הקברניט
המדריך לעליונות אווירית: איך כובשים שמיים של מדינה אחרת?
מאז 1920 מפתחים חילות אוויר שיטות להשלמת המשימה הכי קשה, מסוכנת ויקרה שלהם: לתקוע דגל בשמי האויב - כפי שהשיג צה"ל באיראן בלי לאבד אף מטוס. "הקברניט" משרטט קווים לדמותה של העליונות האווירית, שמחייבת טכנולוגיה מיוחדת, מאמץ מודיעיני שלא נגמר ויצירתיות אדירה
שלום, כאן הקברניט; ללחימה האווירית הרבה פנים, שהשתנו ללא הכר מראשיתה בתחילת המאה העשרים. המטוסים השתנו, הטייסים השתנו, כלי הנשק הפכו ממקלעים לטילים חכמים ואפילו ביקוע אטומי נכנס לתמונה. אבל דבר אחד נשאר, ונראה שלא יעזוב בקרוב: אף אחד לא ינצח על הקרקע בלי לשלוט באוויר. איך עושים זאת, ובמה זה תלוי?
הגביע הקדוש נקרא עליונות אווירית: מצב בו צד אחד לא יכול לנצל את הממד האווירי כדי לקדם את האינטרס שלו במלחמה, בעוד השני יכול.
כל צבא חותר להשגת עליונות אווירית כמה שיותר מהר בכל מלחמה כוללת, בידיעה שבלעדיה, היא תהיה הרבה יותר יקרה, ממושכת ועקובה מדם.
היום נדבר על רכיבי העליונות האווירית, ונשרטט קווים לדמותה – כדי לנסות ולהבין את מבצע העליונות המרהיב של חיל האוויר הישראלי באיראן, שהדהים מומחים בכל העולם: השגת עליונות היא המשימה הכי קשה ומסוכנת לכל כוח אווירי באשר הוא, ואנחנו הצלחנו בלי לאבד אף מטוס.
רעיון ההכרעה דרך שליטה באוויר נולד ב-1920, אף שכבר במלחמת העולם הראשונה (1914-1918) הוכחו מטוסים כחיוניים: קרוב ל-150,000 מהם נבנו והופעלו בידי הצדדים הלוחמים. אבל בימי המלחמה סברו הגנרלים שהתפקיד הכי קריטי של מטוס הוא לייצר עבורם תמונת מודיעין קדמית; ההפצצה לא היתה מדויקת מספיק, ואסטרטגים עוד ניסו להבין איך הכי נכון להפעיל את מכונת הפלאים הצעירה.
בתחילת שנות העשרים החלו חוקרים להציג אפשרויות כמו הפצצה אסטרטגית נרחבת שתהרוס את יכולתן של מדינות לייצר נשק ולנצל משאבים למלחמה, ושיטות כמו גלים של המוני מפציצים שישחירו את השמיים וידליקו את ערי האויב.
ופה החלו תיאורטיקנים לחשוב על עליונות אווירית, ולנחש איך היא יכולה להיראות במציאות. התשובה הגיעה ממקום כה נידח ונשכח, שאפילו שמו נשמע מומצא לגמרי: וזיריסטן.
חבל הארץ הזה נשלט בידי הבריטים באותם ימים, והמחסודים - שבטים מוסלמים מקומיים - החליטו להעיף את המנדט. המרד שלהם אילץ את המלך ג'ורג' לשרוף הרבה כסף, שכן וזיריסטן היא באמת חתיכת חור, ועד שהגיעו תגבורות לאזורים מותקפים כבר היו שחוקים ומותשים. ב-1925 בא ריצ'רד מונטגיו פינק, קצין בחיל האוויר המלכותי ואמר זוזו, עכשיו תורי; בואו נפציץ את המחסודים האלה ושלום על ישראל.
הוא תפס פיקוד על ארבע טייסות קרב שישבו בגזרה, והן שפכו אש באין מפריע על כל מעוז מוסלמי וכך הובסו המורדים. עיניי גנרלים בכל העולם נצצו בהתרגשות: נמצא שימוש חדש למטוסים, שימוש דרמטי מאוד - להפוך מלחמות לקצרות וזולות יותר.
מהר מאוד החלו להיבנות אסטרטגיות שלמות סביב שליטה באוויר, נבנו ציי מפציצים גדולים ובהמשך גם מטוסי קרב שיסייעו בהגנה עליהם, ומלחמת העולם השנייה שפרצה ב-1939 הוכיחה את חיוניות השמיים כממד פעולה. במהלכה התפתחו תפיסות הגנה אווירית - תשתיות גילוי, תותחי נ"מ, והכוונת מטוסי יירוט אל פולשים. נכנסו לתמונה אלמנטים של הונאה והטעיה, שיגרמו לצבא המותקף לרכז את המאמצים שלו בגזרה אחת, בעוד הכוח המפציץ מכוון בכלל לגזרה אחרת.
בשנות החמישים נכנסו לשירות ראשוני טילי הנ"מ המונחים, שטרפו את הקלפים: סטטיסטית, ירו תותחני הנ"מ של גרמניה הנאצית יותר מ-2,800 פגזים לכל מפציץ B17 שהופל. וכאן הופיע נשק שיכול לחסל מטוס בפגיעה בודדת, אחד עבור אחד.
השיפור בביצועי הטילים ומערכות הגילוי שינו דרמטית את איך שצבאות משתמשים במטוסים, בעיקר במפציצים הכבדים של ארצות הברית וברית המועצות; הרי כל אחד מהם יכול לשאת נשק גרעיני בעוצמה שמסוגלת לנטרל מדינה, ולסיים מלחמת עולם בגיחה אחת.
18 צפייה בגלריה
איך תוקפים אויב בשטחו? למשל, עם ה-XB70, מפציץ שטס פי שלושה ממהירות הקול
(צילום: NARA)
כך הפכה שליטה בשמיים למדרגה חשובה בדרך לשליטה עולמית. לא מפתיע שהמשאבים שהוקצו לכך היו אסטרונומיים: בין 1950 ל-2000 השקיעה ארה"ב כ-2.8 טריליון דולר (בהתאמות אינפלציה) בפיתוח אמצעים, מערכות, ידע, טילים ומטוסים להשגת עליונות אווירית; יותר משהשקיעה בתוכנית החלל שלה באותן שנים. אז הבנו מאיפה הגיעה העליונות האווירית ולמה היא כל כך חשובה; מה הפך את המשימה הזו לכל כך מסוכנת?
ראשית, כל צבא נערך שנים למתקפות אוויריות, וסורק ללא הרף את השמיים שלו וגם שמיים של מדינות שכנות באמצעות סנסורים ארוכי טווח. להיערכות למתקפות עליונות יש מקום גבוה מאוד ברשימת נקודות העניין המודיעיניות, וכל שינוי מיד יזכה לתשומת לב מקסימלית.
שנית, כל צבא יודע בדיוק מהם הנכסים החיוניים של המדינה עליה הוא מגן, ומהם הרכיבים החיוניים ברשת ההגנה האווירית שלו שמאפשרים זאת. ולכן, יהיה דרוך פי מאה סביבם וכל מטוס שינוע לכיוונם הכללי, מיד יזכה לטיפול VIP. כך למשל, זיהו הנאצים את הנקודות הרגישות בחבל הרוהר, ובנו את רשת ההגנה כך שתטרוף את מפציצי בעלות הברית; במהלך המתקפות שם אבדו 872 מפציצים, יותר מרוב הגזרות האחרות באירופה.
שלישית, כלי הגנה אווירית הם אתגר בפני עצמם: סוללות נ"מ לא סתם יושבות ומחכות, אלא מדלגות בין עמדות ויודעות להתחבא בשטח ולארוב למטוסים שמתקרבים. הן ייחשפו רק כשיפעילו את המכ"מ ויתחילו לשדר לעבר התוקפים, ואז זה כבר מאוחר מדי עבורם: מדובר במטרה שצדה את התוקף בזמן שהוא מנסה לצוד אותה.
ורביעית, כל מדינה ריבונית מפעילה פטרולים של מטוסי קרב, שמחפשים תנועות חריגות בשמיים ומוכנים בכל רגע לפתוח מבערים ולהסתער על כל פולש.
השגת עליונות אווירית היא בעצם לעקוף את כל זה - לסכן כלים ואנשים כדי לתפוס את השמיים. הפרס הוא כאמור, אדיר: היכולת להפציץ את האויב בראש שקט ולקדם הכרעה. איך עושים את זה בשטח?
לפני שאציג בפניכם את הקרביים של העליונות האווירית, נתחיל בלהבין שני דברים חשובים: הראשון היא שלפי הגדרת נאט"ו, עליונות אווירית הינה סקאלה בת חמש רמות - ותהליך דינמי.
הרמה הכי גבוהה נקראת Supremacy, ובעברית שלטנות. זוהי אחיזה מלאה באוויר, מצב בו התוקף עושה מה שיבחר בשמי האויב, שמצידו יכול רק להסתכל ולבכות; לו אין יכולת למנוע זאת, או להשתמש בעצמו בממד האווירי. זה בעצם פנדל מול שער ריק. למשל, מטוסי הקרב של צה"ל מול חמאס ברצועת עזה.
הרמה מתחתיה נקראת יתרון עליונות, או Dominance. זהו מצב בו האויב יכול לנסות לשבש את השליטה של התוקף ולהשתמש בשמיים שלו, תוך סיכון מטוסי יירוט, סוללות נ"מ ונכסים רלוונטיים אחרים. למשל, חיל האוויר האמריקאי במלחמת וייטנאם; גם אחרי שנפגעו שדות תעופה בצפון המדינה והמיגים שלה הפכו נדירים, עדיין המשיכו סוללות הנ"מ שלה לתפור פאנטומים יום כן, יום לא.
הרמה שמתחת ליתרון נקראת Parity, שוויון; זהו מצב פתיחה בו לאף צד אין עדיין יתרון באוויר - או בגלל שאופי וקצב הלחימה לא מאפשר לאף צד להגביל באמת את יריבו. למשל, בריטניה וגרמניה בתחילת מלחמת העולם השנייה - לגרמנים היה יתרון כמות ולבריטים יתרון טכנולוגי של רשת מכ"מים, וכך התאפיינו החודשים הראשונים של הקרב על בריטניה בשוויון יחסי, עד שצמחו אבדות הגרמנים ואבד יתרון הכמות.
הרמה מתחת לשוויון היא דיכוי אווירי או Incapability - מצב שאם אני נמצא בו ואני התוקף, האויב משבש לי את הפעולות ואני אאבד אנשים, מטוסים ומשאבים אם לא אעשה משהו שישבור את המגמה. אם לא אצליח, אגיע לרמה הנמוכה ביותר: Aerial Denial או שלילת יכולת אווירית. במצב כזה, השמיים סגורים בפני התוקף וכל מה שהוא יכניס מיד יופל.
הדבר השני שתלמדו על עליונות אווירית היא שמדובר בעניין מוגבל בזמן ומרחב. מה זה אומר? שאפשר להיות במצב של שלטנות רק לשש שעות ונניח, רק בין נתניה וחדרה; הרי כל אויב ישאף לשפר את מצבו מול כל תוקף, ולא ישב בשקט בטריבונה - אמרנו, מי שמאבד את השמיים יכול לאבד את הראש.
אבל תוקף שידע לנצל חלונות עליונות בצורה חכמה ובתכנון מקדים נכון, בכלל לא יצטרך לחסל לאויב את כל המכ"מים, כל סוללות הטילים, וכל מטוסי הקרב.
אוקיי, איך עושים את זה? איך זה נראה בעולם האמיתי? על שיטת צה"ל עצמו לא נדבר פה; זה מאוד סודי, מאוד בצדק, ועוד דקה תבינו למה - אך תו"ל נאט"ו מפרט עקרונות כלליים שנכונים בגדול לכל חיל אוויר בעולם בכל גזרה ומול כל אויב.
לפי נאט"ו ותפיסות אמריקאיות, הדבר הראשון שעושים הוא לנטרל את יכולת ניהול תמונת השמיים. שהכוונה היא לתחנות מכ"מ גדולות ומרכזי בקרה שלוקחים את מה שמצאו המכ"מים, מנתחים, מבינים מה הכי מסוכן ומצמידים אליו סוללות נ"מ ומיירטים.
בלי הסנסורים הגדולים, ייאלצו סנסורים גזרתיים להידלק מקומית: מערכות הגילוי של סוללות הטילים - ולחפש לבד את התוקפים. בצורה זו ייחשפו, ואפשר יהיה לטפל גם בהן. בלי מכ"מים גדולים, הסוללות יהיו פחות אפקטיביות, ויושג יתרון באוויר.
הדבר השני שייפגע תהיה היכולת של האויב לשלח מטוסי קרב - פגיעה בבסיסים אוויריים; אפשר לתקוף את המסלולים, את המטוסים על הקרקע או לנקוט בשיטות הרתעה: ניטרול סוללות נ"מ במסדרון שמוביל אל הבסיס האווירי. במצב כזה, יימנע האויב מלהרים מטוסים לאוויר מחשש שיאבד כל מה שימריא. השיטה הזו נבנתה בידי גנרלים אמריקאיים כחלק מלקחי מלחמת האוויר בווייטנאם, והוכחה במידה רבה במלחמת המפרץ הראשונה.
18 צפייה בגלריה
תקיפת שדה תעופה בתרגיל רוסי, באמצעות פצצת BetAB500ShP נגד מסלולים
(צילום: Defence UA)
בשלב הזה מגיע התוקף ליתרון גדול, שעליו להפוך לשלטנות: אם ישלח פטרולים משלו של מטוסי קרב או כטב"מים שיסתובבו בשטח שתפס, יוכל לשמר את המצב ולשבש את ניסיונות האויב לקחת את השמיים בחזרה.
וכפי שהזכרתי - כדי להשיג עליונות אווירית אמיתית, התוקף חייב להטעות את האויב שלו; לגרום לו לחשוף את סוללות הנ"מ, לפתוח את ההגנות בתזמון שגוי - ובשביל זה צריך הרבה יותר ממטוסי קרב מעולים, חימושים מתקדמים, לוחמה אלקטרונית או כל טריק טכנולוגי שהוא.
ההיסטוריה הוכיחה שתנאי מס' 1 הוא עליונות מחשבתית - כלומר, להכיר את האויב הרבה יותר טוב ממה שהוא חושב שמכירים אותו. זו גם הסיבה שטכניקות ספציפיות לעליונות אווירית הן דבר כל כך מסווג ורגיש: בונים אותן במשך עשרות שנים של מלחמת מוחות מודיעינית ומבצעית.
ולמזלנו, אמ"ן ומודיעין חיל האוויר מאוד טובים בזה: לפי נתונים רשמיים שפרסם דו"צ, הושמדו יותר מ-70 מכ"מים ו-80 סוללות שהם כ-80% ממערך ההגנה האיראני.
ותיעודי התקיפות שפורסמו מראים שהשמדנו שבעה מתוך 215 מטוסי הקרב של האויב; תפסנו לאיראן את השמיים אפילו בלי למחוק לה את כל ההגנות. אבל בחיל האוויר לא נחים על זרי הדפנה, אצלנו אין דבר כזה; תחת זאת, נערכים כל הדרגים המודיעיניים, המבצעיים והטכנולוגיים למצב בו נידרש לשוב לעומק שטח האויב.
שאגב, מצידו כבר החל להתחיל להשתקם: לפנות לחברים ברוסיה וסין ולברר אם יש איזה סאמר-סייל על סוללות טילים ארוכי טווח, לחפש מכ"מים משומשים במצב טוב יד שנייה מדיקטטור, ואף לתכנן הצטיידות במטוסי קרב חדשים.
בשורה התחתונה, עליונות אווירית היא מירוץ שאינו נגמר, על מסלול שמשתנה ללא הרף - ולכן גם הניצחון הכי גדול של אתמול הוא יריית פתיחה לאתגרי המחר ולאויב שלהבא יהיה דרוך ומוכן יותר. ולפיכך, גם צה"ל נשאר עירני ודרוך, מוכן יותר מסבב לסבב, וישבור שיאי יצירתיות אם וכאשר יצטרך להבקיע שוב כל מערך הגנה. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
