פרשנות
אם תוכנית נתניהו תתממש, יחס חוב תוצר יגיע ל־80% ויוביל לפגיעת עומק בכלכלה
שמרנות פיסקלית היא זו שהחזיקה את ישראל מעל המים גם ברגעי משבר, אך “הנחיית" נתניהו לתוספת של 300 מיליארד שקל לביטחון בעשור תוך ויתור על הסיוע האמריקאי עלולה להזניק את יחס חוב תוצר ולגבות מחיר כואב מהישראלים. יחס חוב תוצר יורד הוא הכרח ביטחוני לא פחות מהגדלת תקציב הביטחון
הכישלון של הממשלה בתקציב 2026 הוא מדכא יותר ממה שהיה בתקציבי המלחמה 2025-2024. בשני תקציבי המלחמה הללו החוב הציבורי אמנם עלה, אבל הממשלה הצליחה “לספר סיפור” של “אחריות תקציבית”. ב־2024 היתה התכנסות של 1% תוצר, וב־2025 היתה התכנסות של 1.5% תוצר. ההתכנסות היתה נגועה בהרבה שיקולים פוליטיים (הממשלה לא הצליחה לוותר על כספים פוליטיים נוגדי צמיחה, ולא יצרה מנועי צמיחה) אבל בסופו של דבר, כמו שאמר הנגיד “מגיע לממשלה קרדיט על ההתכנסות”. אבל דווקא ב־2026 הממשלה לא מצליחה אפילו להעביר את המסר של “אנחנו אחראיים, וחוזרים לשגרה”. וזאת בזמן ש־2026 היא שנה שבה המלחמה כבר מאחורינו, שנת צמיחה חזקה במיוחד, ושנה שבה השווקים וחברות הדירוג מסתכלים עלינו מקרוב.
בחמש השנים האחרונות ישראל התמודדה עם שלושה אירועים מאקרו כלכליים: מגיפה עולמית בדמות הקורונה, איום על מבנה המוסדות ועל הסדר החברתי, ומלחמה מתמשכת. לכל אחד מהמשברים הללו יש מאפיינים מיוחדים משלו: מגיפות פוגעות בצד הביקוש, מלחמות בצד ההיצע, וכאוס חברתי ומשטרי פוגע באמון השווקים. כל אחד מהמשברים הללו נופל על משרד ממשלתי אחר ועל מומחים אחרים. מגיפות מפעילות את משרד הבריאות, שינויים משטריים את הציבור ומערכת המשפט, ומלחמות את מערכת הביטחון ואנשיה.
למרות שהמשברים הללו שונים זה מזה, יש משהו משותף אחד שסייע לישראל לצלוח את כל המשברים הללו, וזו עוצמתה של הכלכלה הישראלית. לעוצמה הכלכלית של ישראל יש הרבה רכיבים, אבל רכיב חשוב ביותר שקשור לממשלה הוא שמרנות פיסקלית. כלומר, גירעונות נמוכים ויחס חוב תוצר שנמצא בשליטה. בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21 ישראל הורידה את החוב הציבורי מ־100% תוצר ל־60% תוצר, את נטל המס מ־35% ל־30% תוצר, ואת הוצאות הביטחון מ־8% ל־4% תוצר. שינויים אלו כמובן תרמו לצמיחה במשק, דרך פרמיית סיכון נמוכה יותר, ודרך ירידה בתשלומי המס.
נחזור לחמש השנים האחרונות. אנו מדברים הרבה על ההישגים המרשימים של מערכת הביטחון ועל מסירות הנפש של חיילי המילואים, אבל זו הסתכלות רק על חצי מהתמונה. את המלחמה הארוכה הזו, שעלותה לפי נתוני בנק ישראל שפורסמו אתמול עמדה על למעלה מ־352 מיליארד שקל, לא היה ניתן לתפעל ללא השמרנות הפיסקלית של ישראל בשני העשורים האחרונים.
השמרנות הפיסקלית היא גם זו שאיפשרה לישראל לשרוד בצורה סבירה את ההפיכה המשטרית. כל מי שקרא את דוחו”ת חברות הדירוג זוכר היטב כי נקודות החוסן הכלכליות של ישראל שצוינו שוב ושוב זו העובדה שבסך הכל החוב הציבורי בשליטה וכי יש בישראל מסורת של שמרנות פיסקלית. אם ישראל היתה נתפסת ב־2023 כמדינה סהרורית גם מבחינה פיסקלית, ההשפעות הכלכליות של ההפיכה היו חריפות בהרבה. את אותו הדבר ניתן לומר בנוגע לקורונה. לישראל היה מרחב פעולה רב, הן מבחינת סגרים, הן מבחינת רכש חיסונים, והן מבחינת גיוס חוב, בגלל שנים של עבודה על שמרנות פיסקלית.
המשמעות של כל זה היא ששמרנות פיסקלית היא אחד הנכסים החשובים ביותר למדינת ישראל. בניסוח קיצוני אפשר לומר כי לא משנה מה יהיו המשברים שיפתיעו את ישראל בעשורים הקרובים, שמרנות פיסקלית היא הדרך הטובה להתמודד עימם. אף אחד לא יכל לנחש לפני עשור מה יהיו המשברים של העשור האחרון, ואף אחד לא יודע מה יהיו האתגרים של העשור הבא. אין מי שיכול לנחש האם האתגר המרכזי הבא יהיה אובדן תעסוקה המוני בגלל הבינה המלאכותית, מתקפת סייבר, שינוי אקלים קיצוני, רעידת אדמה, מלחמה עם איראן, הגירה מאסיבית של שכבות חזקות בישראל או משהו אחר שאיננו מסוגלים להעלות על הדעת. אבל כבר עכשיו אפשר לומר שכדאי להיכנס למשבר הזה עם חוב כמה שיותר נמוך, ומוניטין של גירעונות נמוכים ויכולת להעלות מסים ולקצץ בתקציבים כשצריך.
מי שמבינים את זה היטב אלו עובדי משרד האוצר שניסחו את הצעת התקציב לשנת 2026. הם כותבים שם כי “ב־2026, היעד המרכזי של המדיניות הפיסקלית הוא הפחתת יחס החוב תוצר, זאת במטרה לחזק את אמון השווקים, ולייצר מרווח פיסקלי שיאפשר התמודדות עם משבר עתידי”. אלא שיעד מרכזי לחוד, ומציאות לחוד. בפועל תקציב 2026 לא מוריד את יחס חוב תוצר, ויחס החוב לתוצר צפוי להישאר על כ־69%. זה מדכא במיוחד כי אפשר היה להתחיל להוריד את החוב, כמו שאמר הנגיד בוועדת הכספים אתמול: “כשהצמיחה החזויה היא יותר מ־5%, היה אפשר להתאמץ יותר כדי לצמצם יחס חוב תוצר”.
יש כל מיני דרכים לתאר את עוצמת ההזנחה הפיסקלית שמשתקפת בתקציב 2026, אבל דרך פשוטה היא להסתכל על הגרף שהציג אתמול הנגיד פרופ’ אמיר ירון בוועדת הכספים. התרחיש האופטימי ביותר של ירון הוא הקו הכחול, הקו הכחול משקף “התייצבות של החוב הציבורי על 69%”. התרחיש הזה מבוסס על כך שלא יהיו תוספות נוספות למערכת הביטחון מלבד ועדת נגל ועיבוי הכוחות בגבולות בעקבות המלחמה. התרחיש האופטימי הזה הוא למעשה פסימי, כי כאמור ישראל צריכה לחזור מהר לתוואי יורד של יחס חוב תוצר. הוויכוח הציבורי היה צריך להיות על קצב החזרה ל־60% חוב, האם בחמש שנים או בעשר שנים? אבל אנו כעת בנקודת זמן שהתרחיש האופטימי ביותר לא צופה ירידת חוב, כלומר, הממשלה הזו זורקת את העבודה לממשלה הבאה שב־2027 תצטרך להתחיל לחדש את המלאי הפיסקלי שהממשלה הנוכחית ביזבזה.
אבל הנגיד ירון גם הוסיף עוד שני קוים לשקף שלו, והם מטרידים מאוד. נתניהו, שנכווה עמוקות מכשלונו הביטחוני שהביא לפריצת מלחמת חרבות ברזל מנסה לפצות על כך באמצעות הצעות להגדלת תקציב הביטחון. נתניהו כבר החליט על תוספת נוספת של 300 מיליארד שקל בעשור למערכת הביטחון, והחליט כי ישראל צריכה להפסיק לקבל את הסיוע האמריקאי. יישום של שתי ההחלטות הללו מעלה את יחס החוב תוצר של ישראל ל־80% ב־2035. צריך להבין, הנזקים לכלכלת ישראל לא יגיעו רק ב־2035, אלא הרבה לפני. ברגע שהשווקים יראו כי ישראל על מסלול של חוב עולה, וכי ארבע השנים האחרונות (מ־2023–2026) שבהן עלה החוב הן שנים שמשקפות את “ישראל החדשה”, הדירוג לא ימהר לחזור, הריביות יעלו, וההוצאות האזרחיות יפגעו יותר.
העתק הדבק מדו"ח הצוללות
נתניהו כמובן חשוף ליותר חומרים ביטחוניים מאשר הכלכלנים, אבל מתקבל הרושם שנתניהו וממשלתו שוכחים את העובדה שבסופו של דבר, יחס חוב תוצר יורד ושמרנות פיסקלית הם נכסים בעלי חשיבות ביטחונית עצומה. שכר והטבות למילואימניקים (במיוחד אם לא מצליחים לגייס חרדים) חשובים לא פחות להתמודדות ביטחונית מאשר רכש בטחוני. ומכיוון שכך, אם נתניהו משוכנע שיש צורך קריטי בשני המהלכים הביטחוניים הללו, שיהיה אמיץ מספיק, ייצא לציבור ויאמר מהם בדיוק המסים שיטיל ומהם הקיצוצים שיבצע כדי לממן את זה מבלי לשים את החוב הציבורי על מסלול עלייה.
ההתנהלות של נתניהו עם תקציב הביטחון דומה למדי לביקורת שנמתחה עליו בדו”ח הצוללות שפורסם השבוע. נתניהו וממשלתו מסרבים להורות על מדיניות כוללת, הוא נותן “הנחיה” להגדיל את תקציב הביטחון ולוותר על מקורות תקציביים, אך מבלי לתת את הדעת על ההשלכות הכוללות של מהלכיו. כשמבינים שיחס חוב תוצר יורד הוא צורך ביטחוני, אפשר ממש להעתיק את דברי הדו”ח ולקרוא אותם על תקציב 2026 וההנחיות התקציביות של נתניהו: “תחת קבלת החלטות אסטרטגיות, עוסק הדרג המדיני בפרויקטים של הצטיידות, במנותק מסדרי עדיפויות ובהתעלם מצרכים ביטחוניים אחרים (כמו יחס חוב תוצר נמוך), באופן שסיכן את ביטחון המדינה”.
