הקברניט
המסוקים כבר שם: למה לא מחסלים מהאוויר את המוקשים של איראן?
לפי הערכות, פינוי המוקשים שאיראן זרעה במצר הורמוז יקח חצי שנה ויותר; למה? האזור הממוקש כבר ידוע, וצבאות מחסלים מוקשים ממטוסים כבר יותר מ-80 שנה. "הקברניט" מפרק את האיום, השיטות והמגבלות
שלום, כאן הקברניט; לפי הערכות אמריקאיות עדכניות, פינוי המוקשים שאיראן זרעה במצר הורמוז יכול לקחת שישה חודשים, אולי אפילו יותר. זה בלתי נסבל: חצי שנה שמדינות המפרץ ימשיכו לרטוט מפחד בעוד 20% מהנפט של האנושות ו-20% מהגז הטבעי יישארו בצנרת - ואיראן תמשיך להחזיק את כלכלת העולם בגרון? נשמע כמעט מוגזם. בטח בהתחשב בכך שהסיבה היא מוקשים ימיים - בעיה שצבאות יודעים לטפל בה מהאוויר מאז 1940.
אלו שבמפרץ הורמוז לא שחו לשם בעצמם: הם נזרעו בידי סירות איראניות שנוטרו באמצעות לוויינים וכטב"מים; אפשר לראות מתי יצאו לים והיכן פעלו. בעצם, כבר עכשיו יודע צי ארה"ב אילו אזורים חשודים במיקוש. אפשר לשלוח מסוקים לאתר ולסמן את המוקשים, להצמיד להם את אמצעי הפינוי המתאימים, וגמרנו; מה כל כך מסובך בסיפור הזה?
18 צפייה בגלריה
סירה איראנית עם מוקשים בדרך למפרץ, ותמונת לוויין שמתעדת את ההפלגה חזרה
(צילום: Reuters + FARS, התמונה עובדה באמצעות AI)
התשובה הקצרה היא "פחות או יותר, הכל". וכדי להבין למה, היום נלמד קצת על המוקשים והמטוסים שצדים אותם. המוקש הימי הופיע במזרח הרחוק, זרע הרס והשחית ספינות כ-600 שנה לפני שהופיע בווינדוס XP והשחית את זמנן של פקידות הקבלה בניינטיז. הראשונים תועדו בסין במאה ה-14, והיו כדי חרס עם אבק שריפה ופתיל.
הפצצה הוצבה מתחת ללוח עץ, כשהיא שקועה כולה במים והקרש צף - ופתח עליון איפשר כניסת אוויר לפתיל. המוקש שוחרר לגורלו וצף אל ספינת האויב, או עוגן לקרקעית כדי להוות מכשול נפיץ; הראשונים שפגשו את המוקש בקרב היו פיראטים יפנים, שמאוד הופתעו ובצדק; הספינות שלהם התפוצצו אף שלא נורתה לעברם אש.
למערב הגיע המוקש במאה ה-16, שם זעזע את הגנרלים: נשק שהורג את האויב בלי שאפשר לראות אותו, פנים אל פנים? גועל נפש, טענו הקצינים; זו מלכודת, כמו שמניחים לחיות! לא דרך בה נלחם ג'נטלמן אמיתי. אבל אתם יודעים איך זה עובד: במלחמה הקווים האדומים דוהים מהר מאוד, ותמיד ישלוף מישהו את קלף "האויב שלנו, זד משוקץ שכמותו, יעשה זאת על בטוח; חייבים להקדים אותו".
ואכן, במלחמת העצמאות האמריקאית פגעו מוקשים בספינות בריטיות בודדות, ובמלחמת האזרחים הוטבעו כך עשרות כלי שיט. במלחמת רוסיה-יפן של 1904 כבר הופעלו אלפי מוקשים בידי שני הנצים, ובין הנפגעות היתה אוניית הדגל של רוסיה שגררה למצולות גם את מפקד חיל הים.
18 צפייה בגלריה
מימין: מוקש מימי מלחמת העצמאות האמריקאית, ואוניית הדגל הרוסית עולה על מוקש במלחמת 1904
(צילום: US Library of Congres)
מיקוש ימי הפך מאוד פופולרי לאחר מכן: מהנדסים יצירתיים שכללו את המוקשים והפכו אותם לאמינים, זולים ונוחים לפריסה. זאת, בעוד בחזית אף אחד לא ידע איך להיפטר מהם בצורה יעילה בלי לאבד אוניות ומלחים. במלחמת העולם הראשונה הם היו קללה אמיתית: יותר מאלף כלי שיט נפגעו ולרוב הבין כוח משימה ימי שהוא נכנס לשדה מוקשים רק כשאוניה התפוצצה.
ואז נשלחה קדימה שולת מוקשים - ספינה בעלת שוקע (העומק בו יושבת האוניה במים) מצומצם, כדי שלא תיגע במוקשים שסמוכים לפני הים. היא פרסה רשתות וכבלים או הורידה סירות, גררה בעדינות את המוקשים מדרכה של השייטת - ואז ניסו מלחים לירות ולפוצץ אותם. תחשבו כמה קשה לעשות דבר כזה בים גלי, או תחת אש, בלילה.
ברמת הסטטיסטיקה, שיעור הפגיעה ממוקשים היה אפסי: באותה מלחמה נזרעו יותר מחצי מיליון מוקשים ובודדים פגשו דופן של ספינה. אך הרעיון במוקש הוא לשבש אופרציה; חסימת כניסה לנמל, הפרעה לנתיבי שיט, עיכוב האויב ושריפת המשאבים שלו - והכל בצורה אוטונומית לגמרי. את כל זה עשה המוקש בצורה מושלמת, ועושה עד היום.
במלחמת העולם השנייה כבר הונחו כמיליון מוקשים, וארעה קפיצה טכנולוגית: נכנסו לשימוש נרחב מוקשי השפעה, שלא צריכים שאוניה תיגע בהם כדי להתפוצץ. מוקש כזה מזהה את השדה המגנטי שיוצרת אוניה, וברגע שהוא חזק מספיק ומעיד על קרבה יתפוצץ המוקש וגל ההלם שלו יקרע את המטרה.
18 צפייה בגלריה
לא כולם כדורים עם קרניים. מוקש גרמני שהוטל ממטוס ופגע בחוף, ופיזור מוקשים סטנדרטיים
(צילום: IWM)
המיקוש הזה היווה סכנה אמיתית לעתיד אירופה: בלי שיירות ימיות, ימשיכו הנאצים לפלוש, לכבוש ולכתוש, וינתקו את בריטניה מאספקה ותגבורות. המהנדס הבריטי צ'ארלס גודייב, שחקר את נושא מוקשי ההשפעה עוד מאמצע שנות השלושים, עלה על פיתרון אפשרי - המוקש יכול לחוש שדה מגנטי, אך לא לזהות אותו; אם יקבל שדה מספיק חזק, יחליט שפגש ספינה ויתפוצץ.
ופה נכנסים לתמונה פתרונות מעופפים: לקחו הבריטים מפציצי ויקרס וולינגטון, העמיסו עליהם גנרטורים גדולים, מגבר מתאים - והתקינו על המטוס אנטנת טבעת ענקית; הצורה נועדה לרכז גלים ולשפר השראה. התוצאה היתה משדר אלקטרומגנטי עם כנפיים, משהו שמהנדסי המוקשים לא לקחו בחשבון.
במאי 1940 יצאה המשימה הראשונה: וולינגטונים הגיעו אל אזור שחשוד במיקוש גרמני, טסו הכי נמוך והכי לאט שאפשר בלי לצלול למים - והמוקשים התפוצצו סביבם. השיטה עבדה, ונראה שמעכשיו החלק הקשה בלוחמת מוקשים יהיה רק למצוא אותם.
הנאצים, שהיו מאוד עירניים להתפתחויות טכנולוגיות סביבם, מיהרו לזהות את הטריק ולשכפל אותו; טבעות וגנרטורים הוצבו על מטוסי תובלה מדגם יונקרס 52 ועל ספינות טיס בלום אונד פוס 138 ומוקשי ההשפעה של בריטניה ויתר בעלות הברית הושמדו מהאוויר גם הם.
אבל חשוב לזכור שמוקש הוא אלמנט שמאוד מושפע מהסביבה שלו: העומק, מצב הים, מזג האוויר ועוד - כולם קובעים כמה קל יהיה לו לזהות ספינה. הבריטים והגרמנים גילו שמטוסי הטבעות אפקטיביים בעיקר במים רדודים, בעוד המוקשים נזרעים בכל מקום.
מהנדסים בשני הצדדים גם החלו לכייל אחרת את המוקשים, כך שיהיו פחות רגישים להשפעת גל אלקטרומגנטי עצום. עד לסוף המלחמה, הטביעו מוקשי השפעה ומוקשי מגע קלאסיים יותר מאלפיים ספינות.
הצלחת המוקשים באותה מלחמה הובילה להזרמת תקציבים גדולים לשיפורים ושדרוגים. החיישן המגנטי הפך פחות רגיש להטעיות, והצטרפו אליו חיישן אקוסטי שמזהה את רעש המנועים והמגע של האוניה עם הגלים, ובהמשך גם חיישן לחץ שמזהה את התנועה שלה במים. מוקשים חדשים יותר קיבלו שילוב חיישנים ומערכות השהייה, הפעלה מרחוק ועוד.
המלחמה הקרה הכפילה את המאמצים: חלק עצום ממנה בוצע במצולות, בידי צוללות שאספו מודיעין והציבו איום גרעיני בטילים. לכן השקיעו המעצמות במיקוש מתקדם שיוכל לחסום צוללת, אותו אפשר להטיל ממטוסים ולזרוע במהירות ובמקביל - בציוד מוטס שיוכל למצוא עצמים מתחת למים.
משימת הפלטפורמות המעופפות התמקדה בגילוי: מסוקים הורידו למים מערכות סונאר, פיזרו חיישנים בים, נשאו מערכות גילוי מגנטי ואז הכווינו לאזור ספינות ייעודיות.
בשנות השבעים עשתה ארה"ב קפיצה גדולה קדימה: פותחה מערכת בשם MIMS105, בעלת משדרים מספיק מדויקים כדי ליזום ולפוצץ מוקשים מגנטיים - והיא הוצבה על רפסודה שנגררה ממסוקים כבדים; שוב נמצא פיתרון מעופף לחלק מהבעיה.
קמו מהנדסים בכל העולם, הסתערו על שולחנות השרטוט והמוקשים קפצו כיתה - כך עובד מירוץ חימוש: פיתוח ופיתוח שכנגד, וכבר שנים רבות שהיתרון הוא בידי מי שמניח מוקש ולא בידי מי שמנסה לגלות ולפנות אותו. כיום פלטפורמות מוטסות מתמקדות בעיקר באיתור המוקשים.
עם הזמן הופיעו מוקשים שהם יותר מסתם פצצה: קיימים דגמים שמשגרים טורפדו מונחה לעבר ספינות וכך פוגעים גם במטרות ממרחק מאות ואלפי מ', ולעיתים צינור הטורפדו יכוון למעלה ויפגע דווקא מטווח קרוב מאוד - מה שיצמצם דרמטית את הסיכוי לחמוק אפילו כשמדובר באוניית מלחמה מתקדמת. איך מתמודדים עם האיום הזה?
חילות ים מקצים חלק מורגש ממשאבי המודיעין שלהם לאיתור מיקוש אויב, ומתאמנים על נהלי הפינוי לבד ובתרגילים בינלאומיים. סילוק המוקש מתבצע לרוב בידי רובוטים תת ימיים, שמזהים אותו ודאית, מתקרבים ומצמידים לו מטען נפץ ייעודי.
סתם פצצה לרוב לא תעזור, כי מוקשים עמידים מאוד להדף ופיצוץ לא מתאים ינתק את המוקש מהעוגן שלו או החיבור לקרקעית וישלח אותו לטייל בין הגלים; בקלות ייסחף הלאה, יסכן אוניות במקום אחר והבעיה לא תיפתר. מוקשים צפים הם סכנה גדולה ויש אמנות נגד שימוש בהם, ובצדק; שכזה מוקש פוגע ללא הבחנה ומסכן את כל התעבורה הימית.
איך נראית פגיעה של מוקש באוניה? לפיצוץ תת ימי יש כמה השפעות: הראשונה היא גל הלם שעוצמתו גדולה פי כמה מכל פיצוץ יבשתי בגודל דומה - אפקט שנובע מהצפיפות של המים בהשוואה לצפיפות האוויר. המכה שלו באוניה תזיק למעטפת שלה, תהרוס מכשור, ואנשים? תוך אלפית שניה יהפכו לחלק מהתקרה.
ההשפעה הבאה היא בועת הלחץ שיוצר הפיצוץ בתוך הים, ונעה מעלה בעוצמה כשהמים ממלאים את החלל; הבועה מרימה ספינות באוויר והנפילה שוברת מערכות ומלחים.
ההשפעה השלישית היא נזק פנימי: פריצת מים אל מדורי האוניה וסכנת טביעה, שריפות למיניהן, פריצת קווי חשמל, גזים רעילים ועוד משפחה שלמה של חוויות שלא הייתם רוצים לעבור בתוך חלל סגור.
וכמובן, תמיד ישנו סיכוי לפגיעה קריטית: אם תתנפץ השדרית - הקורה המרכזית שהיא עמוד השדרה של הספינה, יש סיכוי שהיא פשוט תתבקע, ותוך דקות אתם מוצאים את נמו.
אז הבנו איך עובדים מוקשים, כיצד ניתן להיפטר מהם ומה קורה כשלא נפטרים: בואו נעבור אל ימינו אנו ומזרחנו התיכון, עם שדות המוקשים הימיים סביב מצר הורמוז. כאמור, לא קשה לבדוק יומני מכ"מ ותיעודי חוזי ולוויינים - ולסמן במפה אזורים חשודים במיקוש.
גם לא קשה לשלוח לשם הליקופטר; לארה"ב יש לפחות עשרים מסוקי סיהוק עם אמצעים לגילוי מוקשים. בין השאר, בשטח יש מארזים בשם ALMDS שהם מערכת לידאר - סנסור לייזר שמוקרן למרחב, בונה תמונה תלת ממדית מההחזרים, ויודע לפצות על שבירת האור במים.
אחרי שמסוקים מוצאים שדה מוקשים ימי, יצא לדרך מבצע סילוק: קחו למשל את מערכת ברקודה האמריקאית מתוצרת ריית'און. סירה אוטונומית נשלחת לאזור הממוקש, ומשגרת רובוט שמשחרר מצוף תקשורת, כדי לעדכן על התנועה ולשדר תמונה.
כשיתקרב לאיתור, תועבר התמונה למפעיל אנושי שיחליט אם זה מוקש או לא. מוקש? טוב מאוד, הרובוט ישגר מטען נפץ כיווני ויושמד ביחד עם המוקש. כך שלמרות הטכנולוגיה, עדיין צריך לעבור מוקש-מוקש, ועדיין קיימת עבודה ידנית; הרובוטים לא בהכרח יודעים מה הם רואים, בעיקר כשמדובר במוקש קרקעית.
אז מה הבעיה לעשות דבר כזה במצר הורמוז, ולנקות אותו? ובכן, כל ניתוח של סיטואציה טקטית מתחיל בהשפעת הקרקע, האזור הפיזי של הלחימה - וזה תופס גם על הגבעות של לבנון וגם בקרקעית המפרץ הפרסי.
אתם מבינים, מרחב המצר הוא אזור מאוד רדוד, שיש בו תנועה רבה של כלי שיט - מה שמפריע לגילוי אקוסטי, וגם המון פסולת מתכת וג'אנק רנדומלי שמייצר התראות שווא. הסנסורים המתקדמים ייצרו הרבה אינדיקציות, רמזים, איתורים שרובוטים יצטרכו לבדוק אחד-אחד. המים גם עכורים כמו מרק, כך שסריקה אופטית תהיה מוגבלת - וסטטיסטית, הרובוט יצמד להרבה אסלות וצמיגים לפני שימצא מוקש; לא תאמינו אילו דברים מוצאים בקרקעית נתיב סחר צפוף.
ולקינוח, אספר שחלק מהמוקשים שאיראן זרעה במפרץ הגיעו לשם עם צוללות, שאותן אין איך לנטר מהאוויר או מהחלל בקלות, ואין איזורים כלליים בהם ניתן להתחיל לחפש; יתכן שכדי למצוא מוקשי צוללת, יצטרך הצי האמריקאי לעבור עם משחתת ככוח חלוץ שתפתח את הציר, כמו השיירות בלבנון.
איראן, בטח ניחשתם, תוכל בקלות לשבש את שליית המוקשים עם ירי טילים נגד אוניות מהחוף, או אפילו ייצור אינדיקציות מודיעיניות לירי כזה - דיבורים בקשר, הצבת דמיים וכולי. ולאור כל זאת, אפשר להבין מדוע טיהור מצר הורמוז ממוקשים הוא אופרציה כל כך מורכבת. זה נכון שהאנושות יודעת לצוד מוקשים מהאוויר אך זה אף פעם לא פיתרון קסם, בטח לא אצלנו במזה"ת, היכן ששום דבר לא הולך בקלות.
בשורה התחתונה, ציד מוקשים באיראן בעייתי בדיוק כמו ציד הכטב"מים שלה: זהו נשק אוטונומי, זול יחסית שקל לפרוס במספרים גדולים - ובשטח מאוד קשה ויקר לגלות ולחסל אותו, אפילו עם האמצעים הכי מתקדמים. שימרו על עצמכם, היו עירנים וננצח.
