פרויקט מיוחד
אמנים תחת השפעה: אנשי התרבות בוחרים את יצירות השנה
מג'ימבו ג'יי ועד חוה אלברשטיין, משני כהן ועד איתי לוי — שחקנים, סופרים, מוזיקאים ואנשי תרבות בוחרים את היצירה הישראלית שהכי השפיעה עליהם השנה
המוזיקאי ג'ימבו ג'יי בוחר בסטנד־אפ של אלי חביב
"אף אחד לא בולט כמוהו"
כשצפיתי בספיישל הסטנד־אפ של אלי חביב בערוץ היוטיוב של כאן 11, נגלתה אליי תגובתה של הגולשת פורת נוף: "האמת, אני חולה על הסטנדאפיסט הזה, קופצת על כל סרטון שלו, אבל אישית בתור יהודייה הרגשתי לא בנוח בכלל והפסקתי באמצע". על כך הגיב הגולש סגול לבן: "לא נורא, גם אלי הפסיק להיות דתי באמצע". אני מציין את הדיון התיאולוגי הזה כי אפשר היה לקטלג את אלי בתור "הסטנדאפיסט הדתל"ש", ואף על פי שזה חלק מרתק ומצחיק מאוד מזהותו, המחשבות הפילוסופיות והסיפורים המעולים שהוא מביא לבמה מתעלים הרבה מעבר למסגרת המצמצמת הזו. הסטנד־אפ הישראלי נמצא בתור הזהב שלו, עם מגוון של קולות וסגנונות. דווקא בתוך כל המגוון העשיר הזה, אף אחד לא בולט כמו חביב. אם בכל זאת הייתי צריך לקטלג את אלי, הייתי אומר שזה סטנד־אפ לאנשים חכמים — אבל במחשבה שנייה, אני מכיר גם כמה מטומטמים שממש נהנו ממנו. צפייה מהנה.
השחקנית והקומיקאית שני כהן בוחרת בסדרה "בודקת"
"שוחה במים העמוקים של הנפש"
כשגיתית פישר הגיעה ל"ארץ נהדרת" החיבור בינינו היה מיידי. הבנו ששתינו שוחות במים העמוקים של הנפש, חובבות טיפול, ממשיכות לחפש, לנתח בהתלהבות ולרצות לגדול, להיות טובות יותר לעצמנו ומעצמנו החוצה. הסקרנות הזאת חיברה בינינו. עם הזמן היא לקחה את הכישרון האדיר שלה ואת העומק האינסופי, חמושה באומץ ובלשון חדה שהיא רק שלה, ויצרה את אחת הסדרות המעולות שנראו פה. הסדרה הזאת לא דומה לשום דבר אחר שנוצר כאן. היא נוצרה בדמותה, בסגנונה הייחודי, והפסיכואנליזה שהיא מתמידה בה שנים כה רבות באה בה לידי ביטוי. מערכות היחסים המורכבות מפוצחות ברמה כל כך גבוהה דרך דיאלוגים מפעימים, כולל רגעים שלכאורה לא נאמר בהם כלום — ודווקא שם הכל מתחדד. "בודקת" מעוררת מחשבה, מציתה קשת שלמה של רגשות, ובעיקר היא הוכחה לכמה רחוק אפשר להגיע כשמעזים ליצור בלי לפחד.
הזמרת חוה אלברשטיין בוחרת בסרט "חלב"
"מזמן לא התאהבתי ככה"
12 צפייה בגלריה
חוה אלברשטיין בוחרת בסרט חלב
(צילומים: אילן בשור, באדיבות סרטי יונייטד קינג - צילום עמית יסעור)
יש משהו מתעתע ב"חלב", סרטה של מאיה קניג. האם זאת סאטירה או דרמה? סרט מחאה או בדיוני? מה שלא תחליטו, זה סרט מקסים, ואותי הוא אפילו טלטל. העלילה מתרחשת במפעל תעשייתי שבו נשים הזקוקות לכסף מוכרות את חלב האם שלהן לנשים שאינן יכולות להניק. הכל עשוי בעדינות, בחוכמה ובאהבה. צפיתי בו בטלוויזיה, וכבר הרבה זמן לא התאהבתי ככה בסרט. המוזיקאית הילה רוח מגלמת את הדמות הראשית באיפוק ובעדינות, ויש לה פנים שכל כך נעים להסתכל עליהן. זה סרט שממשיך ללוות אותך הרבה אחרי הצפייה.
הזמר איתי לוי בוחר בעונה החמישית של "פאודה"
"7 באוקטובר מגיע למיליונים"
12 צפייה בגלריה
איתי לוי בוחר בעונה החמישית של פאודה
(צילומים: רן יחזקאל, אליה ספינופולוס - באדיבות yes)
“פאודה” תמיד היתה מצוינת, הכי ישראלית שיש, והגיעה לקהל בכל העולם, ובעונה החמישית קיבלה משמעות נוספת עם הפרקים שחוזרים ל־7 באוקטובר ומביאים למסך חלק ממה שקרה כאן. היא אף פעם לא ניסתה להסביר את ישראל מבחוץ, אלא הכניסה אותך פנימה: לשפה, לאנשים, למשפחות, לפחדים ולמציאות שאנחנו חיים בה. בתוך האקשן יש סיפור אנושי, וזה מה שגורם לה לעבוד גם אצל מי שחי אלפי קילומטרים מכאן. הפעם הרגשתי את זה אפילו יותר — יש עוצמה בלראות אירועים שכולנו חווינו מקבלים ביטוי ביצירה ישראלית שתגיע למיליונים. דווקא עכשיו, כשהעולם מסתכל על ישראל ולא תמיד מבין, חשוב שתרבות תספר את הסיפור שלנו לא דרך כותרות החדשות או פוליטיקה. ואגב, ליאור (רז, מנ”ש), אם כבר עובדים על העונה הבאה — תבדוק איתי, יש מצב שאהיה זמין.
השחקנית והמנחה רבקה מיכאלי בוחרת בתזמורת המהפכה
"באר שמצמיחה יצירה מקורית"
ההמלצה שלי לקראת ראש השנה היא להתאהב, או לפחות לטפח אהבה מתמשכת. הנה אני, למשל, מאוהבת כבר כמעט 22 שנים בתזמורת המהפכה. גילוי נאות: היחסים ביני ובין התזמורת גם אינטימיים, מאז שהתארחתי אצלה במופע המוקדש ליוסי בנאי. מכל הופעה של המהפכה אנשים יוצאים מחויכים, סמוקי לחיים, מדברים זה עם זה כמו מכרים ותיקים. את התזמורת הקימו רועי אופנהיים וזוהר שרון, והמופעים שהם יוצרים חורגים מערבי המחווה המקובלים. המקור, נשוא המחווה — אריק איינשטיין, היצ'קוק, יוני רכטר או הגשש החיוור — הופך לבאר שמתוכה צומחת יצירה מקורית, והקהל מוטען מחדש בתקווה ובאהבה לישראליות הטובה, החכמה, המוכשרת.
הבמאית הגר בן אשר בוחרת בספר "חנוך הרופא מכורזים" מאת ישי שריד
"לפני שהאמונה הפסידה להמבורגר"
לפני כמה שנים מכון מחקר בינלאומי עשה סקר שהתוצאות שלו היו די מרעישות: 88 אחוז מהנסקרים זיהו את הלוגו הצהוב של מקדונלד’ס, ורק 54 אחוז זיהו את הצלב. "חנוך הרופא מכורזים" מתרחש בישראל לפני אלפיים שנה ומספר את סיפורו של חנוך, רופא רך נפש, אבל גם נלחם בציניות ובשחיתות. לכורזים מגיע ישו חולה מאוד, וחנוך הוא היחיד שמוכן לטפל בו, ושומר אותו חי. הספר היפה הזה חוזר לרגע ההוא, לפני שהדת הפכה לסמל, לפני שהאמונה הפסידה להמבורגר, ולרגע שבו אדם נשאר לבדו מול השאלה מיהו. גם אלפיים שנה אחרי, אנחנו באותה השאלה: מה נשאר מאלוהים כשאין לו בית וסמל, אלא רק סיפור מופשט, שמסתובב בלב ובראש. הרי לאלוהים אין לוגו, והוא גם אף פעם לא היה צריך אחד. איך? כי תמיד היה מי שיספר את הסיפור שלו. למה? כי זה מה שיהודים יודעים לעשות.
הסופר ישי שריד בוחר בתיאטרון יפו
"אלטרנטיבה אמיצה"
תיאטרון יפו אינו מהגדולים בארץ, ודאי לא מהעשירים, אבל בעיניי הוא החשוב והטוב שבהם עכשיו. בשעה שרוב מוסדות התרבות בישראל מתקרנפים ופועלים מתוך פחד, תיאטרון יפו מציג אלטרנטיבה אמנותית איכותית ואמיצה, ובכל הצגותיו פועם דופק של אמנות חיה. "מלכת אמבטיה", שכתב חנוך לוין הצעיר שלא דפק חשבון לאף אחד וסיפר בפזמונים על קיטש, מלחמה ומוות. ב"חלימיאת", על הזמר המצרי המנוח עבד אלחלים חאפז, נעים היה לשמוע את הקהל היהודי והערבי יודע את המילים בעל פה ומצטרף לשירה. ראיתי שם גם את "סוף משחק" של בקט, בבימויו של יוסי יזרעאלי האגדי ובהשתתפות מנשה נוי ודב נבון, שעושים באולם הקטן תיאטרון רציני וחכם. יגאל עזרתי מנהל את התיאטרון בתבונה ובקריצה של ניסיון חיים, ומוזג בעצמו סנגריה חמה במבואה. כדאי לכם לבוא.
הבמאי תום שובל בוחר בספר "הזדמנות לפני אחרונה" מאת דרור משעני
"אחיזת חנק נעימה"
מהפסקה הראשונה הנובלה הזו לופתת אותך באחיזת חנק, שהייתי מוסיף לה מילת תיאור לא טיפוסית — נעימה. צרותיו של גיבור הספר, אלי לניאדו, אלמן טרי, מתרבות ומצטברות מתוך תגובה אינסטינקטיבית, דחף שמקורו אינו דווקא בסיטואציה הנרקמת מול הקוראים, אלא באופן שבו היה רוצה להישפט על ידי סביבתו ובאופן שבו הוא תופס את תדמיתו. הנובלה מפליאה לדייק את החוויה האנושית הזו, ושואלת שאלות גדולות על האופן שבו המציאות מיתרגמת בראשנו וכלפינו. היא אינה מפסיקה להפתיע ולהתהפך על הקורא המשתאה, ומסופרת בגוף שני רבים, כשהמספר משתף את הקוראים בתודעתו המתפתחת של הגיבור — אקט כמו־קולנועי מבריק. כולנו שותפים למעמדי השווא שמייצר אלי, והופכים לחלק מהנרטיב המדומיין שהוא טווה. הכתיבה נעה על המתח המפתיע שבין פרוזאיות לפרוזה, ומנכיחה לא רק את עוצמתו של משעני כמספר סיפורים עילאי, אלא גם את יכולותיה הערמומיות של הספרות כולה.
השחקנית והקומיקאית טליה ברטפלד בוחרת בסטנד־אפ של עידו קציר
"מוח מטורף"
החתיכות של עידו קציר מטעה. באמת קשה לתפוס: איך יכול להיות שמישהו כל כך חתיך הוא גם כל כך מצחיק? כשהלכתי לראשונה לסטנד־אפ שלו, הבנתי איזה מוח מטורף יש מאחורי העטיפה המדוברת. יש שיגידו מוח ילדותי, יש שירחיקו ויאמרו מוח אינפנטילי, אבל אני לא מסכימה, בעיניי מדובר בגאון. קציר שיחק בסרט קצר שכתבתי השנה. באודישן פתאום כל הפוזה התפוגגה. לחדר נכנס שחקן לחוץ ששינן עמודי טקסט, רק רוצה להוכיח את עצמו ואת הכישרון שלו. והוא הוכיח בענק. התשוקה של עידו לעבודה זה משהו שלא רואים כל יום, הוא עובד בלי סוף על חומרים חדשים, בודק אותם ולא מוותר עד שהבדיחה לא מושלמת. מי שרוצה לראות אדם חרוץ ומוכשר בפעולה, זה הזמן להתכרטס לסטנד־אפ שלו וכמה שיותר מהר
השחקנית אלונה סער בוחרת בהצגה "אנטי אייג'ינג"
"קינאתי שלא כתבתי בעצמי"
"אנטי אייג'ינג" של תיאטרון אינקובטור היא הצגה מוזיקלית וקורעת מצחוק על רומן שמתפתח בין לוסי, סטודנטית למשחק, לבין בועז לוי, שחקן מפורסם המבוגר ממנה ב־24 שנים ורווק הולל — או כפי שההצגה מכנה דושים מסוגו: "תמנון". יש בה דיאלוגים מבריקים ושירים כיפיים שצוחקים על בתי הספר למשחק, על המשחק עצמו, על תיאטרון, על אהבה, על בדידות, על ביחד. שום דבר לא קדוש, מותר לצחוק שם על הכל. אבל ההומור, כמו כל הומור אמיתי וחכם, ספוג גם בכאב ובפחדים. את ההצגה כתבו מיכל גורפיין ויונתן בלומנפלד, שניהם גם מגלמים את הדמויות הראשיות, ובלומנפלד אף ביים אותה. האמת שקינאתי שלא כתבתי אותה בעצמי.
היוצר והקומיקאי רועי כפרי בוחר בסטנד–אפ של שחר קפלן
"טיימינג קומי שלא מבייש גדולים"
בני הקטן (6) זרק לאוויר השבוע את המשפט ״אני עולה לכיתה א׳, לא נעים אחי״, אז כנראה ש״שלישיית לא נעים״ הגיעה גם אליו. הלא הם שחר קפלן, יובל וינר ומיכאל זילבר.
ברשותכם אתמקד רגע בשחר. האיש עושה הרבה: סרטונים, משתתף באירועים מוזרים, סטנדאפ, אנערף… עושה! הוא מצחיק, אינטליגנט ורגיש. צפו באינסטגרם שלו בקטעים מהערב ״מועדון כתב״ או במחשבותיו על מקס ברנר, ומיד תחושו ברמה. נחשפתי לראשונה לסטנד–אפ שלו בפסטיבל ״פסגת הקומדיה״ בכנרת. ציפיתי לגחך פה ושם מול אמן בתחילת דרכו, אבל הוא הופיע כאילו עושה את זה כבר עשורים, בעל טיימינג קומי שלא מבייש גדולים ומוכרים ממנו. הוא זז על הבמה, אובססיבי להתעסקות בסטנד מיקרופון, מהפנט. יש לשחר ביטחון, על הבמה כמובן, אבל גם ביטחון ללבוש בגד ים משולש ירוק זוהר בבריכה שצרוב לי עדיין כשאני סוגר את העיניים, זה כמה היה זוהר. שחר מלא הפתעות, פניו קפצו לי בסרטון של להקת זמרה רצינית, כמו של זקנים, רק של גייז צעירים. שמם בישראל @tlvgaychoir. הבן אדם עושה מה שהוא אוהב ואני אוהב את זה בו. המשפט ״הוא בכל מקום״ לרוב נאמר בקטע רע, אבל במקרה הזה, בכל מקום שהוא נמצא - הוא מעולה. אולי הוא זמר מזעזע, לא יודע, טרם שמעתי, אבל כל השאר וואו. מאחל לו בהצלחה מיד.
הסופרת יערה שחורי בוחרת בתערוכה "דיפטיכון עצוב" של דגנית ברסט
"בכל זה יש גם יופי גדול"
12 צפייה בגלריה
יערה שחורי בוחרת בתערוכה דיפטיכון עצוב של דגנית ברסט
(צילומים: רוני כנעני, באדיבות גלריה גורדון)
כשהבת שלי הייתה תינוקת, החלטתי כאמא מעט נוירוטית המודאגת מהעתיד, לחשוף אותה לאמנות. וכך בהיותה בת שלושה חודשים בתי הביטה ב"כוסות וכתמים" של דגנית ברסט. אני עד היום אגב בטוחה שצדקתי. אבל דגנית ברסט באמת פונה אל כולנו. שנעצור, נביט, נקשיב. נראה את מה שאיננו ורק השאיר שריד. ובכל זה יש גם יופי גדול. "הזמן, בעזרת בני אדם וכוחות טבע אחרים, עשה עבודה לא רעה". השורה הזאת של ויסלבה שימבורסקה יכולה להיות כשלעצמה הסבר לא רע למה שדגנית ברסט מצליחה להשיג בתערוכת היחיד שלה "דיפטיכון עצוב" שהוצגה באביב בגלריה גורדון. האופן שבו הזמן מחסל ובה בעת מותיר משהו. השיר אגב מופיע בתערוכה פעמיים: כמודפס על פני דימוי וכשהוא מגורד ונותרו ממנו הניקוד וסימני הפיסוק. אנחנו, אם כן, שוב עומדים מול השיירים, מה שנשאר ומה שאיננו. והזמן אינו תמים. התערוכה כולה מגלמת תגובות לאסון נמשך, לניסוח אי-יכולתן של השפה והאמנות ללכוד את הדבר, להגיב עליו אלא אולי במחיקה. השפה עצמה הולכת לאיבוד. זאת תערוכה יפיפייה עצובה ונפלאה. היא מייצרת צמדי עבודות (דיפטיכונים שאינם צמודים אלא מנותקים זה מזה) שניתן להביט בהן כמעט כמופעי 'לפני' ו'אחרי'. נותרנו עם כף היד התינוקית שצמודה לגו האישה העשוי שיש בלובר, דימוי שמופיע באחת העבודות. אם היה תינוק, הילד איננו. "אבל פסלי שיש אובדים לבנים ולא תמיד עד תומם" והאבדה מוצגת בפנינו. ומה גם אנשים.
