הקברניט
איך עובד סיוע הומניטרי מוצנח, ולמה זה מדאיג את חמאס?
צבאות משכללים שיטות להטלת אספקה יותר ממאה שנה, ולצבאות ערב יש גם את המטוס הכי מתאים וגם את המוטיבציה; "הקברניט" מסביר כיצד ניתן לספק לרצועה מזון בתצורה שהמחבלים יתקשו לגנוב ובסיכון מינימלי
שלום, כאן הקברניט; זה לא סוד שחמאס שונא את הצנחות הסיוע ההומניטרי, שונא עד העצם - חבילות מזון ותרופות שמגיעות ישר מהשמיים הרבה יותר קשות לגניבה מכאלו שנוסעות על משאיות שאפשר לחטוף לפני שיגיעו לאזורי החלוקה. בצורה הזו, העזתים לא תמיד יודעים שהאוכל נגנב, וחושבים שישראל מרעיבה אותם בכוונה. וחמאס, הנבל בסיפור, יורד בחזרה למסתורים שלו, עם כמה אוכל, דלק ותרופות שרק ירצה.
אספקה מוצנחת שוברת לו את השיטה: אם משטחי המזון יגיעו דוך לעזתים, המחבלים יצטרכו לעבור אוהל-אוהל ולחטוף לילדים את הביס מהפה; ככה נוצרת שנאה מאוד עוצמתית, ככה יאבד ארגון הטרור את השליטה בהורים שלהם. אז למה שלא נעביר את מבצעי אספקת הסיוע ההומניטרי להצנחה נטו? למה המשלוחים ממשיכים לנסוע במקום לטוס? זו שאלה טובה, שראויה לתשובה טובה.
אספקה הומניטרית מהאוויר אינה המצאה חדשה. אי שם ב-1915 התרומם טוראי וויליאם ג'יי, ניגב את הזיעה וכיווץ עיניו לשמש הצהרים; לרגע, חשב שהוא שומע זמזום של מטוס. הוא וחבריו ברגימנט מזרח קנט של הצבא הבריטי היו נצורים בעיר כות אל-עמארה שבעיראק; אויביהם, כוחות האימפריה העות'מנית, סגרו את העיר היטב והמוות החל להלך בין הסמטאות.
במשך שבועות סבלו הבריטים והמקומיים מרעב קשה ומחסור במים, וכנראה שלדמיין מטוסים היה די סטנדרטי - אבל לשמוע אחד זה סיפור אחר: ואכן, מספר אווירונים טרטרו מעל לכות ועד מהרה בלעו קריאות ההתרגשות את רעש המנועים; חבילות אספקה הוטלו מהמטוסים והחלו להתקרב לקרקע. אך השמחה התחלפה עד מהרה במיטב הקללות במירב השפות: החבילות נפלו ישר לנהר טיגריס שזרם סביב כות, או ישר לידיים של העות'מנים - שכנראה הופתעו לא פחות מהדגים.
המצור על כות הסתיים לבסוף, ולא בזכות המטוסים. אך צבאות העולם למדו שיעור חשוב מאוד מאותו הקרב: אפשר להעביר אספקה מהאוויר, ומאוד חשוב להשתפר בזה. והצעד הראשון יהיה להמציא שיטה שתבטיח שמה שמביאים יגיע רק לידיים הנכונות.
בשנות העשרים נבחנו תצורות אספקה מסודרות: מטוסי התובלה גדלו ואיפשרו הטלה של יותר מטען, טכנולוגיית המצנחים השתפרה, ונצבר גם ניסיון בהקמה וניהול של מנחתים. ב-1936 בוצע מבצע האספקה הראשון בלחימה: גרמניה הנאצית העבירה תגבורות, ציוד ואספקה ללוחמים במלחמת האזרחים הספרדית. ככל שהמבצע היה גדול יותר, גילו הנאצים, כך זינק גם שיעור הטעויות והתאונות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפכו גיחות האספקה לחלק קבוע וחיוני בלחימה: חיילי גרמניה בלנינגרד, לוחמי סין ובריטניה בבורמה, וקבוצות מחתרת בכל רחבי אירופה הכבושה - כולם קיבלו מהאוויר אוכל, תרופות, ציוד וכמובן תחמושת.
הסיוע הועבר לעיתים בנחיתה בשדה תעופה ופריקת מטוסים, לעיתים בהטלה נמוכה של מטען, בגובה מטרים ספורים - ולפעמים בהצנחה. דיוק ההטלה נותר בעיה גדולה, שנפתרה באמצעות סטטיסטיקה; כשיש יותר מטוסים שמטילים יותר מטען, יותר סביר שחלק גדול ממנו יגיע לאן שצריך.
בהמשך המלחמה נולד גם הסיוע ההומניטרי המוצנח: אימת והיקפי הקרבות יצרו ריכוזים עצומים של פליטים, ומדיניות הכיבוש הנאצי פשוט העבירה מזון ומשאבים מכל שטח ישר לגרמניה עצמה - מה שיצר מכות רעב. המבצעים המפורסמים מכל תועדו באביב 1945 במערב הולנד: מפציצים ומטוסי תובלה מדגם דקוטה בשירות בעלות הברית הטילו יותר מ-7,000 טון מזון ותרופות.
המבצעים הללו, שנקראו מאנה וצ'או האונד ("חיים" ו"זללן") הפכו לסמל לתקווה והתקומה שמביאים בעלות הברית ליבשת המיואשת - ואף לסמל תרבותי; תמונות וציורים הציגו את שמחת המקומיים, מנופפים למלאכים המעופפים מעליהם.
אבל מעבר למיצגי האופטימיות והתמונות הפסטורליות של מנות קרב שמתפזרות ממפציצים עמדו אתגרים עצומים: מבצעי האספקה חייבו תכנון מאוד מדויק, שהושפע מהרבה מאוד משתנים בשטח.
למשל, כל אזור אספקה חייב מסדרון אווירי נקי מנ"מ ומטוסי אויב, ולעיתים גם הסדר זמני עם האויב. ההגעה ליעד היתה צריכה להיות מכיוונים בהם הרוח והטופוגרפיה ישפיעו פחות על הצנחת ציוד, וכל צוות דקוטה חייב להיות אלוף בניווט וזיהוי נקודת ההטלה הנכונה; אחרת יאכיל בקלות את הרעים.
ועוד לפני שהמטוס יוצא בכלל, חייב צוות הקרקע להעמיס את הציוד בצורה שתשפיע כמה שפחות על איזון המטוס, הביצועים והבטיחות שלו. זה אומר קשירה של חבילות בצורה נכונה, שלא יגלשו אחורה כשהמטוס מנסה לטפס מעל לרכס גבוה - וימשכו את האווירון לאדמה.
אלו שיעורים שנלמדו בדם: בשנות הארבעים התרסקו המוני מטוסי מטען בדרך ליעדי הצנחה ומנחתים בחזית, מבצעים נכשלו ואנשים מתו גם בקוקפיט וגם ביעד הסיוע.
קצת אחרי המלחמה הגיע אתגר האספקה האווירית הכי גדול שידעה האנושות: בשנת 1948 הטילה ברית המועצות מצור על מערב ברלין, כחלק מכיפופי הידיים בין המעצמות בראשית המלחמה הקרה. מדינות המערב ראו בכך הזדמנות להוכיח את כוחן ואחדותן; אזרחי מערב ברלין צרכו כ-2,000 טון אספקה ביום, והם הולכים לקבל.
צירי התנועה ומסילות הברזל נחסמו בידי הצבא האדום, אך שדות התעופה של מערב ברלין נותרו פתוחים - ובמשך 15 חודשים הגיעו מזון, תרופות ודלק לעיר על גבי מטוסי מטען: דקוטות, C54, אוורו יורק ולקראת סוף המבצע הצטרף גם C97 כבד שנשא פי חמישה יותר מטען מהדקוטה.
זמינות שדות התעופה הקלה על המבצע משום שהטלת מטענים לא נדרשה, אך עדיין היה זה אתגר בקנה מידה חדש לגמרי: התברר שמאוד קשה לתזמן ולהפריד מאות מטוסים מחילות שונים ועם מאפייני טיסה שונים, ולהבטיח כשירות מכנית תחת העומס. עד סוף המבצע, אבדו יותר ממאה מטוסים בתאונות - חלקן התנגשויות באוויר ועל הקרקע.
למרות הקשיים והסיבוכים, הרכבת האווירית לברלין הוכתרה כהצלחה גדולה, והוכיחה את חיוניות היכולת לספק סיוע הומניטרי מוטס. מעבר לערך הברור והקריטי של הצלת חיי אדם לאור אסונות וסכנות, סיוע השמיים מהווה מפגן כוח וסולידריות עם השפעה אסטרטגית חשובה.
18 צפייה בגלריה
ילדים מריעים למטוס דקוטה בימי הסיוע ההומניטרי לברלין
(צילום: SAF Historical Research Agency)
ולכן, השקיעו מערכי תובלה צבאית בעולם בייעול מבצעי אספקה מוטסת. משנה לשנה השתכללו השיטות, גם בזכות מבצעים אזרחיים כמו הטסת האספקה לביאפרה שבניגריה בזמן הרעב של 1967, וגם בזכות מבצעים צבאיים במלחמות וייטנאם, יום הכיפורים, אפגניסטן ועוד.
בטיחות ההעמסה הפכה למלאכת מחשבת, המטוסים עצמם תוכננו למבצעי סיוע, וגופים בינלאומיים גדולים החלו להתאמן ולבנות כשירות להרמת רכבות אוויריות בתאי שטח שונים. שמתם לב באיזו מהירות מגיעה אספקה מוטסת בינלאומית לכל זירת אסון טבע, למשל? עיתונאים שמדווחים מהשטח במהדורות החדשות לעיתים קרובות מצטלמים על רקע מטוסי הסיוע, שכבר היו שם כשבאה התקשורת.
עם הזמן נפתרה גם הבעיה הכי מורכבת בסיוע מוצנח: חילות אוויר מודרניים משתמשים בהתקן הנחיה שמתחבר למשטחים המוטלים, ומנהג אותם לקרקע; פצצה מונחית של אוכל ותרופות. בצורה זו, אפשר לשתול חבילת סיוע בדיוק היכן שרוצים.
למשל, האמריקאים פיתחו ערכה בשם JPADS שמשתמשת בהנחיית לוויין, מתאימה למטענים של טון עד 27 טון, ונוחתת בדיוק של קרוב ל-50 מ'. ציוד הטלה מדויק מאפשר לחילות אוויר להנחית סיוע בכמה נקודות ביעף אחד, מה שחוסך דלק ומצמצם סיכונים למטוס - וגם מוזיל את מבצעי האספקה המוטסים.
אז אם סיוע הומניטרי מוטס הוא כל כך יעיל, מדויק ונוח בימינו, למה ברצועת עזה אנחנו רואים אותו טיפין-טיפין? למה מדינות האזור לא מרימות מבצע מתמשך של רכבת אווירית? הרי כולן טוענות שהן רוצות להאכיל את העזתים - בין אם מתוך הכרה בסבלם ובין אם משאיפה לנתק את שליטת חמאס בסיוע.
וראו זה פלא - לגמרי במקרה, לכולן יש כלי מושלם למשימה הזאת: ה-C130 הרקולס, שמעבר להיותו מטוס המטען הצבאי הכי נהדר מאז הדקוטה, בדקתי - והוא גם הרבה יותר קשה לחטיפה ממשאית.
האם יוכלו ירדן, מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות ובשביל הספורט - גם ישראל, להעביר את כל האספקה לעזה לתצורה מוצנחת? בואו נראה: בואו נבחן את הפרטים היבשים: עזה זקוקה לכ-1,500 טון אספקה ביום, שכוללת שורה ארוכה של פריטים שרובם בהחלט ניתנים להטלה מהאוויר.
הרקולסים נבדלים ביניהם בדגמים עם ביצועים שונים, וגיחות הצנחה נבדלות בטווחי טיסה שונים שכן לא כל המטוסים יצאו מאותו השדה ואל אותן נקודות הטלה. אבל בחישוב ממוצע של יכולות הדגמים והמפעילים פה במזה"ת, מתקבל נתון של כ-15 טון ציוד שאפשר להטיל מכל הרקולס.
אם האספקה מוכנה בזמן, מלמדים ניתוחי מבצעים הומניטריים בעשור האחרון, יוכל מטוס בודד לבצע שתיים עד שלוש גיחות ביום.
את קצב הגיחות של צה"ל הוצאתי מחישוב הממוצע - ועדיין, הקצב הממוצע שמתקבל מרשים מאוד, ומשקף מבצע ישים בהחלט: צריך כ-50 הרקולסים ואת זה בהחלט יש למדינות הרלוונטיות, ונתיבי טיסה סגורים עבורם משדות התעופה שישתתפו בגיחות האספקה ועד לרצועת עזה. כמה זה הולך לעלות? בתחשיב שעות טיסה אמריקאי, מדובר בפחות ממיליון דולר וחצי ליום.
כמה זה מסוכן? לחמאס יש מספר קטן של משגרי טילי נ"מ נישאים מדגם איגלה וסטרלה, שאף שהסיכוי שלהם לפגוע בהרקולס צבאי מודרני של ארצות ערב קלוש מאוד, הוא עדיין קיים. אבל אני לא דואג: ראשית, לפי נתוני צבא ארה"ב, אפשר להטיל מטען מונחה מגובה כפול מזה שאליו מגיעים הטילים של האויב.
ושנית, יודעים למה חמאס לא מפוצץ את משאיות האוכל, למרות שיש לו את כל האמצעים לעשות זאת? כי RPG נותן לגרגירי חומוס טעם מאוד מתכתי; המחבלים לא יתקפו את משלוחי האספקה כי גם הם צריכים לאכול. אז אם המבצע כל כך אפשרי, למה הסיוע ממשיך לנסוע לעזה במקום לטוס?
יש לכך מספר סיבות, והבולטת מכולן היא העובדה שמדובר ביבשת חדשה של בלאגן לוגיסטי. אפילו השלב המוקדם ביותר, העמסת המטוס, מסובך: משאית אפשר להעמיס היכן שרוצים, בעוד הרקולסים שוכנים בשדות תעופה.
אופרציית ההעמסה צפויה לשתק את השדה, שיש בו מקום מוגבל, ציוד מוגבל, ולהכניס אליו כל כך הרבה פעילות תשבש את הטיסות ותבוא עם מחיר כלכלי מורגש. גם אם ייבחרו רק שדות תעופה צבאיים למבצע, תהיה השפעה דרמטית על יכולתם המבצעית.
וזו עוד הבעיה הכי קטנה פה: אתם יודעים איך ישפיע המבצע על הבקרה האווירית של ישראל? בגלל פעילות צה"ל וחברות התעופה בשטח כל כך קטן, גם בימים רגילים השמיים שלנו תוססים, מלאי תנועה וצפופים כמו נוזל. בואו נדמיין אותם רגע בתור ים של קולה.
ההרקולסים יצטרכו נתיבים משלהם, בגבהים משתנים; כדי המבצע יישאר כלכלי, המטוסים יצטרכו לטוס ביעילות - לשייט בגובה רב בו החיסכון בדלק הוא מקסימלי. אז צריך לשמור להם אזור בו יוכלו לטפס, ונתיבים בגובה בו מסתובבים גם מטוסי נוסעים. זאת, בעוד ההטלה מתבצעת מגובה נמוך יחסית, כך שיקבלו גם מדרגות למטה. כל זה הולך להתקיים נון סטופ מעל לראש שלכם, ומבחינת בקרה אווירית זה כמו לזרוק לים הקולה הר של מנטוס.
כן, יש לנו את פקחי הטיסה הכי טובים בטבע, אבל יש גבול. והתיאום בין כל כך הרבה כלים של צבאות שונים עם נהלים ותפיסות שונות, שמעולם לא תרגלו עבודה שכזו בצוותא, ובנסיבות שכאלה? נשמע פחות כמו משימה להרקולס המטוס, ויותר כמו להרקולס היווני.
חשוב לזכור גם שכל מבצע הסיוע יכול להימשך הרבה מאוד זמן; האם המלחמה תיגמר תוך חודשיים? שנה? הזכירו לי, כמה זמן אנחנו "כפסע"? ואסור להתעלם מההשפעות של כל כך הרבה טיסות על עתודות הדלק של כל חילות האוויר הרלוונטיים. בטח כשאיראן טרם הובסה, משקמת את צבאה, ויתכן שבסיבוב הבא תשאב לקרב גם את מדינות המפרץ הפרסי.
והשיקולים הללו מתחברים לי לסיבה שכנראה תקבור כל מבצע רכבת אווירית לרצועת עזה: העובדה שדבר כזה מחייב שיתוף פעולה הדוק ובריא בין ממשלות, כשחלקן פשוט לא רוצות לעבוד יחד.
זה אפילו לא משנה אם השיקולים שלהן מגיעים ממקום פוליטי וילדותי, או אסטרטגי וחכם; השורה התחתונה זהה - לאף אחד לא אכפת מספיק מעזה בשביל לשים בצד חששות, ספקות ואינטרסים. כך שהפיתרון לבעיית המזון והשליטה בו ברצועת עזה אולי יגיע מהשמיים, אבל כנראה שלא בהרקולס. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
