הקברניט
הפצצת הירושימה ונגסאקי: ניצחון מוחץ או פשע נגד האנושות?
לאחרונה מלאו 80 שנה למבצע "סנטרבורד", בו הופצצו שתי ערים בנשק גרעיני - כמעט שלוש; האם הוא באמת זה שסיים את מלחמת העולם השנייה, או שכניעה יפנית ללא תנאים היתה בקלפים גם בלעדיו? אילו אינטרסים שירתה פצצת האטום אצל מי, ומה נוכל ללמוד מכך?
שלום, כאן הקברניט; השבוע לפני 80 שנה מיהר המהנדס הצעיר טסוטומו ימגוצ'י לתחנת רכבת בהירושימה. הוא עבד במספנות מיצובישי בעיר והשעה היתה כמעט שמונה - מאוד מאוחר ביפן משכימת הקום. פתאום קלט ששכח על שולחן המטבח את תעודת הזהות שלו - בלעדיה לא יוכל להיכנס למפעל; מבוהל, פנה לאחור ורץ חזרה לדירתו. זה לא היה ביתו האמיתי, אבל כמהנדס מבני בחטיבת מיכליות הנפט של החברה, הועבר לעיר לפרויקט של כמה חודשים. אחרי ריצה בסמטאות הצרות, נכנס למבנה והגיע לחדר - ואז השמש פשוט נכנסה מהחלון: הבזק אור אדיר הפיל את השמיים, ואחריו בא פיצוץ בלתי נתפס.
פצצת האורניום Little Boy הוטלה על העיר הירושימה, וזרעה הרס מחריד; כ-70,000 איש נהרגו ברגע אחד. ימגוצ'י חטף כוויות בחלקו השמאלי של גופו, זה שפנה לחלון - ועור התוף שלו נקרע. גל ההדף העיף אותו בתוך המבנה שגם קרס חלקית, אבל המהנדס הצעיר גר מספיק רחוק מנקודת הפגיעה בשביל לצאת חי.
המום ומבוהל, זחל החוצה וראה שמיים שחורים מעשן שריפות, רחובות מלאים שאריות אדם מפוחמות, ומיד ניסה לברוח מהגיהנום הזה. הוא חבר לשני שורדים נוספים והתחבא במקלט שכונתי עד שהשריפות יכובו. למחרת בבוקר מצא רכב ונמלט בחזרה אל עיר מגוריו, נגסאקי.
הצירים היו עמוסים ולקח לו יום להגיע ולראות רופא. אחרי מנוחה קצרה, החליט להגיע למשרד; משככי הכאבים עשו את העבודה, והוא הרגיש שהוא חייב לספר לחבריו בעבודה מה קרה למכרים שלהם בהירושימה. בשעה 11:00, בעודו יושב ומדווח למנהל בכיר על האסון ממנו שב, נדלקו שוב השמיים: פצצת הפלוטוניום Fat Man פגעה בעיר ושוב הרגה רבבות.
ימגוצ'י הצליח לשרוד - אחד מתשעה בני אדם שחוו את שתי ההפצצות האטומיות של יפן ונשארו בחיים לאורך זמן. המזל שלהם בלתי נתפס: כ-200 אלף אחרים נספו באש או מתו ממחלות קרינה תוך שנים בודדות.
היום נדבר על ההפצצה הזאת בראיה ביקורתית: איך היא בוצעה ולמה דווקא ככה, האם באמת לא היתה ברירה אלא לתקוף אזרחים בנשק גרעיני, ונשאל האם את 80 השנה להפצצת הירושימה ונגסאקי צריך לחגוג כראשיתו של ניצחון כביר, או לציין כפשע נגד האנושות.
נתחיל בפרטים היבשים: ב-26 ביולי 1945 התקיימה ועידת פוטסדם, במסגרתה יצאה דרישת כניעה אל יפן הקיסרית - כניעה מיידית וללא תנאים, ויפן סרבה. הרבה לפני הוועידה הזאת, נערכה ארה"ב לתקיפה גרעינית: פרויקט מנהטן במסגרתו פותחו פצצות האטום, ובמקביל פותח ה-B29 סופרפורטרס, מפציץ כבד מתקדם וחזק דיו כדי לשאת את הפצצות האמורות מאיי טיניאן ועד לשטח יפן.
יחידת המפציצים שנבחרה היתה כנף 509, שאנשיה התאמנו על נהלי המשימה החריגה שחיכתה להם. ב-26 ביולי החלו ניסויי הטלה בשטח, של מה שנקרא "פצצות דלעת" - נשק שנראה בדיוק כמו פצצות האטום המבצעיות, אך הכיל חומרי נפץ רגילים ונועד לבדוק איך מתנהג החימוש הזה באוויר.
פצצות האטום היו מאוד כבדות ומאוד לא אווירודינמיות, כך שקשה היה להעריך איך ייפלו. ובלי נתוני ביצועים, לא יוכלו האמריקאים להבין איך נכון לכוון את נשק הפלאים החדש שלהם ולתכנן את הגיחות. 48 פצצות דלעת כאלה הוטלו בידי המפציצים של 509, ובחנו את הדיוק גם בהטלה בכיוון ידני, וגם בכיוון באמצעות מכ"מ.
בליל ה-6 באוגוסט המריא מטיניאן כוח המשימה: שלושה מפציצים טסו קדימה ותפקדו כחיל חלוץ, שבדק את הראות ביעדים שנבחרו. השמיים מעל הירושימה היו נקיים מעננים, ולשם טסו שלושה מפציצים נוספים שהיו חוליית התקפה - מטוס עם ציוד למדידת קרינה, מטוס צילום, והמפציץ אנולה גיי שנשא את החימוש. הפצצה ילד קטן צללה למטרתה, וההתקפה הגרעינית הראשונה בוצעה כמתוכנן.
ב-9 באוגוסט המריא כוח תקיפה שני - והפעם, התחיל המבצע ברגל שמאל: ל-B29 המיועד, בוק'ס קאר שמו, התגלתה בעיה באחת ממשאבות הדלק ולא היה זמן להחליף אותה או להעביר את ציוד הנשיאה של הפצצה למטוס אחר. הכוח יצא למבצע תוך שכולם מחזיקים אצבעות למשאבה ומקווים לטוב.
השיבוש הבא הופיע בשטח: היעד המועדף היה קוקורה, אך יום לפני כן הותקפה עיר סמוכה בפצצות תבערה, ועשן השכונות הבוערות עוד מילא את השמיים, ונישא ברוח אל המטרה. הצוות של בוק'ס קאר לא הצליח לאתר את נקודת הפגיעה הנדרשת, והמטוסים הקיפו את העיר שלוש-ארבע פעמים.
תותחני הנ"מ בגזרה שפכו אש על המפציצים, ואחרי ההקפה השלישית החלו כבר מאוד להתקרב וכמעט לפגוע. הסיכון היה גדול מדי, ומשאבת הדלק הבעייתית החלה לג'עג'ע; המפציצים התרחקו מהעיר וטסו למטרה החלופית - העיר נגסאקי. שם השמיים היו נקיים, פצצת הפלוטוניום מצאה את מטרתה והשאר היסטוריה.
זה מה שקרה ברמת התכנון והביצוע, וכך הושלם מבצע סנטרבורד. על הנייר, תוכננה הפצצה שלישית, כנראה על קוקורה או ניגאטה ואף נבחר תאריך: ה-18 באוגוסט, טכנית, דווח שמצב הפצצה הזמינה היה קצת יותר רגיש טכנית ולא בטוח שהגיחה היתה יוצאת לפועל גם אם האמריקאים היו מאוד רוצים. לשמחתנו, לעולם לא נדע משום שהיפנים הקדימו ונכנעו. אבל האם ההפצצה הגרעינית באמת היא זו שהכריעה את האימפריה?
כידוע, את ההיסטוריה כותבים המנצחים, ועד לסוף המאה ה-20, הגישה הרווחת היתה האמריקאית: תפיסה לפיה על אף הקטל ההמוני, אם לא היו מוטלות פצצות האטום היה יוצא לפועל מבצע של פלישה יבשתית ליפן שתוכנן לנובמבר, ואז מניין ההרוגים היה מגיע בקלות למיליון, כנראה שהרבה יותר. יפן ריכזה כוחות להגנה, והכריחה את אזרחיה לעבור אימונים בנשק ולוחמת גרילה; אם צריך, יסתערו על האמריקאים עם בקבוקי תבערה.
תומכי ההפצצה הגרעינית של אותם הימים הצדיקו את ההתקפה בכך שיפנים פשוט לא יודעים להיכנע: בקרבות באוקיינוס השקט הם העדיפו למות ולא ליפול בשבי, והפעילו מטוסי וסירות התאבדות. והתומכים אמרו שאלה לא רק החיילים - והציגו כדוגמה את המקרה המחריד של שרשרת איי ריוקו. מדובר בטריטוריה יפנית שידועה יותר בשם האי המרכזי שלה, אוקינאווה.
אחרי כיבוש האיים, נתקלו האמריקאים בפעם הראשונה באוכלוסיה גדולה של אזרחים יפנים - ונדהמו לגלות שמאות מהם התאבדו לפני הכניסה לערים ולכפרים. חלק קפצו מצוקים (דבר שתועד גם באיים אחרים) וחלקם התאבדו עם ציוד צבאי כמו נשק ואפילו רימונים. ראו תומכי ההפצצה ואמרו: כל האזרחים שלהם היו מוכנים למות בקרב, והפצצה האטומית בעצם מנעה מוות מיותר בסדרי גודל חסרי תקדים.
19 צפייה בגלריה
רכב אמפיבי אמריקאי בדרכו להנחית לוחמים באוקינאווה, כשברקע אוניית מערכה יורה לאבטחת ההחפה
(צילום: USN)
האמנם? בואו נבחן את העניין בראיה מודרנית, שנשענת על פרשנויות יפניות ומאתגרת את נרטיב המנצחים. יפן הקיסרית ידעה גם שנה לפני המתקפה שהשילוב בין המחסור בדלק ובציוד, הפערים הטכנולוגיים מול היריב, והמוטיבציה האינסופית של ארה"ב לנקום ולמוטט אותה הם כביש חד סטרי להכרעה; שאפשר להתחיל לגהץ את הדגל הלבן.
אבל הרבה רמות יש לו, להפסד, והשלטון היפני חשש יותר מכל ממחיקה תרבותית: כיבוש שיבטל סמלים חברתיים, היסטוריים ומסורתיים שנבנו אלפי שנים. לא היתה זו פרנויה; לא פעם נבלעה תרבות בידי זו שכבשה אותה. והנכס הכי רגיש של יפן היה האל החי שלה - הקיסר הירוהיטו והמערכת הפולחנית שסביבו. ולכן כניעה ללא תנאים היתה עניין רגיש; יפן סירבה להניח את נשקה מבלי להבטיח את שלומו.
הנסיך פומימארו קנואה יצר קשר עם שלטונות ברית המועצות, כדי לנסות להשיג תנאי כניעה יותר נוחים מול סטאלין. בין יפן והסובייטים היה הרבה דם רע, אבל היה נכון להניח שזה לא ימנע מהם הזדמנות לקבל שליטה והשפעה בזירה היפנית.
ואז התברר שבריה"מ מתכננת לא לקבל אלא לקחת: הצבא האדום נערך לפלישה לאיי יפן הצפוניים, ולמנצ'וריה שבסין - ומשם לאיים המרכזיים. זאת, בעוד יפן נערכה לפלישה אמריקאית שתבוא מדרום, וריכזה שם קרוב למיליון חיילים. עם המחסור בדלק ומגבלות הזמן והמרחב, לא היה לקיסרות איך להעביר כוחות רעננים ולהיות ערוכה לפלישה מכמה חזיתות. בעצם, כניעה ללא תנאים היתה בקלפים הרבה לפני המתקפה האטומית.
אבל אני סבור שטרומן היה פוקד על הפצצת ערי יפן בכל מקרה; אתם מבינים, הוא ידע טוב מאוד שהאויב שלו מחפש איך לסיים את המלחמה.
בדיוק כפי שידע שהאימפריה רעבה ושכל מחנה שנכבש מלא בפחי דלק יבשים וארגזי תחמושת ריקים. בדיוק כפי שידע שיפנים דווקא נכנעים כמו חיילים אחרים בהינתן האפשרות, ושיחידות הקמיקאזה הן יחידות עילית מצומצמות ולא סטנדרט נפוץ; יפן הפעילה 3,800 מתאבדים כאלה, שהיוו כ-3% מהטייסים שהוכשרו ב-1944 וכ-9% מהטייסים שהוכשרו ב-1945 עד הכניעה (נדבר עוד הרבה קמיקאזה בעתיד, ובינתיים אסתפק ואגיד שגם הם לא היו בדיוק מה שנהוג לחשוב).
הנשיא קיבל תדרוכים מפורטים מהגנרלים הבכירים ביותר ומיועציו, ופעל בצורה מודעת. בכירי הקצינים, אגב, סברו שלהפציץ אזרחים בפצצת אטום זה ברברי, והציעו אלטרנטיבות בדמות תקיפת אי לא מיושב או הפצצת פאתי עיר.
ואנחנו לא מדברים על פציפיסטים: בין מתנגדי האטום נמנו מפקד זירת באוקיינוס השקט צ'סטר נימיץ, מפקד מבצעי ההפצצה ביפן קרטיס לה-מיי, וראש המטות המשולבים וויליאם ליהיי - רמטכ"ל ארה"ב. טרומן ראה את הדברים אחרת: המטרה שלו היתה הרג המוני, המטרה שלו היתה להפחיד ולזעזע. היפנים? ייכנעו אוטוטו - אבל נשיא ארה"ב רצה להרתיע את בריה"מ, היריבה הבאה שלו על שליטה והשפעה עולמית.
19 צפייה בגלריה
חייל יפני פצוע נכנע לכוחות אמריקאים בקרב אוקינאווה
(צילום: WW2 National Museum Digital Archives)
כמו כן, רצה לוודא שהיפנים נכנעים לארה"ב ולא לסובייטים, כדי לתפוס אזורי השפעה משני עברי בריה"מ היבשתית. כשהפרס הוא דומיננטיות גלובלית, אין קווים אדומים. כשחשף טרומן את הפצצת הירושימה בשידור ברדיו, התייחס אליה כאל תקיפת "בסיס צבאי", וגם נגסאקי תוארה בכלי התקשורת בתור עיר ש"כמעט כל יושביה עוסקים בייצור נשק".
הנשיא לא חשש מביקורת ציבורית בסיפור הזה, אף שאנו מדברים על ימים בהם השפעת תקשורת ההמונים היתה עצומה, ותמונה מזעזעת אחת היתה יכולה להזיז את דעת הקהל או להוכיח את השקר.
יודעים למה? כי התעמולה האמריקאית של שנות הארבעים הציגה את העם היפני כעם של נמלים, חסרי מוח שמצייתים לקיסר ללא גבול או היגיון. זה הוצג להמונים בסרטוני אנימציה חמודים, בפרשנויות ומאמרים, בנאומים ותכנים אחרים.
כשמצמידים לכך את הזעם הלגיטימי על מתקפת פרל הארבור והרצון בנקמה, מתקבל אויב תת אנושי לכאורה, כזה שכל מה שיעשו לו יהיה לגיטימי. האמריקאים לא המציאו את השיטה; ראינו תעמולה כזו, אם כי הרבה יותר אגרסיבית, גסה ומסיתה, גם בגרמניה ואיטליה.
19 צפייה בגלריה
הסרט Tokyo Jokio, שמשקף נאמנה את תפיסת יפן בעיני ארה"ב בשנות הארבעים
(צילום: Warner Bros. Pictures )
אבל יש מקרים בהם האנושיות מנצחת את התעמולה: אחרי כניעת יפן והגעת חיילים אמריקאים פשוטים לשטח, קלטו בבת אחת מה נעשה בשמם. אומרים שהיה די בסיבוב חטוף בהירושימה כדי להבין כמה מחריד הוא ההרס, כמה חסרי אונים הם הקורבנות, ואיזה מין נשק מוגזם הוא פצצת האטום.
לא אראה לכם תמונות זוועה של שאריות אדם, אלא משהו חזק לא פחות: התמונה הזאת פה? זו הכניסה לבנק סומיטומו בהירושימה, 260 מ' מנקודת הפיצוץ. על המדרגות ישב אדם שהתאדה לחלוטין והצל שלו נצרב על המדרגות; רגע אחד עצר לנוח, ורגע שני הפסיק להתקיים. מהר מאוד הבינו האמריקאים שנחצה פה גבול אתי, שיש להם בידיים כוח שלא בטוח שאמור להיות לבני אנוש.
זה לא בא בבת אחת: סיפורי הניצחון מילאו את העיתונים בימים שלאחר חשיפת ההפצצה - וביטאו תחושת זיכוך מוסרי והשגת צדק ונקמה. אבל עוד לפני סוף אוגוסט כבר פורסמו מאמרים שמכים על חטא; מגזין כריסטיאן סנצ'ורי העלה כתבה שכותרתה "האם ניצחנו את השטן במירוץ, רק כדי להצטרף אליו", ופרשנויות דומות עלו גם בניו יורק טיימס ובכלי תקשורת אחרים מכל הקשת הפוליטית.
השלב הבא היה שיקול תועלתני: ההבנה שאם ארה"ב יכולה למחוק מאתיים אלף יפנים בשתי פצצות, אולי מחר יקום מישהו ויעשה זאת למאתיים אלף אמריקאים; אולי גם לו יהיה נימוק ממש טוב בעיני עצמו. יתכן שמסיבה זו מיהרה ארה"ב לסייע ליפן הכפופה והפצועה, בעודה לומדת וחוקרת את השפעות הפצצה הגרעינית על אוכלוסיה לא מוגנת. עד מהרה דעכו דיבורי הנקמה המוצדקת, וגם תומכי הפצצה הכי גדולים הרגישו בנוח עם טענה חדשה - לפיה נשק גרעיני הוא דבר איום ונורא, אך גם רע הכרחי. לא תתקשו למצוא אמריקאים שחושבים כך עד עצם היום הזה.
ומה על ההנהגה היפנית? גם אצלה ההתייחסות להפצצת הירושימה ונגסאקי באה בכמה רבדים: עוד לפני פגיעת פצצת האטום הראשונה, התפצלה ההנהגה בין צד שרצה להיכנע וצד שרצה להילחם או לחכות לתנאי כניעה יותר נוחים. אחרי הפגיעה, הוויכוח נמשך קצת והנציים סברו שלאמריקאים יש עוד פצצות בודדות כאלה, אם בכלל. הקיסר הוא שהכריע, ובחר בכניעה: המנהיג הדתי, שאינו מתעסק בניהול המדינה בפועל, עשה מה שהפוליטיקאים לא רצו ובחר באפיק הפרגמטי.
האם הוויכוח וההחלטה לא היו מתבצעים גם לאור פלישה סובייטית? היום אנחנו יודעים שגם עבור השלטון היפני היה נוח לייחס את הכניעה להרס הגרעיני: כך יכול היה להיראות חזק יותר מול בריה"מ, שמאוד אהבה למחוק תרבויות במדינות שהיא סיפחה.
היום אנחנו יודעים גם שאף שצבא יפן היה חסר רחמים וקצרה היריעה מלהכיל את הזוועות שחולל בסין, שהתעלל בשבויי מלחמה ורצח אותם ואף ערך ניסויים גיהנומיים בבני אדם - אזרחי יפן עצמם היו נתונים לאלימות שלטונית איומה.
גם הם סבלו מרעב, נדרשו לעבוד בכפייה, ונרדפו ללא הרף בידי הקמפייטאי - הגסטאפו היפני. ומה על האזרחים שהתאבדו באוקינאווה? היום אנחנו יודעים שהם עשו זאת ככל הנראה כדי להימנע מעינויים, אונס ורצח - דבר שאכן קרה; לטענת היסטוריונים יפניים, חיילי ארה"ב אנסו כ-10,000 נשים בזמן כיבוש האי.
לאור כל אלה, אני סבור שאי אפשר לקבוע חד משמעית שהפצצת הירושימה ונגסאקי הן שהכריעו את יפן בלעדית. ניתן לטעון שהתקיפה האיצה את סיום המלחמה, אך ההפסד הידוע מראש והפלישה הרוסית המתוכננת הם שדחקו לפינה את השלטון היפני.
הסיפור הזה הוא סיפור על נקמה שיצאה משליטה והגיעה למקום מאוד אפל, כזה שאפילו הגנרלים שפיקדו על הקרבות הכי עקובים מדם בזירת האוקיינוס השקט אמרו "עד כאן"; לא בגלל אהבת האויב או רפיסות כלשהי, חלילה; אלא כדי להיות מסוגלים להסתכל במראה, ולא לדחוף את העולם לשפל בו להרוג מאות אלפי אזרחים בלחיצת כפתור זה דבר מקובל.
לשמחת האנושות, לא הגענו למצב הזה במאה ה-20 ואף שלא חסרו בה זוועות ומעשי טבח - אף אחד לא זרק פצצה גרעינית על איש מאויביו; אפילו לא הודו ופקיסטן שהסכסוך ביניהן מאוד דתי. אבל אנו חיים בעידן חדש שבו הרבה יותר קל להסית, להצדיק מעשים איומים ולהתכחש להם כשזה פחות נוח. עידן בו אנושיות וחמלה נחשבת חולשה אצל גנרלים ופי כמה - אצל הפוליטיקאים שמפעילים אותם. ולכן, לא מפתיע שאפשר לשמוע קולות שאומרים שצריך להילחם בלי שום גבול אתי.
זהו השיעור שעלינו ללמוד ממבצע סנטרבורד והריסות הירושימה ונגסאקי: ישנם קווים אדומים והם תופסים גם אם אויב נראה לנו שטני מקצה לקצה - המטרה היא להביס אותו, ולא להפוך אליו בין אם משיקול הומני או תועלתני; להילחם במפלצות, בלי להפוך למפלצות. ולכן, אני סבור שאת יום הטלת פצצות האטום יש לזכור לעולם אי פעם, אך לא לחגוג. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
