הקברניט
עין הנץ: איך הפך גיורא אפשטיין לאלוף העולם בהפלת מיגים?
ראייתו החדה היתה רק חלק מהסיפור; טייס הקרב המפורסם הצליח לשבור את שיא הפלות הסילון בזכות מנטליות נדירה, חיבור טבעי למטוסו ומאפיינים אחרים שהיו גם לגיבורי ילדותו - הגדולים שבטייסי מלחמת העולם השנייה
שלום, כאן הקברניט; לאחרונה הלך לעולמו גיורא אבן אפשטיין, אחרי חיים מלאים ומדהימים. הסיפור שלו הוא סיפור סינדרלה אמיתי, שהיווה השראה לדורות שלמים של טייסי קרב ומסיבה מאוד ברורה: אפשטיין הוא אלוף העולם בהפלת מטוסי קרב סילוניים, וכל פרק בחייו כלוחם נשמע יותר סוחף ומפתיע מקודמו. היום נכיר קצת את האלוף ונלמד מה עשה אותו לכזה - ולקינוח נתהה על הסיכוי שיהיו לנו עוד כמוהו.
גיבורנו נולד בקיבוץ נגבה שבדרום, גדל בו וראה את המצרים עולים עליו בטנקים, והורסים אותו במלחמת העצמאות. הילד נשבע שלעולם לא עוד - ושאב עוצמה מספרים על טייסי הקרב הגדולים של מלחמת העולם השנייה. כבר אז נשבע שיהפוך לטייס גדול כמוהם, וכך יגן על הבית; כבר אז סימן לו מטרה.
אפשטיין התגייס לצה"ל ב-1956, ולשמחתו התקבל לקורס טיס אף שלא היתה לו תעודת בגרות. המוטיבציה נגעה בשמיים והוא הסתובב עם שיר בלב - ואז נעצרה הטירונות שלו: פרצה מלחמת סיני, מבצע קדש - וכל המחלקה נשלחה לסייע לחיל האוויר בדברים דחופים יותר: ממנהלות בבסיסים ועד עזרה לחמשי המטוסים. אחרי המלחמה הודיעו לאפשטיין חביבי, אתה לא ממשיך בקורס - מסיבה רפואית.
בתסכול גדול, עבר לצנחנים - אך רוחו לא נפלה: הוא שירת בגדוד 890, הפך למדריך צניחה מצטיין והתבלט בתחום הצניחה החופשית. לאחר מכן השתחרר, חזר לשירות קבע אחרי שלוש שנים והתקדם עד שניהל את תחום הצניחה החופשית בצבא.
18 צפייה בגלריה
אם לא לטוס לפחות לצנוח. תרגילי צנחנים מהימים ההם
(צילום: ארכיון בוריס כרמי, הספריה הלאומית)
בשלב זה ניצל את מעמדו כדי להבין למה לא התקבל לקורס טיס וגילה שמצאו לו בעיה בלב - בעיה עליה ערער לוועדה רפואית והביא מומחים. לאחר שהתקבל הערעור, החל מחדש את הקורס, שבע שנים אחרי גיוסו. והפעם סיים: בהצטיינות, בזמן שיא ובדרך סובב את ראשי כל המדריכים, שהעידו שטייס כזה אף פעם לא ראו.
כמצטיין, היה יכול לבחור היכן לשרת - אך הבעיה הרפואית שלו לא נעלמה, ואפשטיין הוצב בטייסת המסוקים 124 ולא המשיך לקורס אימון מתקדם שיסמיך אותו לטיסה קרבית.
פה נגמרה לאפשטיין הסבלנות: כל כך הרבה שנים, מאמצים וסירובים? על זה כבר לא ישתוק. גיבורנו התנחל בלשכה של מפקד חיל האוויר עזר וייצמן ואמר לו חביבי, מפה אני יוצא רק אם זה לקא"מ.
אחרי דין ודברים ועצבים וקללות, קיבל גיורא את מבוקשו: היוניברס שם לו רגליים שוב ושוב, אך גיבורנו המשיך לקום ועשר שנים אחרי הגיוס, הילד מנגבה הוצב בטייסת קרב והגשים את החלום שלו. ופה, חברים וחברות, התחיל הסיוט של חיל האוויר המצרי.
את ההפלה הראשונה שלו, סוחוי 7 חסר מזל, השיג אפשטיין בצפון סיני ביומה השני של מלחמת ששת הימים; הסוחוי הוא מטוס יירוט שהוסב למשימות תקיפה אך שמר על מהירות גבוהה, ואפשטיין רדף אחריו ארוכות לפני שתקע לו צרור וחיסל אותו.
ההפלה הבאה היתה מטוס מיג 17, מטוס איטי וחלש בהרבה מהמיראז' של צה"ל אך מאוד זריז - וטייסי מצרים היו מאוד מיומנים בו; מיגים כאלה עשו צרות צרורות לטייסי ארצות הברית במלחמת וייטנאם, אך אפשטיין לא הסתבך וקצר אחד כזה במרחב איסמעיליה.
עד סוף מלחמת ההתשה הפיל חמישה מטוסים והפך לאייס - וביניהם שניים מדגם מיג 21, המטוס הכי מסוכן, חזק ומתקדם של מצרים. במלחמת יום הכיפורים הוסיף לרשימה עוד תריסר: 17 הפלות בסך הכל.
בין היתר, הפיל מדריכי טיסה וטייסים מצריים מנוסים ביותר, גם כשהוא בנחיתות טקטית ומספרית, גם כשהופתע. לצד מטוסי הקרב, הפיל מסוק MI8 - מטרה מאוד קשה לגילוי, שיכולה בקלות להיעלם בין ואדיות המדבר.
את ההפלות צבר בשירות טייסת 101, כשהוא מטיס מטוסי מיראז' ונשר; חמש הפלות השיג בטילי שפריר 2 מונחי חום, ואת היתר באש תותחי 30 מ"מ - תמיד בצרורות קצרים ומדויקים. בכך, הפך לאלוף העולם בהפלת מטוסי סילון על קוליים בקרב.
בואו נתעכב רגע על ההגדרה הזאת: שיא הפלת מטוסי הקרב הכולל הוא 352 אווירונים, אותו רשם הטייס הגרמני אריך הרטמן במלחמת העולם השנייה - אך עולם התעופה הצבאית ממיין אחרת הפלות סילון; מדובר בקרבות קצרים ומהירים פי כמה, והחל משנות החמישים - גם בעזרת טילים, שמאפשרים לנטרל מטוס בפגיעה בודדת. ולכן, הפלת סילונים נחשבת למלאכה הרבה יותר מורכבת, שנספרת אחרת.
כשנשאל אפשטיין איך הצליח להיקלע לכל כך הרבה היתקלויות ולנצח בכל כך הרבה קרבות אוויר, ענה שהסיבה הראשונה היא פשוט מזל; הרי טייס שיוצא לפטרול לא יכול לדעת אם יפגוש בשטח מטוס אחד, שניים או אפס - ואם יראה אותם דרך הכוונת או חולפים לידו כשהוא מקלל בדרך לאדמה במצנח פתוח.
גם אם מדובר במשימה שמראשיתה נועדה למשוך מטוסי אויב למארב או להתקיל פטרול, יכול האויב להתעלם מהמלכודת, או להעדיף לרכז כוחות בגזרה אחרת. למעשה, גם אם החליט לשלוח את מטוסיו למפגש עם כוחותינו, יש סיכוי שזה לא יקרה בגלל עננות, תקלות או צירוף מקרים.
אך לצד המזל, לקח איתו אפשטיין לקוקפיט שלושה דברים מאוד חריגים, והם שעשו אותו לכזה מנצח באוויר. הראשון הוא ראיה על טבעית: ראייתו הוגדרה רפואית כ-6/2, כלומר חדה פי שלושה משל אדם ממוצע עם ראיה מצוינת (6/6); מדובר באנומליה גנטית ורק ל-0.1% מהאוכלוסיה יש ראיה כה חדה. תועדו מקרים בהם צוות בקרה הקרקעית שלח את אפשטיין לעבר מיגים שהתגלו במכ"מ, ועין הנץ השיב בקשר "כן, אני רואה אותם".
לא פעם זיהה מטוסים מ-38 ק"מ ויותר, כפול ממה שמסוגל טייס קרב ממוצע - וכך זכה לכינוי "עין הנץ". גם על הקרקע הצליח לזהות פרצופים מ-600 מ'. לדבריו, היה כך כל חייו וגם לאמו היתה ראיה חדה. בעידן שלפני הסנסורים המדויקים, ראיה מעולה למרחק היא יתרון אדיר בקרבות אוויר: מי שמגלה ראשון את היריב יוכל להתקרב, להתנפל ולהפתיע, וכך עשה אפשטיין לא פעם.
בכך הוא דמה מאוד לכמה מגיבוריו הגדולים - אלופי ההפלות של מלחמת העולם השנייה. למשל, אריך הרטמן אמנם התפרסם בהתקפות פתע מטווח אפסי שלא מאפשר למטרה לברוח - אך סיפר לא פעם שבזכות ראייתו החדה הצליח שוב ושוב להתקרב ולקבוע את תנאי הפתיחה בקרבות אוויר.
היתרון השני של אפשטיין היה כישורי טיסה טבעיים ברמה נדירה. יש אנשים שהקוקפיט מרגיש להם נוח כמו הספה בסלון, שהחישובים שעושה טייס קרב בראשו סביב כל תמרון באים בקלות כמו נהיגה, ומתחברים למטוס שלהם כך שהם מרגישים את ההגאים כמו את הידיים והרגליים.
גיורא לבש את המיראז' כמו בגד חגיגי, ובשמיים הוא פשוט יצא לרקוד: בחיל העידו שמדובר בווירטואוז נדיר, ושאם מעיפים מבט מהקרקע ברביעיית מיראז'ים חולפת, אפשר ברגע אחד לדעת באיזה מהם יושב גיבורנו; זה שטס כמו בהופעה.
החיבור הטבעי הזה איפשר לו לטוס כל הזמן צמוד לגבול היכולת המוחלט של המכונה, ולהוציא מהמטוס 110% בכל קרב ולתמרן בצורה יותר חדה, מדויקת ומתאימה לסיטואציה. גם זה יתרון שנצפה אצל טייסי מלחמת העולם השנייה - צ'אק ייגר, דגלס באדר, הנס יואכים מרסיי ורבים אחרים.
היתרון השלישי של אפשטיין היה אומץ לב בלתי סביר בעליל, כזה שנראה כאילו נחבט בגבולות ההיגיון. שלא תטעו, אין פחדנים בקוקפיט, אבל יש פחד - ולוחמים מנוסים יודעים לשלוט בו, לפעול בתוכו, להפוך אותו למכשיר ולא לאויב; כך יוכלו להיות יותר דרוכים, מודעים למוגבלות, וישפרו סיכויי הישרדות בקרב.
פשוט אצל אפשטיין לא היתה שום רמה של פחד, עבורו זה היה משהו זר, שיש לאחרים. תמיד טס עד טיפת הדלק האחרונה ונלחם עד הכדור האחרון, כאילו כל קרב הוא זה שיכריע את חירות ישראל. לפעמים זה נראה ממש מוגזם: במלחמת יום הכיפורים נקלע למארב אווירי בגזרת סיני, ותוך זמן קצר ניצב מיראז' בודד מול עשרה מטוסי מיג 21. הוא לא פתח מבער וניתק מגע, להיפך: האיץ והסתער על כל האויבים.
הוא לא עשה זאת כי עלה לו הדם לראש או מאיזו תאוות נקם: היה לו ברור שעל הזנב שלו יכולים לשבת בכל רגע מיג אחד, מקסימום שניים, ורק אחד יוכל לירות - אחרת, יסתכנו המצרים בלפגוע זה בזה. אז כל עוד הוא טס בצורה הגנתית ומקשה על רודפיו, יוכל לשים בכוונת כל מיג מזדמן והעשיריה המצרית היא בשבילו בופה.
שוב ושוב שבר והתהפך והתגלגל והפתיע את טייסי האויב, חמק מפגיעה והיטיב לכוון בעצמו; בסוף אותו יום הפיל ארבעה אויבים, והמצרים הם אלה שברחו מפניו. המקרה תועד היטב אצלנו בצה"ל, בעוד בארכיוני חיל האוויר המצרי הוצנעו הפרטים; האויב התבייש במה שקרה לו באותו היום.
כאן דמה אפשטיין לאייס מפורסם אחר: סאבורו סאקאי היפני, לטעמי אחד מטייסי הקרב הטובים אי פעם. הנ"ל תועד כשהוא נלחם לבדו בלא פחות מ-15 מטוסי אויב, חמק מהם וכלל לא ניסה להשיב אש - אלא משך אותם לאזור עם סוללת תותחי נ"מ והיא שטיפלה ברודפיו.
מקרה דומה קרה לראלף פאר במלחמת קוריאה, וישנם תיעודים נוספים. אבל צריך חתיכת ביצים מפלדה כדי להסתכל על שמיים מלאים מטוסי אויב ולהסתער במקום לנתק מגע. אפשר לראות שלאלוף הישראלי יש הרבה מן המשותף עם אלופים שקדמו לו - הן ברמת האופי, הן ברמה הפיזיולוגית והן ברובד המנטלי. ולא רק: רבים מהגדולים ביותר הפכו לטייסים רק אחרי ששירתו שנים בתפקידים אחרים - סאקאי היה מלח פשוט, ייגר - מכונאי, מיק מאנוק שרת בהנדסה קרבית והברון האדום היה קצין אפסנאות.
לאפשטיין עצמו היה עוד הסבר לכל הישגיו, ולהישגי חיל האוויר הישראלי כולו: ב-1998 נאם בכנס של חיל האוויר האמריקאי וסיפר על קרבות מלחמת יום הכיפורים. בקהל ישב טייס מצרי, שהרים יד ושאל בהתרסה: אם טייסי ישראל תמיד מנצחים, למה אתם מצטיידים במטוסים הכי טובים? הרי גם ככה תמיד תנצחו".
ואפשטיין ענה בלי למצמץ: ניצחנו משום שההדרכה, האימונים וההכשרות שלנו טובים יותר משל צבאות ערב. ובעוד אצלכם נלחמים כדי לתפוס נדל"ן, אנחנו נלחמים כדי להגן על המשפחות שלנו; אנחנו מכשירים את האנשים הטובים ביותר ונותנים להם את הציוד הטוב ביותר פשוט כי אין לנו ברירה. אנחנו מדברים על לוחם מדור שידע שהניצחון אינו זכות אלא חובה, ושאפילו הפסד אחד בקרב אחד מול צבאות ערב החזקים יטיל צל על הישרדות המדינה.
מתפקיד לתפקיד המשיך האלוף לשפר את כישוריו ויכולותיו, ולאחר שהשתחרר נשאר מפקד טייסת במילואים. כשהגיעו מטוסי ה-F16 הוסמך אפשטיין וטס עליהם עוד עשר שנים; לדבריו, את המיראז' אהב יותר דווקא בגלל שהוא לואו טק ומחייב את הטייס להרגיש כל בורג וצינור.
כל מי שפגש את האלוף, בין אם במילואים או באירועים של החיל, בהרצאות והדרכות או סתם כך מיד קלט כמה שהוא צנוע, נגיש ונחמד. תמיד היה מוכן לשתף, לספר וללמד, אגדה מעופפת שמדברת רק בגובה העיניים.
כיום הזמנים השתנו, ונראה שאגדה כמו של אפשטיין לא תחזור על עצמה: המטוסים השתנו דרמטית ועובדים אחרת - כדי לנצח בקרב, צריך להכיר את המחשב ולנהל את המטוס, לא להטיס אותו ידנית בהתאם לחישובים ולחושים.
גם הקרב השתנה: בצד השני לא יושב טייס מצרי מיומן ולופת סטיק ומצערת, אלא מחבל עם לפטופ וכטב"מ מתאבד. ובואו נהיה ריאליים: לבחור בלי תעודת בגרות ועם בעיה בלב יש סיכוי אפסי להתקבל לקורס טיס של היום ולהפוך לטייס קרב.
אבל אגדות סוחפות אותנו בגלל שהן חזקות יותר מזמן וממקום, ולסיפורו של אפשטיין יש עוצמה מיוחדת: הידיעה שאפשר להגשים חלום אם רוצים אותו מספיק, לא מוותרים ובונים את עצמינו לכיוונו בצורה ריאלית הולכת להמשיך ולדרבן אנשים. גיורא אבן אפשטיין ימשיך לעורר השראה עוד דורות קדימה, וזו תרומה אדירה של אלוף ההפלות למדינה שאהב - לא פחות מכל המיגים שהוא שתל בחולות של סיני. שימרו על עצמכם, היו עירניים, אל תוותרו וננצח.
