הקברניט
השוכן במרומים: כך עובד לוויין ריגול
הם עובדים אחרת מאיך שרואים בסרטים ומספרים בטלגרם, חלקם גדולים יותר מאצטדיון בלומפילד, והתפקיד שלהם הוא בין השאר למנוע מלחמות; איך נולדו לווייני הריגול, אילו סוגים קיימים, ומהן המגבלות שלהם?
שלום, כאן הקברניט; לאחרונה שיגרה ישראל לחלל את אופק 19, הכוכב החדש בנבחרת לווייני הריגול שלנו. אם להאמין למקורות זרים, הנבחרת היא החמישית בגודלה בעולם וכנראה שרק לאמריקאים יש לוויינים מתקדמים יותר - אבל מה בכלל עושה לוויין ריגול, איך הוא פועל, ומה מפיקים ממנו?
אפתח ואומר שבניגוד למה שמנפיצים בטלגרם, לוויין לא יכול לקרוא לוחית רישוי של מכונית או את מסך האייפון שלכם מהחלל. גם אופן השימוש בו שונה מאוד ממה שראיתם בסרטים וקצינים לא אומרים לגנרל בחמ"ל "רגע, עוד שניה הלוויין יהיה שם" ואז שניהם מסתכלים בדרמטיות על המסך כשמופיעה התמונה. ועדיין, מדובר בכלי מודיעיני מאוד חשוב, שכבר יותר מ-60 שנה משפיע על איך שמתנהלות מלחמות ואפילו מונע אותן.
לפני שנמשיך, דעו שאנחנו מדברים פה על לווייני ריגול באופן כללי; מטבע הדברים לא אספר לכם חצי דבר על צי מרגלי החלל הישראלי; הוא מאוד סודי ומסיבה מאוד טובה שאציג בהמשך.
נתחיל כמו שאני אוהב, בקצת היסטוריה: לוויינים שעוקבים אחר הנעשה בכדור הארץ נולדו כקונספט מעשי בשנות העשרים, בעבודותיו של אבי האסטרונאוטיקה הנאצי הרמן אוברט. אך גם הוא עצמו לא ניסה לפתח לוויין ריגול, והתמקד בבניית תיאוריות טילים בליסטיים תחת ורנר פון בראון.
15 צפייה בגלריה
מימין: החוקרים ריצדרד לנדקוויסט, ורנר פון בראון והרמן אוברט עובדים על מסלולי טילים
(צילום: NASA)
הראשונה שהחליטה לפתח לווייני ריגול היתה ארה"ב, באמצע שנות החמישים - אחרי שקלטה כמה היא עיוורת: לקציני המודיעין שלה לא היה מושג כמה מפציצים ארוכי טווח היו לברית המועצות, כמה בסיסי טילים וכמה עמדות שילוח בכל אחת, וזה מצב קלאסי להתקפת פתע גרעינית.
מטוסי ביון כמו הקאנברה וה-U2 שבא אחריו אמנם עזרו בעניין, אך לא סיפקו מענה מלא וגם היו חשופים לאש אויב. האמריקאים רצו פיתרון שעובד לגמרי אחרת, משהו שיאפשר להם להציץ לרוסים בראש שקט, בלי לחשוש מיירוט או תסבוכות בינלאומיות שיבואו אחריו.
15 צפייה בגלריה
כמה מפציצים יש לרוסיה? לא ברור. אגב, אלו פה הם מטוסי תובלה; שימו לב לשיפוע הזה, ממנו נפתחת רמפה לתא המטען
(צילום: chrisjayyyy)
מה עשו? השקיעו במחקר הנדרש – אוברסט ופון בראון אומצו בידי ארה"ב והיו מנאצים מהוללים לחלוצי החלל של נאס"א. ואז פתחו את הארנק, השלישו לחברת לוקהיד סכום ששווה היום למיליארד דולר, וב-1959 קיבלו את פרויקט קורונה - לווייני הריגול הראשונים.
הם היו הרבה יותר גדולים מרוב מה שקדם להם, וכללו זוג מצלמות ענק ומערכת מסורבלת ששומרת את סרטי הצילום בתוך מארזים מיוחדים ששוגרו חזרה לכדור הארץ - ושם נתפסו באוויר בידי מטוסים.
ראשוני הלוויינים, שכונו Keyhole (חור המנעול, שם נהדר למי שתפקידו להציץ), סיפקו תמונות ברזולוציה של בערך 8 מ' לפיקסל, די והותר כדי לזהות עמדות שיגור בבסיס טילים או לספור מפציצים שחונים לצד מסלול; האמריקאים קיבלו את התשובות לשאלות שהכי הפחידו אותם. ספוילר: התברר שארסנל יום הדין שלהם גדול פי כמה משל הרוסים.
תוך חמש שנים משיגור קורונה הראשון, כבר הושק דגם משופר עם רזולוציה של 4 מ' לפיקסל, שאיפשרה לראות גם אלמנטים סביב המטרה ולגלות למשל, שהריבוע העקום ליד משגר הטילים הוא משאית שמתדלקת אותו, מה שמשנה את סטטוס הכוננות.
עד מהרה שיגרו גם הסובייטים לווייני צילום משלהם, וכיום יש כאלה לכ-20 מדינות; המספר לא ברור משום שיש כאלה שמפעילות לווייני תצפית אזרחיים ליישומים צבאיים. מה שבטוח, האבולוציה שעברו הלוויינים האלה מדהימה, וכך גם ההשפעה שלהם על המלחמה - חכו שתשמעו מה ביכולתם לעשות.
בואו נתחיל במה שמשותף לרוב לווייני המודיעין בעולם: הם מאוד גדולים. אם גופו של לוויין GPS ממוצע הוא באורך של מכונית מיני, ללוויין תצפית יש אורך של מיניבוס ויותר, ולוויין הביון האמריקאי טראמפט פורש אנטנה בקוטר 150 מ'; מספיק כדי להפוך את אצטדיון בלומפילד למגרש סגור.
הלוויין ייבנה סביב הסנסור שלו - אמצעי הביון, שייעטף במערכות תקשורת מתקדמות, רכיבי הצפנה, ואמצעי ניווט מורכבים; דיוק המיקום קריטי אצל לוויין כזה. המערכות מקבלות אנרגיה מלוחות סולאריים שיכולים להגיע לאורך 10 מ' ויותר גם אצל הקטנים שבלוויינים (בעבר הונעו אף בכור אטומי זעיר).
ללוויין מודיעיני יש מערכת הנעה משלו, שנשענת על מספר נחירי דחף רקטיים, שפועלים רק לשניות בודדות כשצריך לתקן או לשנות מסלול. התצורה הזו מאפשרת למיכלי הדלק להספיק לזמן רב; לוויין ריגול יכול לפעול גם 15 ועשרים שנה.
המסלול עצמו ישתנה בהתאם לסוג ומשימת הלוויין. הוא לרוב יהיה בגובה 250 עד 1000 ק"מ, שנחשב נמוך; ההקפה יכולה להיות פולארית, בה הלוויין טס מקוטב לקוטב כשכל הפלנטה חולפת תחתיו פלח אחר פלח - מה שמתאים כשרוצים לכסות בשיטתיות שטח גדול.
מסלול אחר יכול לעקוב אחר תנועת השמש, וכך להגיע אל אותה נקודה בכל פעם באותם שעות ותנאי תאורה. עוד אפשרות היא מסלול גבוה יותר שמסונכרן עם סיבוב כדור הארץ, ומאפשר לצפות כל הזמן באותו חצי כדור.
15 צפייה בגלריה
דוגמאות למסלולי לוויינים. מימין: מסלול מסונכרן סיבוב כדוה"א, מסלול קוטבי, ומסלול מסונכרן שמש
(צילום: פרויקט הקברניט CC0)
עד כאן הלוויין, בואו נדבר על הריגול. ישנם ארבעה סוגים של לוויינים מודיעיניים צבאיים. הראשון הוא לוויין צילום אופטי, למשל הקיהול 11 האמריקאי וה-CSO הצרפתי: תארו לכם טלסקופ ענק שמתבונן מטה, בעל ייצוב מתקדם מאוד שמאפשר לצלם תמונה מיוצבת מהחלל.
15 צפייה בגלריה
אילוסטרציית לוויין קיהול, ותוצר של לוויין אמריקאי שמראה מטוס רוסי בסוריה
(צילום: Truthful ast + ImageSat International)
איך זה נראה? בתמונה פה למטה אתם רואים אתר ניסוי טילים באיראן, שארה"ב צילמה מהחלל ב-2019 אחרי שארעה בו תאונת שיגור. התמונה מציגה רזולוציה של כמה ס"מ לפיקסל, שמאפשרת לראות היטב את המשגר והמתקנים סביבו, הציוד ונזקי החריכה שיצרה התאונה.
החיסרון היחידי של פלטפורמה כזו היא שעדיין מדובר במצלמה שתלויה במעבר אור, ולא יכולה לראות דרך עננים. כמו כן, בלילה היא תראה קצת פחות טוב, ולכן יש היגיון בסנכרון לוויין כזה עם מסלול השמש.
הסוג השני של לווייני מודיעין הוא הנפוץ ביותר: לוויין SAR - מכ"מ בעל מפתח סינתטי, שמאפשר לו ליצור תמונה תלת ממדית מההחזרים שלו, וכך לכסות גזרה מאוד גדולה. לוויינים כמו הקונדור E הרוסי והלקרוס האמריקאי יכולים לסרוק רצועות ארוכות ברוחב עשרות ק"מ, שיתחברו במרכז הפענוח לתמונה עצומה עם הרבה מודיעין פוטנציאלי.
לוויין SAR יכול לראות דרך עננים, אך מתאפיין ברזולוציית תמונה נמוכה ביחס ללוויין צילום - והוא גם רגיש לכיסויים מחומרים שמסיטים שידורי מכ"מ.
הסוג השלישי הוא לוויין סיגינט, מודיעין אותות - ואלו לוויינים גדולים במיוחד. האנטנות שלהם מסוגלות לאתר יחידות אויב לפי שידורי קשר ומכ"מים, אפילו האזנות. רק מה? הם רגישים ללוחמה אלקטרונית.
והסוג האחרון מאוד קרוב לליבנו: לוויין התרעה. הוא יוצב בגובה שיאפשר כיסוי שטח גדול עם סנסור תרמי או מכ"מ שתפקידם לגלות שיגורי טילים בליסטיים. בזכות לווייני ההתרעה, יכולים מערכי הבקרה הקרקעיים לדעת שיש ירי, לתכנן יירוטים ולהפעיל אזעקות במקום הנכון.
שתכירו, לוויין ביון זה כמו צ'יפס: לא לוקחים רק אחד. אחרת, האויב יראה אותו מתקרב, ואז יבטל או ידחה את המזימות שלו. כבר היום מנטרים כל הצבאות את כל הלוויינים שחולפים מעל לשטחם, כדי לתזמן פעילויות חשאיות וזה אחד החסרונות הגדולים של לוויין לעומת מטוס ריגול למשל.
כדי לצמצם את ההשפעה, צבאות מפעילים רשת לוויינים, שעושים משמרות באזורי עניין ומייצרים כמה שיותר רציפות מודיעינית. מסיבה זו, מי שיש לו הרבה אויבים יצטרך גם הרבה לוויינים. לפי הערכות, לארה"ב יש בערך 217 מהם, בעוד שלצרפת יש בערך 20.
כפי שראיתם, ללוויינים יש נקודות תורפה ומגבלות, ולכן שומרים על מלוא יכולותיהם בסוד; הרי אם יתגלה פריט מידע רגיש שיצריך שינוי בציוד ובאמצעים, לא נוכל לשלוח חוליית טכנאים להחליף עדשה.
15 צפייה בגלריה
דוגמה לצילום טנקים מהחלל, על בסיס התשתית האזרחית של גוגל. מזהים את מקום הצילום? את הטנקים עצמם? ספרו לי בתגובות
(צילום: google maps)
גם הפעלת הלוויין שונה ממה שלימדה אותנו הוליווד: אין שידור חי של פיד הלוויין לחמ"ל, כי אין בכך טעם בלי פענוח - מעבר של עין מקצועית או מערכת מתאימה שיגידו מה רואים פה ועל מה זה יכול להשפיע.
במקרים רבים, הלוויין מתפקד גורם מחולל מודיעיני, כלומר כזה שמייצר אינדיקציה ראשונית לשינוי שהתרחש בשטח, ממנה יתחיל מחקר מודיעיני ממוקד באמצעים אחרים.
בשורה התחתונה, לווייני ריגול נראים אחרת, עובדים אחרת ומופעלים אחרת ממה שנהוג לחשוב, והם חיוניים בגילוי איומים ומטרות, ובמעקב אחר פעילות אויב.
ובזכותם, למדינות הרבה יותר קשה להפתיע זו את זו בהתקפות מחץ - ובכך, הלוויין עוזר קצת בצמצום מלחמות בעולם. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
