואיראן, יתכן שתהפוך למטרה קריטית. היום ננסה להבין ולפרק את האיום הזה, ונראה איך יכולה להיראות מתקפה איראנית על הצי האמריקאי.
קודם כל, דעו שדבר כזה יהיה מאורע היסטורי: כבר הרבה שנים שאף אחד אפילו לא ניסה לפגוע בנושאת מטוסים: האחרונה שנפגעה היתה הביסמרק סי בפברואר 1945, שהותקפה במטוסי התאבדות יפניים בקרב איוו ג'ימה.
בשנות השישים והשבעים ביקרו במפרץ טיומקין שמול וייטנאם לא פחות מ-28 נושאות מטוסים, ואף אחת לא הותקפה, בעוד ספינות אחרות הותקפו במטוסים וטילים מהחוף לפחות במקרה אחד.
במלחמת המפרץ של 1991 שיגר סדאם חוסיין זוג מטוסי מיראז' F1 עם טילי אקזוסט קטלניים לעבר ספינות הקואליציה הבינלאומית, והם הופלו בידי פטרול מטוסי F15. גם כאן המטרה היתה ככל הנראה ספינת הנפגעים הבריטית ארגוס, ולא נושאת מטוסים אמריקאית; אפילו קוקו כמו סדאם ידע שיש מטרות שלא תוקפים.
לעומת מדינות עוינות אחרות, איראן רואה את איום נושאות המטוסים בתור הזדמנות פוטנציאלית; ברור לה שארה"ב שולחת אותן כדי להפחיד ולפתוח בסיס פעילות אזורי - ושבלי בסיס כזה, יצטרכו להישען על בסיסים במדינות המפרץ, אותן קל לאיראן להפחיד.
כבר ראינו את זה קורה: בסוף החודש שעבר הצהירו גם סעודיה וגם קטר שלא יאפשרו לאמריקאים לשגר כוחות תקיפה משטחן, מחשש לתגובה איראנית עוצמתית. זה לא שיש להן סימפטיה מיוחדת לשכן השיעי המשוגע, כן? אך הן מעדיפות שלא להיכנס איתו לעימות ישיר; מלחמה זה רע לעסקים. אז איך יכולה איראן להגיע אל נושאת המטוסים, והאם ארה"ב מסוגלת לעצור אותה?
נתחיל בכמה הנחות יסוד שיבנו עבורנו את תנאי הבסיס למתקפה האמורה. הראשונה היא שהספינה תשייט מחוץ לטווח טילים שאיראן יכולה לשגר מהחוף - כלומר, לפחות 1,200 ק"מ, למשל באמצע הים הערבי. האמריקאים לומדים מניסיון: ב-28 באפריל 2025 שוגרו מחופי תימן טילי חאליג' א-פארס נגד ספינות שכמעט פגעו בנושאת המטוסים טרומן. כדי לחמוק, היא זגזגה כמו צלופח מבוהל – עד כדי כך, שמטוס קרב עף לה מהסיפון למים.
מיקום כזה אמנם יצריך יותר תדלוקים באוויר עבור כל גיחה ויצמצם את מספר הגיחות של הצי האמריקאי בכל יום לחימה - אבל יוריד מהשולחן איום מאוד משמעותי על האוניה הגדולה.
הנחת היסוד השנייה היא שאיראן לא תתקשה לדעת היכן בדיוק נמצאת נושאת המטוסים, בזכות הלוויינים של סין ורוסיה, שעוקבים אחריה באופן קבוע. צי כזה שנע לאזור עימות גם בעצמו מצהיר על מיקומו הכללי כדי להרחיק כלי שיט אזרחיים, כך שלא יהיה לו קל להגיע בהפתעה.
וההנחה השלישית היא שכדי לפרוץ הגנות של מטרה מוגנת כמו נושאת מטוסים, יצטרכו האיראנים או למצוא פרצה ולתקוף דרכה, או להשיג הרוויה - לשגר אליה יותר חימושים ממה שהיא וכוח הליווי שלה יוכלו ליירט.
עתה, בואו נתעמק קצת בהגנות האלה. כוח המשימה הנוכחי מורכב מהגברת אברהם לינקולן - נושאת מטוסים מדגם נימיץ שהושקה ב-1982, אבל עברה ב-2017 שיפוץ כללי ושדרוג מערכות. על סיפונה יושבות שלוש טייסות F18 רב משימתי, טייסת F18 מדגם G ללוחמה אלקטרונית ותקיפת מכ"מים, וטייסת חמקנים F35. ביחד איתם פועלת טייסת E2D הוקאיי - מכ"מ גזרתי מוטס להתראה מוקדמת.
ולצד הספינה לינקולן מגיעות שלוש משחתות מדגם ארלי ברק, שנועדו להגן עליה ולסייע בהתקפה באמצעות טילי שיוט ארוכי טווח. איך עובדות ההגנות של כוח המשימה?
המעגל הרחוק ביותר הוא מודיעין זירתי: לוויינים, מטוסי ביון וצוותי האזנות וסייבר שמחפשים אינדיקציות להתקפה איראנית. הם לא בהכרח ידעו לעקוב אחרי כל מה שישוגר משטח איראן, אבל הסיכוי שלהם לגלות התחלה של מתקפה הוא גדול מאוד. בכך, יצומצם אלמנט ההפתעה של האויב ואפשר יהיה ליירט איומים יותר מהר.
המעגל הבא הוא סיורים של מטוסי ההוקאיי וה-F18, ברדיוס של כ-350 ק"מ מהספינה. הפטרול יכול לגלות מטרה מעופפת ממרחק של 200 ק"מ, ולמטוסי הקרב יש טילים שמסוגלים להפיל אחת מ-150 ק"מ.
המעגל הבא נשען על המשחתות, שמאבטחות את האוניה מ-30 עד 50 ק"מ כדי לייעל חיפוי הדדי: יש להן מכ"מ מתקדם מאוד שמסוגל לגלות מטרה מעופפת או שטה מ-200 ק"מ, ואז לחסל אותה בכוח אש מאוד מגוון; משחתת כזו יודעת ליירט גם טילים בליסטיים. והמעגל האחרון הוא נושאת המטוסים עצמה, שמצוידת גם במכ"מ עוצמתי וגם בסוללות הגנה - ארבעה משגרי טילי נ"מ ונגד טילים ימיים, ושני תותחים מהירי ירי שמסוגלים להפיל טיל.
לכל המעגלים האלה נוסיף עוד אלמנט שחשוב לזכור: הצי לא פועל לבדו בזירה. מטוסי חיל האוויר האמריקאי שפועלים מקטר וירדן, תצפיות של חיל הים הסעודי וקציני מודיעין בכל המפרץ הפרסי יכולים גם הם להיתקל בסיגנל חשוד ולספק רמזים להתקפה איראנית.
עתה, נעבור לצד האיראני: כדי לנטרל את נושאת המטוסים, לא יצטרך האויב להטביע אותה - מדובר במטרה מאוד רגישה; הסיפון העליון וסיפון ההאנגר תחתיו מלאים בדלק, תחמושת, מערכות רגישות, וגם טיל אחד יכול לאלץ את הספינה להתרחק ולסגת לתיקונים.
בואו נבחן את האמצעים האיראניים, ונראה מה הסיכוי שלהם להצליח. נתחיל מהאוויר: איראן מפעילה מפציצים מהירים מדגם סוחוי 24, שמסוגלים לטוס מאוד נמוך כדי להקשות על גילוי, ולשגר טילי שיוט מדגם אסף או טילי נור נגד ספינות - לטווח מאות ק"מ. חיל האוויר האיראני מאוד מיומן בתדלוקים אוויריים בגובה נמוך, ויש לו ניסיון בתקיפות לטווחים ארוכים במיוחד, עוד מימי מלחמתו בעיראק.
אבל חיל האוויר האיראני הוא בימינו זרוע מוזנחת ביותר, שיש לה פחות מעשרים סוחוי 24 מבצעיים. וגם אם כולם ימריאו, כולם יצליחו להפתיע וכל אחד ישגר שני טילים - עדיין לא תיווצר מסה קריטית של אש; הצי יכול ליירט 40 טילים, ויש סיכוי אפסי שאחד יצליח לפגוע.
אולי צריך משהו קטן יותר - כמו קטלוג הכטב"מים המסוכן של איראן. אמנם יש להם אלפים ונחיל כטב"מים המוני הוא אתגר מסובך, אבל רוב הכלים בכלל לא יתאימו לתקיפה הנדרשת. למשל, רק חלק קטן מהכטב"מים החמקנים של איראן יכולים לטוס מספיק רחוק; וגם אם יתגלו מאוחר - לא יספיקו לשגר את החימוש שלהם, שהטווח שלו פחות מ-20 ק"מ.
אלפי הכטב"מים האוטונומיים? למשל, השאהד 136 שמופעל כבר שנים באוקראינה? הטווח שלהם ארוך מספיק אך אינם רלוונטיים; נושאת המטוסים היא הרי מטרה ניידת בעוד שהם מונחים בניווט לווייני - טסים לנ"צ שהוגדרה מראש ואין איך לעדכן להם בזמן אמת ברמה שתאפשר פגיעה.
אז מי נשאר? כטב"מים שנשלטים מרחוק. לאיראן יש מאות כאלה, והם לרוב יותר קשים לגילוי מטילי השיוט של הסוחוי. אבל לא כולם מסוגלים לטוס למרחק הנדרש, ולאלה שכן יקחו שש-שבע שעות להגיע. ככל שנחיל הכטב"מים יהיה יותר גדול, כך יעלה הסיכוי שיתגלה, ולצי האמריקאי יהיה מספיק זמן לטפל בו.
18 צפייה בגלריה
שאהד 129 איראני, חימושו - פצצה מונחית אופטית - ודגם של נושאת מטוסים מבעד לסנסור שלו
(צילום: IMA )
מטוסי ה-F18 צדים כטב"מים באמצעיות רקטות מתקנות מסלול - נשק נהדר שהוכח בתימן, וכל מטוס יכול לשאת 48 מהן. זה אומר שנושאת המטוסים תוכל להגן על עצמה בכמה גלים של מטוסי יירוט, הרבה לפני שהכטב"מים יראו אותה בכלל.
נתקדם: מה עם חיל הים האיראני? עד כמה הוא מסכן את אברהם לינקולן ולהקתה? קודם כל, נוריד מהשולחן את ספינות השטח הגדולות שלו: יש חמש פריגטות, חמש עשרה ספינות טילים ואפילו נושאת מטוסים שסיפרתי לכם עליה פעם, והאמריקאים הולכים להשמיד את כולן בשלב כל כך מוקדם שהספינות יוכלו לעשות תחרות מי מגיעה ראשונה לקרקעית.
לאיראן יש כשלושת אלפים סירות מהירות שמסוגלות לטוס על הגלים במהירות של יותר ממאה קמ"ש ולשגר טילים לטווח עשרות ק"מ - אבל הן נועדו ללחימה בתוך המפרץ; אין להן מספיק דלק להגיע לנושאת המטוסים, והים הפתוח עשוי לטרוף אותן בדרך.
האיום הימי האמיתי הוא צי הצוללות האיראני: יש עשרות מהן - גם צוללות תקיפה גדולות כמו Kilo מתוצרת רוסיה ופאתח מעיצוב מקומי, וגם צוללות זעירות. כולן נושאות טורפדות, מוקשים ולטענת איראן גם טילים - והן אלו בעלות הסיכוי הכי גדול להתקרב, להפתיע ולשגר. מה יקרה אז?
הטילים שלהן הם מדגמי נור ונאסר-1 מונחי מכ"מ, שהם רגישים ללוחמה אלקטרונית ואמצעי הטעיה כמו מוץ - תערובת חלקיקים שיוצרת החזר מכ"מ מזויף.
חיל הים האמריקאי מיומן מאוד בהטעיות שכאלה, אך לא לוקח צ'אנסים: כבר מספר שבועות שמטוסי סיור ימיים מנטרים כל מטר במפרץ הפרסי, בניסיון למפות את תנועת הצוללות ולקבל רמזים על המיקומים שלהן.
אבל חשוב לזכור שגם אם בידי איראן יש רק אמצעי אחד שיכול לפגוע, השאר לא הולכים להישאר על הספסל. אז איך יכולה להיראות ההתקפה? נשרטט לנו תרחיש דמיוני: האויב עלול להפעיל מספר אפיקי תקיפה במקביל.
למשל, הצי האמריקאי לא יוכל להעריך בזמן אמת האם נחילי כטב"מים שהופיעו לו על המכ"מ יוכלו להגיע או יפלו בדרך. וכך יוכלו האיראנים להעסיק בזמן אמת את רוב מטוסי הקרב של הצי - אם בזיהוי ודאי שלהם והערכת הטווח, ואם ביירוט והפלה של הנחיל המתקרב.
18 צפייה בגלריה
כטב"מים איראניים מול מטוסי הקרב של הצי
(צילום: Reuters , AP, התמונה עובדה באמצעות AI)
עשרה כטב"מים חמקנים שיצוצו מהאגף יוכלו לאלץ את הצי להפנות אליהם משאבי מעקב ומיירטים, וכך ליצור חור קטן בהגנה; מאוד יתכן שמהלך כזה ישמש כמאמץ הטעיה - ושתי צוללות יופיעו באגף אחר ויפגעו באחת המשחתות של הצי.
מיד יתחיל מבצע לחילוץ ובידוד האזור, וייווצר סדק בחומה; בנקודה זו, תוכל איראן להפנות את מסת האש לעבר הפרס הגדול - הספינה לינקולן בכבודה ובעצמה.
אז האם איראן יכולה לפגוע בנושאת המטוסים? כן, אם תצליח לבנות הונאה מספיק מורכבת ויצירתית ותחליט שהיא הולכת עד הסוף. הדרך הכי נוחה של צי ארה"ב להימנע לחלוטין מאיום כזה ועדיין לפעול באיראן יהיה להציב את הספינה שלו פה לידנו בים התיכון.
אבל "האם איראנים יכולים להטביע נושאת מטוסים" אינה השאלה הנכונה: חשבתם על מה תרוויח איראן מפגיעה בנושאת המטוסים, ומה תפסיד?
18 צפייה בגלריה
אילוסטרציית AI של תקיפת נושאת מטוסים. האם תהפוך למציאות?
(צילום: clickpetroleoegas, התמונה עובדה באמצעות AI)
אתם מבינים, האוניות הללו הן הסמל הכי חזק, ותיק ואפקטיבי להקרנת עוצמה אמריקאית; עד כדי כך שבכוחן לפתור משברים בינלאומיים בהרתעה במקום הרפתקאות צבאיות יקרות. עבור רבים מאזרחי ארה"ב, הסמל כמעט קדוש, בהיותו חלק מגאוותם הלאומית. כך שאם הוא יישבר, ארצות הברית תצטרך למצוא באופן מיידי וחסר פשרות סמל עוד יותר חזק - למשל, הדגל שלה שמתנוסס על הארמון של חמינאי.
ולכן, אני מעריך שפחות סביר לראות מתקפה שתשיג פגיעה בנושאת מטוסים; איראן יודעת שהאמריקאים לא באים ככוח כובש, אלא כדי להעניש ולערער אותה כך שתהיה נוחה יותר לסגירת דיל כלשהו. אם תיפתח מלחמה יתכן שיתבצע צעד כנגד ספינה אמריקאית, למשל אחת מהמשחתות שכבר מסתובבות בתוך המפרץ הפרסי - אך לא מתקפה שתשפיל את ארה"ב ותבחן את הזעם והנחישות שלה. ההיסטוריה הוכיחה שזה לא משתלם - ממתקפת פרל הארבור ועד למגדלי התאומים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
