כל השקרים שנועדו להסוות את ריסוק התקשורת החופשית
חוק התקשורת שמקדם בבהילות שר התקשורת קרעי מתהדר ב"הפחתת רגולציה" וב"יצירת שוק תחרותי". כלכליסט בוחן מה מסתתר מאחורי הטענות הללו בפועל. כיצד תיווצר דווקא רגולציה חדשה ומסוכנת. ואיך גוף חדש בשליטת השר יהיה בעל סמכויות רחבות ועמומות לסגירת כלי תקשורת, תוך התערבות בוטה בתוכן
חקיקת הבזק של הממשלה בהובלת שר התקשורת שלמה קרעי לריסוק התקשורת החופשית בישראל מלווה בשורה של טענות לגבי טיבה ומטרותיה של הצעת חוק התקשורת שמקדם קרעי. אבל בחינה של הצעת החוק ושל האופן שבו היא מקודמת מעלה שמרבית טענות אלו עומדות בניגוד מוחלט למציאות. כלכליסט מציג: טענות קרעי ותומכיו מול המציאות בשטח.
הטענה: "הרפורמה נועדה להפחית רגולציה"
האמת: בפועל, הצעת החוק דווקא מרחיבה את הרגולציה. במבט ראשוני, ההצעה לכאורה פותחת פתח להפחתת רגולציה. החקיקה מפשטת את המבנה הרגולטורי ומחליפה את המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין והרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו בגוף אחד בשם "הרשות לתקשורת מאוחדת". בנוסף, היא מעדכנת את מודל הרישוי ומחליפה את המשטר שמחייב רישיונות פרטניים לשידור במרשם ספקי תוכן ומרשם ספקי חדשות, שאליהם יידרש להצטרף כל גוף משדר שעונה על תנאי סף שונים. תנאי הסף הם הכנסה שנתית של 40 מיליון שקל לפחות לספק תכנים, או גוף חדשות שמעסיק לפחות חמישה עיתונאים ומשדר 40 דקות ביום או יותר. ואולם כבר בניסוח זה נוצרת רגולציה חדשה שתשפיע בעיקר על גופים שכיום לא נמצאים תחת רגולציה ממשלתית. ספק תכנים, למשל, כולל כל "מי שעיסוקו באספקת תכנים, בעצמו או באמצעות אחר", להוציא חריגים מסוימים שכוללים ספקיות אינטרנט, בתי קולנוע וספריות השאלה או מכירה. ספק חדשות מוגדר כ"ספק תכנים המספק תוכנית חדשות" (בפורמט של וידיאו). כלומר, לכאורה יכולה הצעת החוק לחול גם על גופי חדשות כמו עיתונים או אתרי אינטרנט, שמפעילים מערך וידיאו משמעותי ומייצרים תוכניות וסרטונים מקוונים על בסיס שוטף. כך גם תחנות רדיו שמעבירות פיד וידיאו של תוכניות האולפן שלהן.
בכך מרחיבה ההצעה את היקף העוצמה שיש לרגולטור החדש, ומייצרת נטלים חדשים על גופי תקשורת קיימים. למשל, אם בהתאם לחוק תקבע המועצה שעיתון מסוים הוא "ספק תכנים", יחויב העיתון בהגשת דו"ח כספי שנתי למועצה, שכולל את הכנסותיו והכנסות התאגיד השולט בו, וכן יחויב בהשקעה של 6.5% מהכנסותיו מדי בשנה בהפקות סוגה עילית מקומית.
כלומר הצעת החוק מרחיבה את הרגולציה בכך שהיא יכולה להכניס תחתיה גופים, ובפרט גופי חדשות, שכיום פטורים ממנה.
הטענה: "הרפורמה בתקשורת מביאה את ישראל לשוק חופשי ותחרותי"
האמת: הצעת החוק פוגעת בחופש התקשורת וחושפת גופי חדשות לצנזורה פוליטית. המועצה החדשה אוחזת בסמכות משמעותית: אפשרות להורות על סגירת כלי תקשורת או גוף חדשות. בהצעת החוק הדבר אינו בוטה כל כך, והניסוח עוסק בסמכות המועצה לבטל רישום במרשם של ספק תכנים או ספק חדשות. אבל מכיוון שיש חובת רישום לספקי תכנים או חדשות, ביטול הרישום שקול לסגירת הגוף, או לכל הפחות לאיסור על גוף להעביר תכנים או שידורי חדשות בפורמט וידיאו, מה ששקול לסגירה כשמדובר בערוצי טלוויזיה.
על בסיס מה יכולה המועצה להורות על ביטול רישום? יש עילות טכניות בעיקרן, כמו אי־עמידה בחובת ההשקעה בהפקות מקור או אי־דיווח על הכנסות (אם כי גם כאן יש פתח לפרשנויות, כמו ההגדרה של סוגה עילית). עילות אחרות הן רחבות אף יותר. למשל, "הסתה לגזענות או לפגיעה ממשית באדם או בקבוצת בני אדם, על רקע השתייכותם לדת, גזע, לאום, מין, עדה, אורח חיים או מוצא", נכללת תחת הגדרות החוק של שידורים אסורים, שמהווים עילה למועצה להורות על ביטול רישום.
הפירוש של הגדרה זו יכול לייצר מנעד רחב של תגובות. כך, למשל, האם כלי תקשורת שמספק במה לפרשן שקורא באופן קבוע לעצירת הקצבאות לישיבות ולגיוס חרדים מבצע שידורים אסורים? הרי מדובר בפגיעה ממשית בקבוצת בני אדם על רקע אורח חיים.
בנוסף, למועצה שליטה על מיזוגים ורכישות בתחום, והיא נדרשת לאשר מראש ובכתב כל רכישה של ספק תכנים שתספק לו שליטה של 20% או יותר בספק תכנים או חדשות אחר.
הבעייתיות של סמכויות אלו גדלה משמעותית לאור זאת שהמועצה שתמונה היא פוליטית מטבעה ומרבית המינויים בה נשלטים ישירות או בעקיפין על ידי שר התקשורת.
לפי הצעת החוק, השר הוא זה שימנה ישירות את יו"ר המועצה ועוד שלושה מחברי המועצה (איש אקדמיה, עיתונאי בעל ותק של חמש שנים ויוצר בעל ניסיון משמעותי). אומנם הצעת החוק מקימה ועדת איתור שתציע מועמדים לפי קריטריונים שונים. ואולם גם לוועדה זו נגיעות פוליטיות (יו"ר הוועדה הוא מנכ"ל משרד התקשורת וחבריה האחרים מגיעים מרשות האסדרה, משרד האוצר, רשות התחרות ואיש אקדמיה). יש לוועדה סמכות הצעה בלבד ושר התקשורת הוא זה שבוחר וממנה ישירות ארבעה מחברי המועצה. שר התקשורת גם ממנה בעקיפין חבר חמישי: עובד משרד התקשורת שימונה על ידי מנכ"ל המשרד, שהוא כנהוג מינוי פוליטי של השר. שני החברים הנוספים במועצה הם עובד רשות האסדרה ועובד רשות התחרות, שימונו על ידי ראשי הרשות.
כלומר, הצעת החוק מקימה גוף רגולטורי חדש עם סמכויות רחבות ועמומות לסגירת כלי תקשורת, כאשר שר התקשורת הוא זה ששולט במרבית המינויים של המועצה. מועצה פוליטית זו יכולה בקלות להשתמש בסמכויות החוק על מנת לסגור או אפילו לאיים בסגירה על כלי תקשורת שאינם מתיישרים עם עמדת הממשלה, תוך שהיא מעלימה עין מהפרות של כלי תקשורת שמשרתים את הממשלה ואף מפנקת אותם בהטבות כמו מתן מהיר ומקל של אישורים לביצוע רכישות.
קל לדמיין תרחיש שבו חדשות 12 נמצאים בסכנת סגירה בגלל סיקור ביקורתי חריף של הקהילה החרדית, בשעה שהמועצה הפוליטית מתעלמת מגוף תעמולה כמו ערוץ 14, שמשדר באופן עקבי דברי הסתה ובלע נגד אוכלוסיות שונות בישראל, כמו אזרחים שמפגינים נגד הממשלה.
הטענה: "המועצה החדשה תהיה עצמאית ולא תתערב בתוכן"
האמת: למועצה החדשה דווקא יהיו סמכויות פיקוח על תוכן. לפי לשון החוק, למועצה מוקנית סמכות לסגור גופי תקשורת שביצעו "שידורים אסורים". אלו כוללים, לצד הסתה לגזענות או פגיעה ממשית, גם "חומר תועבה" שמוגדר כ"הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול", הצגת יחסי מין עם קטין או נחזה לקטין, והצגת אדם או איבר כחפץ לשימוש מיני. הצעת החוק מתירה הצגות אלו כאשר הן בעלות ערך "אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי". בהקשר זה, המועצה תקבל סמכות לפרש האם הצגה של תכנים אירוטיים שונים מהווה עילה מספקת לסגירה של גוף תקשורת בישראל. לצד הסמכות שהיא מקבלת לסגור כלי תקשורת על בסיס הסתה לגזענות או לפגיעה ממשית, נראה שלמועצה יכולה להיות מעורבות משמעותית בתוכן של גופי שידור.
הטענה: "הוועדה המיוחדת אינה מסלול עוקף או בליץ חקיקה, זה הכלי הפרלמנטרי הנכון. בוועדה נוכל לקיים דיון מעמיק ויסודי. יהיו מי שינסו לעכב, אבל הרפורמה הזו לא תיעצר"
האמת: מדובר בוועדה פוליטית שהוקמה כדי לאפשר העברה של החקיקה בהליך מזורז עם דיונים סמליים בלבד. קרעי פנה להקמת הוועדה המיוחדת, בראשות הח"כית ושרת ההסברה לשעבר גלית דיסטל־אטבריאן, לאחר שהתקשה לקדם את החקיקה בוועדת הכלכלה, המקום הייעודי לדיון בהצעת חוק מסוג זה, לאור התנגדות של יו"ר הוועדה ח"כ דוד ביטן מהליכוד.
מכיוון שהכנסת לא נענתה לדרישתו, בתמיכת ראש הממשלה הפעיל קרעי את הכוח העודף שיש לקואליציה על מנת לשנות את כללי המשחק לטובתו, והקים ועדה שהיו"רית והחברים שלה נבחרו בקפידה כדי להבטיח את אישור החוק בהליך מהיר.
הנה מה שאמר בנושא ביטן, חבר מפלגתו של קרעי: "לקח לשר התקשורת שנתיים וחצי להביא את החוק והוא דורש שנעביר אותו בתוך חודש. הצעה של 110 עמודים. הממשלה טוענת שבית המשפט העליון לוקח סמכויות לממשלה, ומה היא עושה? אותו הדבר לכנסת. אני רוצה להדגיש שאין סמכות לוועדה לדון בזה מכיוון שהמליאה החליטה שהוועדה היא ועדת הכלכלה, ובתוך דברי ההסבר מוזכרת ועדת הכלכלה מספר פעמים כי הרבה תחומים שההצעה מתייחסת אליהם ייחודיים לוועדת הכלכלה".
עמדתו של ביטן נתמכת גם על ידי היועצת המשפטית לכנסת, עו"ד שגית אפיק, שסבורה שהוועדה היחידה המוסמכת והמתאימה להכין את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית היא ועדת הכלכלה. "הפגם כרגע בהקמת הוועדה המיוחדת בשם הפגיעה בכנסת, סמכויות הוועדות וסמכויות הפיקוח. לשאלת הח"כים, לדעתי שיקול פוליטי לא יכול להיות נימוק להקמת הוועדה", היא אמרה בדיון בוועדת הכנסת שבו אושרה הקמת הוועדה המיוחדת.
לשם השוואה, במקרים קודמים שבהם הוקמת ועדת מיוחדת על מנת לדון בחוק פרטני, למשל חוק המאגר הביומטרי, הדבר נעשה בהסכמת ראשי הוועדות הרלבנטיים, חברי הוועדה מונו מתוך חברי ועדות אלו, והדיונים לא נתחמו בזמן ולמעשה התנהלו במשך כמה שנים.
הטענה: מדובר בחוק פוליטי
האמת: זו אכן טענה נכונה. כפי שמעידים קרעי ועמיתיו, מטרת החוק היא פוליטית – פגיעה בכלי תקשורת חופשית שמתנגדים למהלכי הממשלה. כך, ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) אמר בדיון בוועדת הכנסת ש"לוועדה יש סמכות לקבל החלטות לפי שיקולים שונים, גם שיקולים פוליטיים. זה לגיטימי וזה חלק מהחיים הפוליטיים". קרעי עצמו אמר בסרטון שפרסם שסוגיית הליבה שהחוק מטפל בה היא "פירוק מונופול השמאל על התודעה". עוד אמר בסרטון שרפורמה עתידית שמתוכננת בשידורי הרדיו בישראל תקדם את "ערוצי הרדיו שלנו" ותיתן "פייט לרשת ב'".
