הקברניט
טורף בסכנת הכחדה: למה רוצים להוציא את האפאצ'י לגמלאות?
כבר 30 שנה שהאפאצ'י, הקאמוב 52 ויתר המסוקים הקשוחים נופלים יותר ויותר, ויש חוקרים שסבורים שצריך לתת את המשימות שלהם לכטב"מים ולשלוח את המסוקים למוזיאון. האמנם? "הקברניט" מנתח את האבדות, העלויות והדברים שרק מסק"ר יכול להשיג
שלום, כאן הקברניט; אתם יודעים? אני אוהב מסוקי קרב. ממש-ממש אוהב - הספיריט אנימל שלי הוא זאב מעופף. אבל אפילו אני חייב להודות: המסק"רים הם לא מה שהיו פעם. יותר ויותר מהם מושמדים בשדות הקרב ב-30 השנים האחרונות - ולפי חוקרים רבים בעולם, עבר זמנם. לטענתם, המסק"ר עומד להיטרף בידי האבולוציה ולהיות מוחלף בידי כטב"מים ציידים. לאן ילך? למוזיאון או למפעל סכיני הגילוח.
הנימוק לכך הוא שינויים שחלו במבנה שדה הקרב ויכולות הגנה אווירית, כאלה שהפכו מסוקים קשוחים ללא רלוונטיים. היום נבחן את הטענה הזאת, ונראה איזה עתיד מחכה לאפאצ'י וחבריו.
15 צפייה בגלריה
מסוקי אפאצ'י אמריקאים וסעודים שנפגעו בעיראק, תימן ואפגיסטן
(צילום: theaviationist + USAF)
במקור, נולד מסוק הקרב המודרני כדי לעצור מתקפות שריון גדולות או ללוות אותן, ומסיבה טובה: כשתוכנן בסוף שנות השישים, פלישת רבבות טנקים סובייטים למערב אירופה וכיבוש היבשת היו איום גדול לא פחות מהפצצות גרעיניות.
כדי לשרוד את הקרב, קיבל המסוק בעצמו תכונות של טנקים: ניידות וגמישות בכל שטח, מיגון ושריון שיעזרו לו לשרוד קרב בגובה ומרחק בו רואים לאויב את הלבן בעיניים והשחורים על האף, וכמובן - חימוש עוצמתי ומגוון.
המיקוד בקרבות שריון היה מאוד הגיוני: כל המלחמות של אותם הימים כללו פלישות שריון נרחבות - ממלחמת ששת הימים דרך מלחמת הודו פקיסטן ב-1971, מלחמת יום הכיפורים ב-1973, הפלישה הווייטנמית לקמבודיה ב-1979, מלחמת איראן עיראק ומלחמת המפרץ הראשונה הן רק כמה דוגמאות.
אבל העולם השתנה ומלחמות עובדות אחרת: אתם יודעים כמה נדירות נהיו פלישות של מדינה למדינה עם כוח משוריין בסדר גודל של יותר משתי חטיבות? ב-30 השנים האחרונות (1992-2025) זה קרה במלחמת צ'צ'ניה הראשונה, במלחמת המפרץ השנייה, בפלישה הרוסית לגאורגיה ובמלחמת אוקראינה; זהו. בה הוכח, אגב, שלעיתים חכם יותר לתת לטנקים להתקרב ולהשמיד אותם בטילי נ"ט - אמצעי שלא צריך קורס טיס כדי להפעיל.
המשימה המשנית של מסוק הקרב הפכה לעיקרית: סיוע צמוד לכוחות קרקע. זה אומר תנועה ביחד איתם, תקיפת מטרות שהם רואים, ליווי ואבטחת מסוקי חילוץ נפגעים. ופה מדובר במשהו שכטב"מים ציידים עושים בימינו בצורה זולה יותר, מדויקת באותה מידה וזמן המשימה שלהם ארוך פי ארבעה משל כל מסוק; יש כאלה שילוו את הכוחות 12 שעות ויותר.
ולכטב"מ יש פה עוד יתרון משמעותי מאוד - שדה הקרב הפך קטלני ביותר למסוקים וטייסים לא גדלים על העצים.
15 צפייה בגלריה
זולים יותר, טסים יותר זמן, לא מסכנים צוותים; כטב"מים ציידים מדגם ריפר בארה"ב
(צילום: USAF)
תראו את שיעורי האבדות: במלחמת המפרץ של 1991 הופעלו כ-280 מסוקי אפאצ'י, קוברה ודומיהם בידי הקואליציה נגד עיראק. כמה נפלו? בודדים; תשתית ההגנה האווירית של האויב הוכתה בעוצמה והתקשתה להשפיע.
אבל במלחמת המפרץ השנייה של 2003 העיראקים קמו מוכנים: מתוך 250 המסוקים שהופעלו בשלב הפלישה, אבדו לפחות 10%. בשנת 2008 פלשה רוסיה לגאורגיה, זוכרים? הרוסים הפעילו 20 מסוקי קרב, ואיבדו 20% מהם; מערך הנ"מ המקומי נתן עבודה.
וזה הכי בולט במלחמת אוקראינה: מאז 2022 שלח ולדימיר פוטין את טובי טייסיו ומסוקיו לחזית, 200 מהם - ואיבד 30%. ולא רק הוא: גם האוקראינים איבדו לפחות 20% מהמסוקים שלהם בקרב. ושימו לב, במקרים רבים מדובר באותם דגמי מסוקים שהותקפו באותן מערכות נ"מ.
בואו נתעמק עוד קצת במלחמה הזאת: הדעה הרווחת היא שהמון מסק"רים נפלו שם בגלל ששני הצדדים ציידו את כוחות הקרקע במאות טילי כתף. זה נשק מסוכן שהוכח היטב ב-1986, כשמיליציות אפגניות השתמשו בטילי סטינגר כדי להדוף בקלות את מסוקי הסובייטים. לא פלא שבחזית אוקראינה כבר שנתיים קל יותר להשיג טיל כתף מפקט מלבורו.
אבל כשמסתכלים על נתוני הפלות מאומתות משני הצדדים, רואים שרק 10% מהאבדות מאש אויב היו פגיעות של טיל כתף כמו הסטרלה והאיגלה, בעוד 80% היו נזקי אש נ"מ "רגיל" - מערכות כבדות ארוכות טווח כמו ה-S300, ומערכות גמישות וניידות כמו הפנציר וה-TOR. מה שקיפל את מסוקי הקרב היה ההתנגשות במערכי הגנה רב-שכבתיים, בצירוף רשתות גילוי מודרניות.
אבל שימו לב: אוקראינה איבדה במלחמה גם 50% מהכטב"מים הציידים שלה - שטסו יותר גבוה, חשופים לגילוי ולאש אויב, וגם לא ניסו לחמוק מפגיעה כמו שעושה מסוק מאויש. עושה רושם שזה לא שהמסוק נהיה יותר פגיע, אלא שכל הפלטפורמות המוטסות הושפעו, בגלל השיפורים באיכות ושיטות הפעלת ההגנה האווירית.
אז למה נטפלים דווקא אל מסוק הקרב? יתכן שסיבה מרכזית היא שיש לו אלטרנטיבה בלתי מאוישת שלא רק מתעלה עליו בחלק מהתחומים, היא גם הרבה יותר ידידותית לתקציב.
קשה להתווכח עם מספרים: כטב"מ באמת זול יותר, בין אם מדובר בתצורה הכי יקרה או במשהו יותר עממי. למשל, האפאצ'י הכי מתקדם בשוק, דגם E, עולה 52 מיליון דולר לרכישה ושעת טיסה תעלה כ-7,000 דולר לפי נתוני צבא ארצות הברית.
זה יקר מאוד בהשוואה ל-MQ9 ריפר, הכטב"מ הצייד ארוך הטווח העיקרי של האמריקאים: רכישתו היא סיפור של 30 מיליון דולר, ושעת טיסה תעלה עד 3,000 דולר. ושניהם מחווירים לעומת הביירקטאר BK2, כטב"מ צייד טורקי שמופעל באוקראינה: הגרסה הכי יקרה שלו תעלה חמישה מיליון, ושעת טיסה - פחות מאלף.
ואל תשכחו את עלויות ההכשרה - אין בטבע כלי טיס יותר מסובך להטסה ממסוק קרב, והצוותים עוברים הכשרות ארוכות ויקרות להפליא: לאמריקאים לוקחים 24 חודשים להכשיר טייס אפאצ'י וצוות כולל שניים - בעוד צוות ריפר כולל טייס מפקד שהכשרתו אורכת שנה, ומש"ק שמפעיל חיישנים ומוסמך אחרי שמונה חודשים. ולפי הערכות, צוות הביירקטאר הטורקי מוסמך תוך שישה חודשים.
לפי נתוני משרד ההגנה האמריקאי, אם מחשבים עלויות לעשר שנות הכשרה, כשירות, אימונים והוצאות צוות המסוק יעלה עשרים מיליון דולר, וצוות הכטב"מ? פחות מארבעה מיליון. אז איך מצדיקים האפאצ'י ושאר מסוקי הקרב את המחירים שלהם? מה הם יודעים לספק בשדה הקרב המודרני שאחרים לא יכולים?
קודם כל, הגמישות של המסק"ר אגדית ורלוונטית בכל מלחמה. ביכולתו להתחבא מאחורי רכס או קו עצים, להתגנב בתוך ואדי ולהפתיע אויב מכיוון לא צפוי - וכך לשחק תפקיד חשוב מאוד בהתקפה. זו היכולת לרחף ולטוס לאט שעושה את ההבדל, דבר שאין כיום לכטב"מים ציידים.
וכשמוסיפים לכך תותח מאוד עוצמתי ומדויק, שבמסוקים כמו האפאצ'י מסוגל לזוז ולכוון בהתאם לתנועת הראש של הטייסים, מקבלים מתנקש: המסק"ר הוא פשוט כלי התקפי נפלא. הגמישות מורגשת היטב גם בדרך לקרב: לכטב"מ ולמסוק קרב יש מהירות שיוט די דומה, אבל הכטב"מ ישייט למטרה בגובה של סביב 20,000 רגל.
שיעור הנסיקה שלו אמנם כפול משל מסוק, אך יש לו הרבה לנסוק; עד שיגיע לגובה השיוט, ההליקופטר יהיה כבר בחצי הדרך למטרה. הזריזות הזו היא יתרון קריטי שצריך למשל, לעזור לכוח מותקף.
והפלוס הכי משפיע של המסוק הוא המודעות הסביבתית: הטייסים בשטח רואים בדיוק מה שכוחות הקרקע רואים, יכולים לקלוט בזווית העין מחבל מוציא ראש ממרפסת ולעשות לו ברגע אחד קעקוע של פיצוץ על המצח.
ראיית הקרב באלכסון מסייעת למסק"ר לצוד אויבים גם באזור בנוי, מלא בגגות ומחסות. כטב"מים, לעומתו, תוקפים בעיקר מלמעלה. ותשמעו, לראות את השטח בזווית שטוחה היא עניין קריטי כשנלחמים בתנאים של כאוס ואי-ודאות, כמו במתקפת השבת השחורה של ה-7.10.
צוותי האפאצ'י של חיל האוויר הישראלי חיסלו שם מאות מחבלים, שחלק מצאו לבד והרוב התקבלו מדיווחים של לוחמי העוטף ביישובים ובמוצבים המותקפים.
מדהים לחשוב שמערך מסוקי הקרב היה בתהליכי צמצום בצה"ל לפני אותו בוקר ארור; בספר "מכונות מלחמה" של מירב הלפרין שעוסק בחוויות הצוותים, סיפר אחד הטייסים הראשונים שהגיעו לחזית העוטף שאם המתקפה היתה מתרחשת ב-2025 ולא שנתיים קודם, יותר ממחצית האפאצ'ים כבר היו מחוץ לשירות; לכו תדעו כמה גדול יותר היה האסון.
15 צפייה בגלריה
טנדרים של חמאס, מחבלים שעוברים את הגדר, ונעים בצירים - כולם בכוונת של מסק"ר, כולם חוסלו
(צילום: דובר צה"ל)
לאור כל זאת, אני סבור שעוד מוקדם להספיד את האפאצ'י וחבריו; אמנם משימת ציד השריון שעבורה נוצרו השתנתה דרמטית, ותוכל לעבור בשקט לידי מפעילי כטב"מים וסוללות ארטילריה מדויקת וארוכת טווח. ודי ברור שחלק גדול ממשימות הסיוע הקרוב באמת יבוצעו טוב יותר בידי כלים לא מאוישים - אבל היתרונות הייחודיים של המסוק עדיין משאירים אותו רלוונטי למבצעים מיוחדים, תרחישי תגובה מהירה ועוד.
אני חושב שלמרות התחזיות של חלק מהחוקרים, מסוק הקרב באשר הוא עוד יישאר איתנו זמן מה. לפחות, עד שיפותח כטב"מ מרחף עם תותח, כטב"צ'י.
נסיים בצה"ל - שהשכיל להסיק את המסקנות ולהבין שלמרות כל פריצות הדרך בתחום הכטב"מים לדגמיהם, עדיין יש דברים שהליקופטר עושה טוב יותר מפלטפורמות אחרות.
אמנם אצלנו רוב פעילות המסוקים היא במרחבים ללא הגנה אווירית בעייתית, אך אתגרי המרחב הבנוי וזריזות האויב מחייבת זריזות משלנו.
ולכן, לא מפתיע שהוחלט להצטייד ביותר מסוקי אפאצ'י ולא לסגור את המערך. האפאצ'י יגיע למוזיאונים כשיבוא יומו, שם יסופרו סיפורי התהילה שלו – אך בינתיים, עוד צריך את כל מסוקי הקרב בחזית. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
