יזהר אשדות: "41 וחצי השנים עם אלונה הן ההישג הגדול שלי"
אשדות מקליט אחרי שמונה שנים אלבום חדש, מרשה לעצמו לראשונה ללבוש כחול ולא רק שחור, מחזיק דירה באתונה אבל מעדיף את הבית בתל אביב, ומחכה להיפגש לבירה עם בנו עיליי שמטייל באמריקה
איפה אנחנו תופסים אותך?
"באולפן שלי במורד הרחוב מהבית שלי. זה המקום שאליו אני מגיע כל יום כשאין לי הופעות, גם אם אני לא עובד על משהו קונקרטי. האולפן מסתכל עליי ואני עליו, והוא אומר: ‘אני פה בשביל שתעשה מוזיקה’, אז ביום מסוים זה מצליח ובאחר לא, אבל לפחות אני מנסה".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"אמריקנו מהמכונה. את הראשון אני שותה בבית עם אלונה (קמחי - מנ"ש) אשתי, והשני באולפן".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“אני כבר מספיק מבוגר בשביל לדעת שפנטזיות לא תמיד מתגשמות. יש מישהו שאתה חולם לפגוש כשאתה צעיר, או שכמפיק מוזיקלי אתה חולם להפיק, ואז מגיעים הרגע וההזדמנות אבל המפגש מאכזב. מצד שני, הציעו לי לעבוד עם מוזיקאים שלא חשבתי שיעניין אותי לעבוד איתם, ודווקא שם נוצרו חיבור מפתיע ויצירה משותפת נהדרת. ברגע זה הפנטזיה שלי היא לשתות בירה עם הבן שלי עיליי, שכבר יותר מחודשיים מטייל באמריקה ובמקסיקו ורק בעוד חודש ניפגש”.
על מה אתה עובד עכשיו?
“על האלבום הבא שלי. מוזר לי להגיד את זה כי כבר שמונה שנים לא הוצאתי אלבום חדש. בכל התקופה הזאת אני מלחין ועובד עם אלונה על הטקסטים, אבל בשבועיים האחרונים אני יכול להצהיר רשמית שיש כבר חבורה של שירים שכנראה מתגבשים לאלבום. במקביל אני מופיע הרבה לבד וגם עם תיסלם. בקיץ תיסלם זה כמעט פול טיים ג’וב”.
מה השריטה שלך?
“זו שאני מוכן לדבר עליה בפומבי היא די מינורית: אני לובש כמעט תמיד בגדים שחורים. בזמן האחרון אלונה הצליחה לשכנע אותי להתחיל ללבוש כחול כהה וזו מהפכה מבחינתי. זה כנראה כי עדיין נשאר בי הרוקר של שנות ה־80. לפעמים בתיסלם כולנו לובשים שחור ונראים כמו חבורה של מלצרים”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“כשהתחלתי להיות מוזיקאי מקצועי, וזה קרה מהר מאוד עם תיסלם, הוריי לא הספיקו להזהיר אותי מפני סכנות המקצוע, והם הבינו מהר שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אחרי שתיסלם התפרקה, סיפרתי יום אחד לאמא שלי שחברת תקליטים גדולה הציעה לי לעבוד אצלה. אמא שלי כמובן קיוותה שאבחר במסלול שנראה לה יציב ובטוח יותר, אבל אמרתי לה בדרכי הצעירה ‘מה פתאום, אני מעדיף לא לדעת איך אני אתפרנס מחר, מאשר לדעת עכשיו כמה אני הולך להרוויח כל חודש בעשר השנים הקרובות’. זה דיבור של ילד בן 22 אבל באמת אף פעם לא הייתי שכיר.
“עצה טובה היא עצה שמחזקת אצלך משהו שאתה כבר יודע בעצמך, גם אם העצה היא הפוכה. אמא שלי דאגה לי שאלך לעבוד במשהו מסודר וזה רק חיזק אצלי את ההחלטה להיות מוזיקאי, עם כל הסכנות והחששות של זה מבחינה כלכלית”.
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
“אף שאני לא אדם דתי ולא שומר שבת, יש משהו בשישי שנותן איזו גושפנקה להאט את הקצב לקראת שבת. אז אני לוקח את הכל יותר באיזי. יותר זמן לשתות את הקפה של הבוקר עם אלונה, אחר כך היא עושה קצת קניות ואני יורד לאולפן. אבל הכל פחות”.
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
“אני מרשה לעצמי לחשוב שיש לי כמה תכונות טובות שעוזרות לי לעבור את החיים האלה ולהגשים דברים שאני רוצה, כמו העקשנות ויכולת ההתמדה שלי. זה לא כוח־על אבל זה כוח, וזה מחייב גם מאמץ. הדברים שחשוב לנו במיוחד להשיג כרוכים ביכולת להתגבר על הקשיים שבדרך”.
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
“בחרתי לפני המון שנים באלונה זוגתי כי היא היתה הסקסית מכולן וזה משתלם עד היום”.
למה אתה מתגעגע?
“אני לא אדם נוסטלגי מיסודי אבל לפעמים זה כמו עוגיית המדלן של פרוסט. הוא טועם את העוגייה והטעם פותח לו את כל זיכרונות הילדות. פתאום יכול להיות איזה ריח או טעם או צליל, אפילו משב רוח, שלוקח אותי לרגע למקום קדום ואז אני מרגיש כאב קל בלב, אבל זה נמוג בתוך זמן קצר. אני לא מתגעגע לשום תקופה אחרת בחיים שלי. יש אנשים שנאלצתי להיפרד מהם, כמו אבא שלי ואח שלי, ולמדתי לחיות עם הגעגוע, אבל לפעמים ריח באוויר יכול לשאת אותי לרגע לזמן ומקום אחרים”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“איפה שאני גר, בלב תל אביב. אבל אני אוהב את האפשרות להיות נייד, לנסוע כל כמה חודשים לעיר גדולה וזרה. יש לנו דירה באתונה וזה מקום מפלט שמאפשר להסתכל מהצד על הדברים, אבל אני אוהב את הדירה שלנו בתל אביב יותר מכל בית”.
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
“על מה שבאותה תקופה מעניין אותי. זה יכול להיות כלי נגינה, או מצלמות ועניינים של קולנוע, אלקטרוניקה. אני בעיקר אוהב להוציא על חומרה ותוכנה שקשורות ליצירה. על דברים שאני יכול לעשות איתם אמנות. רוב המכשירים, ומה שממלא קיר וחצי באולפן שלי, אלה דברים שבניתי או אספתי בשנים האחרונות, בעיקר כלים אלקטרוניים”.
על מה יש לך רגשות אשם?
“על דברים קטנים ורגעיים, כמו לזהות שדיברתי לא יפה לחבר”.
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
“41 וחצי שנות הקשר שלי עם אלונה הן הישג. והיכולת להתפרנס ממוזיקה לאורך כל כך הרבה שנים ולפרנס משפחה”.
מה מפחיד אותך?
“ההתבגרות, שהיא מילה מרוככת להזדקנות. אני עדיין מרגיש מצוין פיזית ונפשית, אבל קיים כבר טקס נטילת תרופות קטן בכל לילה. החשבון הפשוט שאחוז גבוה מאוד משנות חיי כבר מאחוריי וכך כמות פעימות הלב שנשארה מהמיליארד שמוקצבות לכל יונק, יכול להציף אותי, אם לא אסיט הצידה את המחשבה הטורדנית”.
מה עושה אותך מאושר?
“למשל, נסיעה להופעה של תיסלם. נכנסים לוואן שישה חברים של 45 שנה, צוחקים ומתווכחים כל הדרך תוך זלילה מתמדת של חטיפים. מגיעים למקום ההופעה, מנגנים כמה שירים לבאלאנס, מתיישבים לארוחת ערב, הופעה ואז חזרה הביתה. זאת חוויה מענגת”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“חסרה לי התחושה שהיתה לי מרבית שנות חיי, שאני חי במדינה שאני גאה בדרך שבה היא מתנהלת כחברה אזרחית ליברלית, בהישגים ובתרבות שלה. אני מקווה שנצליח לבנות את כל זה מחדש”.
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
“זה כל כך בנאלי אבל המשפחה, החברים והעצמאות שלי”.
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
“היכולת שלהם לסבול אותי ברגעים שאני קצר־רוח וביקורתי. להיות חבר בלהקה זה לנהל מערכת יחסים לא פחות מורכבת מאשר חיי הנישואין”.
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
“כנער שגדל על רוקנ’רול הגיבורים הראשונים שלי היו גיבורי גיטרה: ג׳ימי הנדריקס, ג׳ימי פייג׳, פיט טאונסנד. אחר כך, כשהתחלתי להתעניין בעבודת אולפן, היו אלה המפיקים: ג׳ורג׳ מרטין, רוי תומס בייקר, טרבור הורן”.
אם לא היית מוזיקאי מה היית עושה?
“אני נוטה לחשוב שהייתי מתמסר לצד האנליטי שלי ובוחר באיזשהו מדע מדויק יותר, אבל ברור לי שחייב להיות בזה גם אספקט יצירתי”.
