הקברניט
הסוואה זה פאסה: למה מטוסי צה"ל החדשים איבדו את הצבע?
ה-F35 לא צבוע כמו ה-F16 אף ששניהם טסים באותו המזה"ת ומול אותם אויבים, ההרקולס החדש אפור ולא מוסווה כמו קודמיו, מטוס הנחשון מחופש לטלית - והכל מוצדק כשמכירים את ההיסטוריה. "הקברניט" מציג: אופנה, טרנדים ומגמות בצביעת מטוסי ישראל
שלום, כאן הקברניט; היום נדבר על 77 שנות אופנה ישראלית בצביעת מטוסים צבאיים. עברנו כברת דרך, כן? אימצנו טרנדים (לא כולם מוצלחים), המצאנו לבד, ולבסוף גיבשנו סטייל פונקציונלי, חכם מבצעית ואפילו יפה: הסוואת חום-חול-ירוק, שילוב צבעים שמתאים בול לכל זירות הלחימה שלנו. אז למה עכשיו נראה שהחלטנו לוותר עליו?
הדגמים החדשים ביותר שהתגייסו לצה"ל - ה-F35 החמקן, הסופר הרקולס החדש ואחרים - נותרו אפורים ולא קיבלו את הצביעה המפורסמת, והמזה"ת הרי לא שינה את צבעיו. אז מה כן השתנה, והאם אפור עדיף על שילוב גוונים שלאויב קשה לראות בשדה הקרב? בואו נגלה ביחד; הדקו חגורות - אנו טסים אל ראשית ימי חיל האוויר.
19 צפייה בגלריה


ככה זה נראה בשטח: F16 מסווה, F15 ו-F35 חשופים בצריח
(צילום: טייסת 140, אתר חיל האוויר)
עוד לפני מלחמת העצמאות היה שירות האוויר של ההגנה עסוק בהשגת מטוסים מכל סוג ומין ומצב מכני; היה ברור שצבאות ערב יעלו עלינו לכלותינו, ושתידרש יכולת העברת אנשים, ציוד ופצצות מעל לצירים שיחסום האויב.
אז השיגו: מטוסים חבוטים ומפורקים ששרדו בקושי את מלחמת העולם השנייה, והצליחו גם להמריא וגם לנחות רק אם הטייס דקלם שילוב מדויק של תפילות וקללות. ולקחו בשמחה כל מטוס - אפילו אם חלקי המנוע הוחזקו בחוט ברזל ואיזוליר בנד. ומטבע הדברים, אף אחד לא חשב יותר מדי על צביעה ולכן נראה כאילו אין שיטה או נוהל אחיד.
למשל האוויה S199 הצ'כי, ראשון מטוסי הקרב בצה"ל, נצבע בגוון ירוק-עובש עם אף אדום. חלק מהכלים קיבלו מאוחר יותר הסוואת בז' וירוק בהיר.
הספיטפייר הבריטי שבא אחריו קיבל מבחר צביעות: מגוף אפור וכסוף להסוואת ירוק-אפור, לפעמים עם ציור חץ אדום. אפשר היה לטעון שמדובר בצביעה שמשתנה מטייסת לטייסת - אך באותה היחידה יכולתם למצוא מטוסים בגוונים שונים.
הטייסות הקלות היו קרקס מעופף: הפייפרים היו לבנים, הארגוסים היו בהסוואת ירוק-חום בהיר, ה-RWD13 היו כסופים והאוסטר אוטוקרט היו צהובים, אדומים ועוד. חלקם הגיעו בצבע הזה עוד לפני הקמת המדינה, כשהיה חשוב לארגון ההגנה להסתיר את העובדה שהוא בונה זרוע אווירית.
אך עם פרוץ המלחמה היה היגיון בצביעת כל הכלים בגווני הסוואה שישפרו את השרידות שלהם בעודם מעבירים אספקה ומחלצים פצועים מיישובים מרוחקים.
19 צפייה בגלריה


חברים בכל מיני צבעים. הטייסת הקלה בסוף שנות הארבעים
(צילום: חיל האוויר, הספרייה הלאומית ו-smartage, התמונה נצבעה ב-GenAI)
גם בלהק התובלה לא ראיתם צביעה אחידה: חלק ממטוסי הדקוטה קיבלו ירוק-חום, וחלק היו אפורים וכסופים. הסיבה העיקרית לכל המגוון הזה היתה שחיל האוויר פשוט לא התעסק בצבעים; כל מטוס התקבל בשמחה גדולה בבואו כמו אלאדין בסצנת פרינס עלי, צויר לו רונדל כחול-לבן על הדופן ויאללה לחזית.
בסוף העשור החל חיל האוויר להתארגן ככוח ממוסד, להיערך לאתגרים הבאים שלו ולתת יותר דגש לנהלי שגרה. כחלק מהעניין, החלה גם צביעה יותר מסודרת של הכלים - הסוואת ירוק בז'. ועדיין, היו כלים שנשארו כסופים או אפורים; ככה זה היה אצל ישראלים של פעם: התכל'ס תמיד מקום ראשון, דברים כמו סדר וארגון? שיקחו מספר.
באזור 1953 הוערך שהזירה החמה הבאה תהיה הדרומית - מצרים התעצמה במהירות, ונראה שמלחמה גדולה עמה היא בלתי נמנעת. כאן פותחה סכמת הסוואה שנועדה להתאים לגווני סיני: חום וכחול כהה.
לא הצלחתי למצוא את המקור המוחלט לרעיון הזה, ויש טענה שהגיע בכלל מצרפת כחלק מקבוצת חשיבה משותפת בנושא לחימה במזה"ת. אך פה בצה"ל מאוד אהבו את הגוונים, וצבעו בהם גם את המוסטנג הבוכנתי שעמד לצאת משירות וגם את האורגאן והמיסטר הסילוניים הכי חדשים.
אגב, הצרפתים עצמם לא האמינו בסכמות הסוואה. וכשהשיקו את המיראז' 3 המהמם, האקס המיתולוגי של חיל האוויר הישראלי - הגיע לארץ נטורל, שלא לומר נודיסט: גוף אלומיניום חשוף. מדוע? קצת כי הצרפתים רצו לצמצם את המשקל ולשפר ביצועים והחליטו שאם אפשר לגלח 50 ק"ג של צבע מהטוטאל, אז למה לא.
אבל הסיבה העיקרית היא פשוט טרנד: כל מטוסי היירוט שתוכננו בשנות החמישים ונחשפו באותם ימים היו כסופים: המיג 19 הסובייטי, הלייטנינג הבריטי, ה-F104 והדלתא דאגר האמריקאים ועוד. לכן גם אנחנו לא צבענו את המיראז'ים שלנו; שאף אחד לא יגיד שהמדינה הצעירה מהמידל איסט היא לא אופנתית.
19 צפייה בגלריה


דוד בן גוריון בא לפגוש את המיראז' 3 הראשון בישראל
(צילום: אוסף אריה יעקבי, הספרייה הלאומית )
חלפו השנים ובאו הסבנטיז, עם תובנות חדשות ומטלטלות: צה"ל הבין שחובה לצבוע אחרת את מטוסי החזית - כי אם הצלחנו אנחנו להפתיע את ארצות ערב במלחמת ששת הימים ולתפור להם טייסות שלמות על הקרקע, אולי יצליחו גם הם לעשות לנו דבר כזה. בטח כשבשטח נצפתה מעורבות גדולה יותר של בריה"מ, ונכנסו לתמונה מטוסים מתקדמים ושיטות חדשות.
לכן הוחלט שצריך לתת לכלים שלנו הסוואה שתתאים גם באוויר וגם על הקרקע, במטרה להקשות על זיהוי - ולאפשר להפעיל מטוסים גם מכבישים ומרחבים נסתרים באם נבחר. כאן נולדה הסכמה המפורסמת של צה"ל - חום-חול-ירוק, שמתאימה לפעולה גם בצפון וגם בדרום ואף אינה בולטת באוויר.
מבסוט מהבחירה, צבע כך חיל האוויר את כל המטוסים שקיבל: הסקייהוק והפאנטום? כחול-חום-ירוק; הנשר והכפיר? חול-חום-ירוק. הרקולס? חח"י; אפילו ה-F16 קיבל כשהגיע בסוף העשור. אבל לא ה-F15 - אותו לא צבענו.
כזה מין מטוס אוויר-אוויר טהור, שנולד לטוס בגובה רב? אפור יפה לו, וההסוואה הרגילה לא רלוונטית. דגם i שנועד להפצצה אסטרטגית כבר קיבל את הצביעה של כולם כשהגיע ב-1997, אבל תראו איזה קטע: הוא היה האחרון שנצבע חום-חול-ירוק.
בואו נעבור רגע על כל הכוכבים האחרונים, כל אחד יותר אפור מהשני: מטוס האימון המתקדם M346 לביא, ה-F35 החמקן שאצלו אפילו הרונדל של החיל כבר לא כחול ולבן, והסופר הרקולס - מטוס גיבור, רק בלי צבעים. שאגב, לצידו ממשיכים לטוס שאר ההרקולסים הוותיקים עם צביעה קלאסית, כאילו צוחקים על אפרוריותו.
מי חריג? מטוס הביון והמודיעין גאלפסטרים G500 שמכונה בצה"ל נחשון - וקיבל צבעים של שמלת שבת.
בואו נפרק את זה: למה נעלמו הצבעים מכל מטוסינו החדשים? מדוע החמקן לא צבוע כמו ה-F16 כששניהם טסים באותה זירת לחימה ומול אותם האויבים, מה מונע מאיתנו מלצבוע את ההרקולס החדש כמו שנצבעו קודמיו, ולמה הנחשון מחופש לטלית?
התשובה היא שצביעת מטוסים צבאיים השתנתה דרמטית במאה ה-21 בכל העולם ולא רק אצלנו - בגלל שהלוחמה האווירית עצמה נראית אחרת לגמרי.
קחו לדוגמה את הגובה בו היא מתרחשת: פעם, לא כל כך מזמן, נדרשו חילות אוויר בכל העולם לטוס מאוד נמוך כדי לחמוק ממכ"מים בשטח האויב.
19 צפייה בגלריה


הסוואה במאה ה-20: סקייהוק ירוק בניו זילנד, מיראז' F1 צהובים בדרום אפריקה, A7 אמריקאיים על הקרקע
(צילום: theaviationgeekclub)
בהרבה מקרים דפוס תקיפה מאובטח היה גבוה-נמוך-נמוך, כלומר כזה שבו מתקרבים לשטח האויב בגובה רב שמאפשר טיסה מאוד מהירה, ואז צוללים וטסים נמוך אל המטרה, וממשיכים בגובה נמוך גם בחזרה הביתה.
לא חסרים איומי גובה נמוך - תותחי נ"מ, טילים קצרי טווח וחי"רניקים עם טילי כתף - והסוואה מוצלחת יכולה מאוד לשפר את סיכויי ההישרדות.
אבל כיום יש לצבאות מערביים מודרניים כלי לוחמה אלקטרונית כל כך מוצלחים ושיטות כה מתקדמות לניטרול מערכי הגנה, שלעיתים אפשר להיכנס לשטח האויב גם בגובה 40,000 רגל ויותר. זה גובה בו אין כל ערך להסוואה, וגוון אפור יבלוט פחות מכל חום-חול-ירוק.
כמו כן, זיכרו שקרבות האוויר שינו את צורתם, ונעשים ממרחקים בהם בכלל לא רואים את המטרה בעין. והמכ"מ כידוע עיוור, ולא אכפת לו אם המטוס בא בצהוב-מכבי או באדום-הפועל. לסנסורים תרמיים כן אכפת; גוונים כהים תופסים יותר חום ויבלטו קצת יותר, אבל בשיעורים זניחים למדי. כך או כך, אפור בהיר סוגר את הפינה.
שינוי אחר קשור למשימות שבחזית. למשל, פעם טיפלו מטוסי קרב לבד במטרות השתתפות - כלומר, כאלה שנמצאות קרוב לקו המגע, ומשפיעות על כוחות מתמרנים: טנקים, חיילים, ארטילריה, מוצבים, מפקדות ועוד.
ההסוואה היתה מאוד שימושית במתאר כזה: בהרבה מקרים נדרשו מטוסי התקיפה לחפש את המטרה, והסנסורים של הצוות היו מוגבלים מאוד - מה שחייב גם טיסה נמוכה וגם הרבה יעפים חוזרים באותו אזור פעילות עד שיתגלה ויושמד למשל, טור שריון.
אבל כיום משימות הסיוע הקרוב והתקיפות שמלוות דרגים מתמרנים מבוצעות לא רק בידי מטוסים. את רובן יעשו כלים כמו מסוקי קרב וכטב"מים ציידים, ושיפורים דרמטיים בטווח ודיוק האש הארטילרית ייתרו לא מעט גיחות; הרי למה לשלוח טייס לעשות עבודה של תותחן.
המטוסים עדיין בתמונה, כמובן - אך לא מבלים יותר מדי בשטח המאוים: הם מתקרבים, מטילים חימוש ארוך טווח, וחוזרים לבסיס בלי דאגות. גם כאן הצבע שלהם פחות משפיע, ואין הבדל מורגש בין אפור של ז'אקו וירוק של דררה.
למטוסים חמקנים מתוצרת ארצות הברית יש עוד סיבה לגוון המשעמם: הציפוי שלהם מכיל חומרים בצבע אפור שעוזרים בבליעת קרינה אלקטרומגנטית, ומצמצמים כך את חתימת המכ"מ.
אבל גם בלי צבעים מכושפים, קל לראות שמסוף המאה ה-20 החלה מגמת ביטול צבעי הסוואה ברוב החילות המערביים המודרניים: בריטניה, ארה"ב, הודו, סין - כמעט כולם. ישנן חריגות כמו רוסיה, שמחזיקה בגישות מסורתיות מיושנות למדי, וגם פחות מוצלחת בתחומי הלוחמה האלקטרונית והחימוש ארוך הטווח. אך גם היא תגיע לשם; העתיד, חברות וחברים, הוא אפור.
19 צפייה בגלריה


הסוואה במאה ה-21: אתם רואים פה מטוסים של שבעה חילות אוויר
(צילום: חיל האוויר הישראלי )
מה שמשאיר רק את מטוס הנחשון: גם הוא טס רחוק וחשוף לאיומים, ונראה שגופו הלבנבן ישיג את ההיפך. מה הקטע? ובכן, מטוסי מודיעין ומכ"מים מוטסים תמיד נצבעו בגוונים מאוד בהירים או לפחות קיבלו מקטע לבן גדול, ומסיבה טובה - זה צבע מפזר חום טוב יותר וכך מקל על קירור סנסורים ומערכות.
הלבן מועיל גם בהסתרת ייעוד המטוס כשהוא על הקרקע; מטוסי מודיעין מבוססים על כלים אזרחיים, וצבע לבן יכול להטעות מפענחים של תצלומי אוויר, שיחשבו שמדובר למשל, במטוס נוסעים.
חוקר אמריקאי סיפר לי שבימי המלחמה הקרה, הסיבה מס' 1 לגווני מטוסים מודיעיניים היתה פחות סימפטית: העובדה שזה צבע שבולט היטב מרחוק ומקל על איתור במקרה התרסקות - ומדובר במטוסים שהיה מאוד חשוב למצוא במהירות.
אתם מבינים, אלו כלים שטסו קרוב לשטח האויב, שבטח ישמח להניח יד על הציוד הסודי שבהם. איתור זריז של ההריסות איפשר גם חילוץ ניצולים וגם הפצצה של השברים בעת הצורך - זה אפילו קרה לאמריקאים כמה פעמים בימי המלחמה הקרה, אך על זה אספר לכם בפעם אחרת.
בשורה התחתונה, מטוסי חיל האוויר קיבלו צבעים אחרים כדי להתאים למציאות בשטח, ולמרות שלאפור יש פחות סטייל ואופי מסכמת חום-חול-ירוק, המטרה היא להיות יעיל ולא לזכות בחוזה דוגמנות. ובכל מקרה, דעו שצבעי ההסוואה לא ייעלמו לחלוטין מעולם הלוחמה האווירית - רק לעבור לכלים אחרים.
למשל, בעולם יש יותר ויותר מערכות נשק אוטונומיות שמונחות אופטית, למשל כטב"מים נגד כטב"מים שמאתרים מטרות באמצעות מצלמה. הצביעה הנכונה תוכל להשפיע דרמטית על היעילות שלהם, ורוסיה כבר היום מניחה על המטוסים שלה אלמנטים שנועדו לבלבל מצלמות של רחפנים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.











































