"אני סוגרת את המסעדה כי אני רוצה לסיים את השבעה"
כשנה אחרי מותו של בן זוגה והשותף יזהר, מחליטה הילה סהר לסגור בסוף השנה את רוטנברג, אחת המסעדות החשובות בישראל. "כל פינה בה מזכירה לי אותו", היא אומרת, ומספרת מה היא מתכננת לפתוח במקום
"רוטנברג היתה מפעל החיים שלנו", אומרת הילה סהר על המסעדה שפתחה עם בן זוגה המנוח יזהר ב־2012. "היינו בה יותר מאשר בבית. הבנות שלנו חושבות שהמסעדה היא האחות הקטנה שגזלה את כל תשומת הלב". רוטנברג היתה הרבה יותר ממסעדה טובה, אפילו חשובה. היא היתה קודם כל סיפור חד־פעמי ויוצא דופן. אולי בגלל זה בחרה סהר לסגור אותה דווקא עכשיו. רוטנברג שוכנת על גבול ישראל־ירדן, באתר של גשר הישנה. היא נפתחה כבר ב־2001, אבל כשבני הזוג קיבלו אותה לידיהם הם הפכו אותה ממסעדה טובה למקום ששווה לנסוע אליו עד קצה העולם, גם אם לא עברת בסביבה במקרה. הם שתלו גן ירק והקפידו לבשל מחומרי גלם מקומיים, לא רק ירקות ופירות אלא גם בשר ודגים. האוכל הפך לאט לאט מפשוט וטוב לעילי, יש שיאמרו מתוחכם, וגם יקר מאוד. אוכל יצירתי, אישי מאוד, פורץ דרך. כזה שמתכתב עם הטבע והנוף, עם האדמה ועם מה שגדל עליה, ויוצר מהם יצירות אמנות קטנות. עד כדי כך.
בפברואר אשתקד הלך יזהר לעולמו בגיל 48, אחרי מאבק בסרטן אלים. את מקומו מאחורי הסירים תפסה השפית חן וייס, שהילה ויזהר בחרו בה כיורשת שלו עוד בחייו. אליה הצטרפה טל טאובר כאחראית על היין, שתמיד היה נדבך חשוב ברוטנברג. עכשיו החליטה סהר לסגור את המסעדה בסוף השנה. אם הכל יסתדר, היא תפתח בהמשך מסעדה חדשה באפיקים הסמוכה. החדשה לא תיקרא רוטנברג ולא תגיש את אותו האוכל. סהר רוצה לסיים את הפרק הזה בחייה, וכשאנחנו נפגשים היא מסבירה למה.
"בזמן שחלף מאז מותו של יזהר קרו המון דברים. השקענו בגינה, בחשמל. רוטנברג עבדה מצוין. הכל היה כאילו בסדר. ופתאום אני נעצרת. כבר כמה זמן קשה לי. אני בעצם ממשיכה את החיים של יזהר ושלי, אבל לבד. פשוט לבד. באוטומט. אחרי שהוא מת הייתי כל כך עסוקה, שאת שנת האבל התחלתי רק בשנה השנייה. ופתאום, בפעם הראשונה, יש לי זמן להבין שאני קמה כל בוקר, באה למסעדה, וכל סנטימטר וכל מילימטר שם מזכירים לי אותו".
"אני רוצה לסיים את השבעה", היא אומרת. "מיום שיזהר נפטר אין שבוע שבו לא מגיעים לקוחות, מחבקים אותי ומשתתפים בצערי, כי בשבילם זו הפעם הראשונה שהם מגיעים. זה כמובן מקסים, אבל משאיר אותי בשבוע האבל, ואפילו בשנת האבל, הרבה מעבר לאבל הפרטי שלי. אני רוצה וצריכה לסגור את הפרק הזה, כדי שאוכל להמשיך הלאה".
דיברתם על מה יקרה אחרי שימות?
"דיברנו. דיברנו על זה שאני אמשיך אחריו, ושמתישהו אני אדע לסגור את רוטנברג. אני סומכת על עצמי שאדע מתי".
סהר מתכננת לפתוח מקום חדש באפיקים, שבו התגוררה עם יזהר ושבו היא מתגוררת עם בנותיהן גם כיום. היא מדגישה שהמקום יהיה שונה מרוטנברג לא רק בשם, אלא גם בקונספט. "יהיה דגש גדול על יין, למשל". האוכל יהיה פשוט ונגיש יותר, לא עוד ארוחת טעימות. "אפשר יהיה לבוא גם בלי להזמין שבועיים מראש".
"אני כבר לא רוצה לעשות אוכל שצריך לחכות שלוש שנים לחומר הגלם שלו", היא אומרת, ומכוונת להתססות, שימורים וכבישות למיניהן. "אני רוצה פחות דרמה. לא רציתי להיות בעלת מסעדה, רציתי לעשות שטויות עם יזהר. אבל אני אוהבת ליצור דברים. לתפעל. בא לי להמציא משהו חדש". השטויות האלה הפכו לאבן דרך מכוננת בזירה הקולינרית הישראלית. הרבה לפני ש"מקומיות" הפכה למילה אופנתית גם בשדרות רוטשילד בתל אביב, יצרו בני הזוג נפלאות מהתוצרת של האזור החקלאי הקשוח הזה, שבו הטמפרטורות מטפסות בקיץ אל מעל 50 מעלות. מטבע הדברים צברה המסעדה לאורך השנים מעריצים ולקוחות קבועים, שחלקם הפכו לחברים של ממש. "אני יודעת שיהיו המון אנשים שירצו לבוא ולהיפרד מרוטנברג, ואני רוצה לתת להם את ההזדמנות".
