הקברניט
ההפתעה החות'ית: הכירו את הטיל שהפחיד את הנשיא טראמפ
קמפיין ההפצצה האמריקאי בתימן נעצר במאי 2025; ממשלת ארה"ב טענה שהסיבה היתה כניעה חות'ית, אך מאחורי הקלעים נמצאות סיבות אחרות, ביניהן טילים קטלניים שיכולים ליצור אסון תדמיתי למעצמה ולנשיא כאחד
שלום, כאן הקברניט; הרבה מלחמות מוזרות ראה המזרח התיכון - קרבות מפתיעים, ניצחונות שאיש לא צפה, חמישים גוונים של ביזאר. אחד מהם קרה לפני חודשיים ממש מתחת לאף שלנו, ובו מחבלים תימנים בלי נעליים הביסו את המעצמה הכי חזקה בעולם.
הם עשו זאת בלילה אחד שהנשיא טראמפ היה שמח לשכוח - בזכות מתקפה אחת, עם טיל אחד, שאפילו לא פגע במטרה שלו. היום נצלול למעמקי הסיפור המשונה הזה, ונלמד איך נראות מלחמות בימינו אנו, בהם לא די שניצחון והפסד אינם ערכים מוחלטים - הם בכלל שאלה של מיתוג.
בשישי במאי 2025 הפתיע הנשיא את כל העולם והודיע שהוא עוצר את מבצע Rough Rider, קמפיין ההפצצה האמריקאי-בריטי בצפון תימן. לדבריו, החות'ים הפצירו בו לחדול מלהמטיר עליהם מוות טכנולוגי לוהט, והם בתמורה יפסיקו לאיים על כלי שיט בים האדום.
לכאורה, סיבה למסיבה: תומכי טראמפ, מעריציו ושלוחיו מיהרו למחוא כפיים - זה ניצחון צבאי מובהק שפותר בעיה בינלאומית קשה, וצעד שמצייר את הדונלד כאיש-ברזל שמצליח היכן שנכשל קודמו, ואת ארצות הברית כ-Great Again.
פה בישראל תהו פרשנים, בשקט ובנימוס, למה הדיל לא כלל את הפסקת שיגור הטילים הבליסטיים לעברנו, אך הקהילה הבינלאומית לא התרגשה. העיקר, קיוו כולם, שהחות'ים יפסיקו לתקוף נתיבי סחר.
אנליסטים בארץ ובעולם מסכימים שהסיבה האמיתית לעצירת התקיפות היתה שיקול פרגמטי: המודיעין האמריקאי הבין שבלי לדעת היכן מסתתרים מנהיגי החות'ים ואיפה מוסתרים הטילים שלהם, קמפיין ההפצצה נידון לכישלון; הרס תשתיות לא מזיז לחות'ים, הרי לא אכפת להם מאיכות חיים או מדעת הקהל התימנית. והמבצע הלך והתייקר: האמריקאים איבדו עשרות כטב"מים מאוד יקרים בניסיון למצוא מטרות, ופשוט חבל על הכסף.
לכן בא טראמפ ועצר את ההפצצה - אם חס וחלילה תיפגע ספינה אמריקאית וייהרגו מלחי הצי, הציבור האמריקאי ידרוש נקמה - ובראשו מצביעיו הרפובליקנים. בפנטגון הסבירו לנשיא שאין איך לנקום בלי לפלוש לצפון תימן - מה שיכתים את הדימוי שטראמפ מתאמץ לייצר לעצמו: שהוא כל כך טוב בדילים שאינו צריך מלחמות.
זה מאוד מקובל ואף נדרש וחיוני: מלחמה לא עושים לשם עשייתה אלא כדי לשנות מצב מדיני - וברגע שהבין טראמפ שיש לו מעט להרוויח אבל המון להפסיד, עשה את הדבר הנכון. אבל הטריגר להחלטת הנשיא, מספר מקור במערכת הביטחון האמריקאית, היה לילה אחד שבו הבינה ארה"ב עד כמה גדול הפער בין הרווח וההפסד האפשרי - לילה בו כמעט איבדה משהו שחשוב לה כמו חיי אדם, אולי אפילו יותר.
ליל ה-28 באפריל התחיל כמתוכנן עבור צי ארצות הברית: קבוצת הקרב של נושאת המטוסים טרומן תקפה מטרות מצפון לצנעא ולאורך החוף, באמצעות רביעיות של מטוסי F18.
כוח המשימה כלל משחתות זריזות מדגם ארלי ברק וסיירת מדגם טיקונדרוגה שמהוות מסך גילוי והגנה: לכולן מכ"מים עוצמתיים ורגישים ביותר, שיכולים למצוא איומים באוויר ועל פני המים. בנוסף, טס סביב הכוח פטרול של מטוסי קרב; הכוח נע עם טבעת הגנה של מאות ק"מ.
החות'ים, כפי שקרה לא פעם, השיבו אש; איך יוכלו לפגוע באוניה אמריקאית? יש שלוש דרכים לפגוע בספינות מטווח רחוק: הראשונה היא כטב"מ נפץ עם מצלמה. אחרי שמתגלה ספינה, הוא ישוגר אל נתיב התנועה שלה, ויתרסק על גשר הפיקוד עם מטען של 18 עד 40 ק"ג.
זה לא אתגר עבור ספינת מלחמה אמריקאית: מפעיל הכטב"מ לא יוכל לשייט נמוך, ויצטרך לטפס לגובה כדי לאתר את הספינה המיועדת ולזהות אותה ספציפית. ובשלב זה יהיה מאוד חשוף - כך שזה איום קל לגילוי וקל ליירוט.
האמצעי השני של החות'ים הם טילי שיוט נגד ספינות. זהו נשק שנורה מהחוף, וטס במהירות של מאות קמ"ש בגובה מטרים בודדים מעל לגלים. הוא יטוס למטרה בחשאי, על בסיס נתוני המכ"מ שגילה אותה, וידליק מכ"מ משלו רק בקרבתה כדי לתקן מסלול. זה נשק מאוד מסוכן: כך נפגעו לצה"ל גם המשחתת אילת שטבעה באוקטובר 1967 וגם הסטי"ל חנית ביולי 2006.
אבל בגלל שמדובר באחד האיומים הכי גדולים על ספינות, הצי האמריקאי פיתח שלל שיטות וכלים כמענה: למשל, שילוב בין אמצעי הטעיה ותותחי פלנקס, שיינעלו על הטיל ברגע שיצוץ מעבר לאופק, ויפתחו אוטומטית באש כשייכנס לטווח.
הטילים שבידי החות'ים הם מדגמים איראניים לטווח של עד 1,000 ק"מ, ואף שאינם קלים לגילוי, לא קשה ליירט אותם אם התגלו בזמן.
האמצעי השלישי הוא הג'וקר בסיפור הזה: טילים בליסטיים נגד אוניות. זהו נשק חדש יחסית, שמשוגר גבוה במסלול תלול שמביא אותו לנקודת מפגש עם המטרה. בדרך למטה ידליק מכ"מ או סנסור אופטי וכך יוכל להבין לאן התקדמה מטרתו, לבצע תיקונים בהתאם ולפגוע.
האיראנים פיתחו את הטילים הללו על בסיס טילי קרקע קרקע לטווח קצר ממשפחת הפתח 110, והם משוגרים ממשאית; לא קשה לה לצאת ממסתור, לקבל נתוני מטרה ממכ"מ גזרתי, לירות ולברוח.
עבור הצי האמריקאי, האתגר פה הפוך כי הגילוי קל - לטיל בליסטי יש חתימה מאוד מובחנת, אבל היירוט? מיגרנה: הטיל נופל במהירות על קולית, ולטילי ההגנה של ארה"ב מאוד קל לפספס אותו. הוא גם מכה הרבה יותר חזק מכטב"מ או טיל שיוט, ולפגיעה אחת יש סיכוי טוב לנטרל משחתת.
החות'ים החלו לשגר כאלה על ספינות הצי האמריקאי בליל ה-23 נובמבר 2023, ושם הצליחו המשחתות לחמוק מפגיעה, ואף ליירט חלק מהטילים הבליסטיים. מאז זה קרה לא מעט ולמרות חומרת האיום ומבנה טיסת הטיל, אף משחתת לא נפגעה. אז מה הסיפור פה?
כי הפעם החות'ים לא ירו על משחתת זריזה: מודיעין ממקור לא ידוע - יתכן שרוסי או איראני - איפשר להם לאתר את נושאת המטוסים טרומן, ולהמטיר טילים אל מסלולה.
לחות'ים יש כמה דגמי טילים כאלה מתוצרת איראן, והמסוכן ביותר נקרא חליג' א-פארס ("המפרץ הפרסי"; האיראנים לא מצטיינים בשמות). הוא טס לטווח של קצת פחות מ-300 ק"מ, עם ראש נפץ של 650 ק"ג שמכה במהירות על קולית והדיוק שלו מוערך בכ-50 מ' - נתון כללי, שלא משקלל שיבושים.
דבר כזה שפוגע בסיפון עם מטוסי קרב, חלקם מתודלקים, יעשה חתיכת פוגרום: כל מי שבהכרה ולא בעצמו עולה באש יתעסק רק בכיבוי שרפות וחילוץ, והטרומן בקושי תתפקד. שאר הצי יחוש לעזרתה ולא ימשיך לתקוף בתימן, ואת הפיאסקו הזה אפשר יהיה לראות היטב וממרחק עצום.
רואים את התמונה הזאת? זו שרפת דלק שפרצה ב-1967 על נושאת המטוסים פורסטל, כשרקטת זוני עם פצצת 20 ק"ג עפה ופגעה במיכל דלק נתיק. טכנולוגיות הכיבוי שודרגו מאזאבל לא יעזרו מול פגיעה ישירה של חליג' א-פארס בנושאת מטוסים.
כשנפתחה האש על הספינה טרומן, התקשו האוניות סביבה להגן עליה, וככל הנראה שמספר טילים חדרו את שכבת ההגנה של טילי המשחתות; לא ידוע אם הסיבה היתה ריכוז האש, דפוס השיגור או מבצעי הסחה בשיתוף כטב"מים כפי שידוע שביצעו התימנים בעבר.
מה שידוע זה שהאוניה העצומה החלה לזגזג במלוא יכולתה כדי לחמוק מהירי התימני. איך זה נראה? קצין בצי ארה"ב מסר ל-CNN שתמרוני חמיקה של נושאת מטוסים כוללים פניות של 30 עד 40 מעלות לכל צד שוב ושוב, ושהסיפון יכול לנטות ב-20 מעלות.
והטרומן תמרנה, מה אגיד לכם, הכי חריף שלה: עד כדי כך שאחד ממטוסי ה-F18 שלה פשוט התנתק מכבליו ועף מהסיפון למים; 70 מיליון דולר של תפארת ההנדסה האמריקאית, שנתרמו לטובת דיור בר השגה למורנות ותמנונים.
כאן פגשה התקשורת העולמית את התקרית: דוברות חיל הים מסרה שמטוס נפל במהלך תמרון התחמקות, בלי להרחיב. אבל מאחורי הקלעים החלו מומחי הצי לעבור על יומני מכ"מ ולראות איך נעו טילי האויב, ואז לשרטט מחדש דפוסים, לתקן סטטיסטיקות ולעדכן הערכות סיכונים. ומשסיימו, דיווחו לאדמירלים: יכול להיות שבפעם הבאה זה יפגע.
הדרג הצבאי השכיל לשכנע את אנשי הנשיא שיש כאן סיכון לא רק לאוניה ולאינטרסים האמריקאים - אלא ליכולתה של המעצמה להקרין עוצמה כלפי חוץ. ואנשי טראמפ הבינו מהר מאוד שיש פוטנציאל לנזק גדול גם ברמה הפנימית: תמונה של נושאת המטוסים טרומן, סמל לעוצמה אמריקאית, נגררת כשהיא פצועה אל הנמל הקרוב ביותר, תהיה אסון יחסי ציבור.
ארה"ב תיראה חלשה ומבולבלת, ואיש הברזל יראה קשוח בערך כמו מגש קדאיף; עד מהרה יצאה הודעת "החות'ים ביקשו ממני להפסיק", שלא אופתע אם הפתיעה גם את התימנים עצמם.
אך החות'ים, נבונים ופרגמטיים אף הם, לקחו בשתי ידיים את ההזדמנות הזו; אף שההפצצות האמריקאיות לא שללו מהם יכולות, שמחו להיפטר מן האיום הזה.
הם לא היו יכולים לדעת אם האמריקאים לא מחסלים את המנהיגים שלהם מתוך אילוץ או מבחירה, ולא רצו לקחת סיכון מיותר. או לפחות, כך זה נראה במשך חודשיים; בתחילת יולי כבר הותקפו שוב ספינות בים האדום.
בשורה התחתונה, כך הצליח צבא הטרור התימני לעצור את מבצע ההפצצה של ארה"ב למרות שלא פגע באף אחת מהספינות שלה, רק הגיע קרוב.
הסיפור מדגיש את המורכבות של הבעיה החות'ית, ש נראית כמו כנופיית מחבלים בלי נעליים, אך מצליחה לטרלל את העולם – לעיתים לא בגלל המחבלים, אלא בגלל מי שעומד מולם והרגישויות השונות שלו. אני סבור שהדרך היחידה להסיר את האיום הזה יהיה שילוב זרועות ערבי-מערבי, שיחזק את ממשלת תימן הסונית שמתארגנת מזה זמן רב בדרום ומזרח המדינה, ותשמח לעלות על החות'ים ולתפוס מחדש את השטחים שכבשו.
מהלך זה מתעכב בגלל פוליטיקה רעה – גם בתימן וגם אצל המדינות שרוצות לשחרר אותה – ועד שלא ישכילו הצדדים להתרכז במה שבאמת חשוב, ימשיך צבא הטרור החות'י להטיל אימה על הסחר הימי בטילים ובכטב"מים שלו; חבל שכל כך הרבה מנהיגים פונים אל השיקול הפרגמטי רק כמוצא אחרון, אחרי שכל היח"צנים הרימו ידיים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
