הסכנה האמיתית לכלכלת ארה"ב היא מלחמה בלי מקורות מימון, לא איראן
התקיפה באיראן מתרחשת בנקודת זמן רגישה במיוחד לכלכלה האמריקאית: חוב בשיא היסטורי, גירעון מתרחב ועלויות מימון גבוהות. הסיכון לא טמון בעלות של טיל בודד או במחיר של העברת נושאת מטוסים נוספת לאזור, אלא בכך שהאירוע הנקודתי יהפוך למחויבות מתמשכת של חודשים או אפילו שנים שתישען שוב על אשראי
פתיחת מבצע "שאגת הארי" בשבת בבוקר והמתקפה המשולבת של חיל האוויר וצבא ארצות הברית באיראן, כמו גם מתקפת הנגד האיראנית שפגעה בבסיסים אמריקאים במפרץ, מעלים שאלות כבדות על מחיר המלחמה עם איראן לארצות הברית ועל ההשלכות לכלכלה העולמית בעקבותיה. הסכנה הגדולה היא כי שאלות אלו יצומצמו לסוגיות טכניות נקודתיות כמו כמה עולה נושאת מטוסים ליום, כמה עולה טיל שיוט, כמה עולה עוד טייסת שתעבור לאזור ועוד. במקרה הזה קריטי להסתכל על האירוע בפרספקטיבה, לטווח ארוך. מלחמות נקודתיות לא מפוצצות וממוטטות כלכלות פיננסית ביום הראשון וגם לא ביום אחד.
הסכנה האמיתית היא שמלחמה תשחק לאט את המרחב הפיסקאלי של המעצמה הגדולה בעולם, שממילא החוב שלה כבר גבוה ברמות היסטוריות כאשר הריביות אינן כבר אפסיות. זה מה שעלול להפוך אירוע ביטחוני לאירוע מאקרו־כלכלי. זה לא רק תרחיש תיאורטי, אלא בדיוק מה שקרה לארצות הברית אחרי 2001. אם ללכת אפילו רחוק יותר בזמן, זה גם הלקח מנפילת האימפריות הגדולות: ספרד ובריטניה החזיקו במטבע רזרבה ובעמדה כלכלית־פיננסית דומיננטית, ושכנעו את עצמן שהאמון העולמי הוא משאב בלתי מוגבל. לכן הן יצאו למלחמות אינסופיות וחשבו שניתן לממן אותן דרך חוב. אך אמון מחזיק זמן רב - ואז נשחק, ולא בהכרח בקריסה דרמטית.
הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מנתחים את האסטרטגיה הביטחונית של ממשל טראמפ השני ומבינים כי המזרח התיכון כבר לא במוקד, אלא איזור האינדו־פסיפיק - שם שולטת סין, היריבה המרכזית של ארצות הברית, שטרם התעוררה במלואה. כאן עולה השאלה, האם ארצות הברית מסוגלת לממן שתי מערכות מתמשכות בשתי זירות מקבילות.
1. לפני כחודש ימים פרסם ממשל טראמפ את אסטרטגיית הביטחון האמריקאית ל־2026. היא לא מציגה גישה בדלנית כלל, אלא גישה ריאליסטית ותועלתנית עם הסדר מחדש של סדרי העדיפויות. ההיררכיה ברורה: פחות בניית אומות והתערבויות צבאיות אינסופיות, ויותר הגנה על האינטרסים המוחשיים של העם האמריקאי. כלומר פחות התחייבויות פתוחות בזמן, יותר הגנה על המולדת, יותר מיקוד ביריב מערכתי אחד – סין. בתוך המבנה הזה, המזרח התיכון לא נעלם, אבל הוא מפסיק להיות מרכז הכובד והופך לזירה משנית. עם זאת, בלימת איראן היא אינטרס אמריקאי מובהק וגם מוקדש לכך פרק ייחודי בדו"ח.
בהקשר הזה, בניגוד לקולות שנשמעים מהימין האמריקאי שברובו תומך בנשיא דונלד טראמפ, ישראל הופכת – בעיני וושינגטון של 2026 – ליתרון אסטרטגי. היא לא נטל שעלול להכניס את ארצות הברית למלחמת נצח במזרח התיכון, שהיא בניגוד מוחלט לאסטרטגיה. ישראל לא מוצגת כנתמכת, אלא ככוח אזורי אוטונומי שאפשר לסמוך עליו תמיד, שמסוגל לפעול, לייצר הרתעה, להגן על עצמו, להביס אויבים ובעיקר להוריד לארצות הברית את מחיר הנוכחות הישירה. "בעלת ברית למופת", נכתב שחור על גבי לבן. זה ההיגיון שמסביר את העיקרון בתפיסה של הממשל: ההשקעה בישראל זולה ביחס לתועלת. לא רק כי ישראל קונה חלק גדול מהסיוע חזרה בארצות הברית (מבחינת תעשייה והזמנות), אלא בעיקר כי היא מספקת נכס מודיעיני־מבצעי שאמריקה לא צריכה לייצר בעצמה.
במונחים עסקיים, ישראל נתפסת במודל כנכס שדרכו ניתן לייצר השפעה אזורית, אך בעלות נמוכה יחסית: סיוע שנתי בהיקף 3.8 מיליארד דולר מתוך תקציב כולל שמתקרב ל־1 טריליון דולר, זה אפילו לא חצי אחוז. למרות שמאז 7 באוקטובר הסיוע גדל. זו עסקה מצוינת עבור ארצות הברית, לבטח עדיפה על נוכחות אמריקאית עם מאפיינים קבועים וארוכי טווח.
2. ייתכן כי העסקה הזו היא זולה עבור ארצות הברית אבל היא בהחלט לא בחינם. המערכה האחרונה של ארצות הברית בוונצואלה הפנתה זרקור לעלויות האדירות של "חנייה אקטיבית" של הכלים האמריקאיים ששומשו במבצע הזה, לצד העלות הגבוהה של פעילות עצימה (שיקרה הרבה יותר). לפי מודל עלות שמחשב באופן יומי כוח פרוס כפול מספר ימי תנועה/היערכות, בדיקה של המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים (CSIS), המדורג בראש מכוני המחקר בתחומו זה עשור ברציפות, אמדה את עלות ההכנה למערכה מול הרודן ניקולס מדורו על חופי ונצואלה (לפני התקיפה) בכ־30-28 מיליון דולר ליום.
בשבוע שעבר אותו המכון פירט וניתח את סט הכלים שפרסה ארצות הברית במזרח התיכון אל מול האיום האיראני. הפערים מובהקים: ארצות הברית משקיעה יותר כוח, יותר איכות, ויותר עומק מבצעי במזרח התיכון מאשר בקריביים. זה גם בגלל שאיראן בעלת יכולות שוונצואלה בכלל לא יכולה לדמיין אבל גם כי בזמן שאיראן היא איום אסטרטגי־מערכתי, ונצואלה היתה אירוע יותר אזורי ותחום. לכן, גם אם הולכים על עלות לחימה בטווח שמרני של 25–40 מיליון דולר ליום (במזרח התיכון יש כבר שתי נושאות מטוסים, באזור ונצואלה היתה רק אחת למשל), מגיעים למספרים יותר משמעותיים: שבועיים־שלושה של היערכות מתורגמים ל־350–600 מיליון דולר - עוד לפני יום לחימה אחד אמיתי.
זה בדיוק מה שמטעה בדיון הציבורי: חצי מיליארד דולר עדיין נשמעים כסכום "קטן" מול תקציב ביטחון שמתקבל - 1 טריליון דולר. אך כאמור, זה לא האירוע אלא ההקדמה. הוא הסימן שהמערכת נכנסת למצב שבו כל יום נוסף עולה עוד ועוד כסף, וכל תרחיש הסלמה רק מעלה עלויות אקספוננציאלית. בעיקר בגלל חימוש מדויק, טילי שיוט, יירוטים ושחיקת מלאים. זאת "תזכורת" חשובה: הסכנה אינה שבועיים של פריסה, אלא היסחפות לחודשים או אפילו שנים.
3. הערוץ הקלאסי שבו אירוע גיאו־פוליטי מהסוג הזה הופך לאירוע מאקרו־כלכלי גלובלי הוא שוק הנפט. פגיעה בהיצע הנפט מעלה מחירים, שבתורם מאיצים את האינפלציה, שמעלה את הציפיות לאינפלציה, לוחצת על תשואות, גורמת להידוק מוניטרי, כלומר ריבית גבוהה יותר, ובסופו של דבר מתורגמת להאטה כלכלית. CSIS הכין ארבעה תרחישים מרכזיים לשיבוש באספקת הנפט במקרה של עימות צבאי מול איראן לפי דרגת סיכון ועומק ההשפעה הכלכלית. הראשון, והקל ביותר, הוא שיבוש במשלוחי הנפט הגולמי של איראן על ידי ארצות הברית או ישראל. תרחיש זה עלול לשבש יצוא של כ־1.6 מיליון חביות ביום ולגרום לעליית מחירי נפט קלה (למחיר של 10–12 דולר לחבית). זה אירוע הפיך וללא נזק קבוע לתשתיות, כאשר היצוא יכול להתחדש במהירות.
גם התרחיש השני - שיבוש תנועת המכליות במפרץ הערבי על ידי איראן - נחשב לקל יחסית, על אף שמדובר בעליית מדרגה משמעותית לשיבוש יצוא של עד 18 מיליון חביות ביום של נפט שאינו איראני. מחירי הנפט עלולים לזנק מעל ל־90 דולר לחבית, ומחירי הבנזין בארצות הברית יעלו משמעותית. עם זאת, גם תרחיש זה נחשב להפיך.
שני התרחישים האחרונים הם כבר קשים: תקיפה אמריקאית ישירה על מתקני נפט איראניים ותקיפה איראנית ישירה על מתקני נפט של מדינות המפרץ. בתרחישים האלו ייגרם נזק פיזי לתשתיות, שעלול להוציא את הנפט האיראני מהשוק לתקופה ממושכת ואז המחירים עלולים לעלות מעל ל־100 דולר לחבית, ואפילו ל־130 דולר במקרה של תקיפה איראנית בשל החשש מהסלמה נוספת. המעבר מתרחישים של שיבוש תנועה (1 ו־2) לתקיפת תשתיות (3 ו־4) מהווה את קו הפרשת המים בין הפרעה זמנית וניתנת לתיקון לנזק ארוך־טווח ומסוכן לכלכלה העולמית. איראן עלולה להשתמש בתרחיש הרביעי כ"נשק יום הדין" אם תרגיש שהמשטר עומד בפני סכנה קיומית.
4. האם המהלך ישפיע על התמונה הפיננסית הגלובלית? ההיסטוריה מראה שרק בטווח המיידי. כמו בישראל, הבורסה נבהלת ואז נרגעת, ושוב מתנהגת לפי המחזור – כלומר בעיקר עולה. אירועים גיאו־פוליטיים גדולים מייצרים תגובה חדה בתחילת הדרך: ירידות מהירות, תנודתיות, בריחה לנכסי מקלט. לאחר מכן מגיע שלב ההסתגלות: השוק מתמחר את המצב החדש, אי־הוודאות מצטמצמת והמערכת חוזרת להתנהל.
המתקפה על מגדלי הסחר העולמי ב־11 בספטמבר 2001 היתה דוגמה קיצונית: סגירת מסחר, צניחה מיידית ואז התאוששות הדרגתית. גם בתחילת הפעולה האמריקאית באפגניסטן נראתה התופעה של "מכור את אי הוודאות, קנה את המלחמה" – דווקא בגלל שהמלחמה, במובן מסוים, פתרה חלק מאי הוודאות המיידית. בשורה התחתונה: הבורסה אינה מתמוטטת מכל אירוע ביטחוני, אלא רק כאשר אירוע ביטחוני הופך לשבר פיננסי או פיסקאלי.
5. כאן מגיעים לנקודה המרכזית. השאלה איננה "מה יקרה למדד בשבוע הראשון", אלא האם האירוע יוליד דינמיקה של חוב, ריבית וציפיות שיגיעו לשוק האג"ח. כלומר, האם האירוע הופך להיות פיסקאלי (תקציבי) ומשם הוא מתגלגל לאירוע פיננסי (זינוק בתשואות). פחות מעניין להסתכל על המדדים במסכים, יותר מעניין להסתכל על היקף גירעון החוב. מלחמת אפגניסטן (2001) ועיראק השנייה (2003) הן מקרי בוחן מתאימים. בין 2001 ל־2007, החוב האמריקאי עלה "רק" בכ־9%: מכ־55% לכ־64% תוצר. עלייה חדה בהחלט, אך לא זינוק חד. אגב, רמת החוב האמריקאי באותן שנים היתה נמוכה ביחס ל־OECD. החוב הממשלתי אמריקאי דווקא זינק בעקבות המשבר הפיננסי הגלובלי של 2008.
אז מה בדיוק קרה? אלו היו שנים של בוננזה, אינפלציה כמעט אפסית, ריביות נמוכות ואיכשהו בארצות הברית הגיעו למסקנה שלא צריכים לממן את אותן מלחמות. כלומר, ההוצאה הביטחונית של ארצות הברית זינקה מכ־3% תוצר לכ־4%–4.5% תוצר. ממשל ג'ורג' וו. בוש הוציא כ־600–800 מיליארד דולר על אותן מלחמות, אך במקום קונסולידציה תקציבית (העלאות מסים או קיצוצים) הוא החליט להפחית את המסים בחדות (שהורידו הכנסות מכ־20% תוצר לכ־16%–17%) ולהרחיב זכויות סוציאליות (כמו Medicare, ביטוח הבריאות). זו ההגדרה של מלחמה ללא מימון. בזמן שאמריקה נלחמה, הנשיא החליט גם לחלק מתנות. היא עשתה בדיוק את מה שאימפריות נוטות לעשות כשהן בטוחות שמעמדן הפיננסי חסין לנצח.
6. המצב הנוכחי של ארצות הברית מאוד מזכיר את מצבה בזמן נשיאות וו. בוש, אבל יותר גרוע. כלומר, המדיניות היא אותה מדיניות פזרנית אבל הנתונים גרועים בהרבה. בסוף השבוע פרסם ה־IIF (ארגון המוסדות הפיננסיים הבינלאומי) את דו"ח החוב השנתי ל־2025 עם נתון מבהיל: חוב הממשלה בארצות הברית עומד על 122.8% תוצר בסוף 2025 לעומת 119.9% תמ"ג בסוף 2024, כאשר החוב הממשלתי המוחזק על ידי הציבור (כלומר ללא ביטוח לאומי וללא קרנות פנסיה) צפוי להגיע השנה ל־100% תוצר – קרוב מאוד לשיא שנרשם אחרי מלחמת העולם השנייה (106%).
מנגד, יש נתון קריטי ומאוד מרגיע: הביקושים לנכסים אמריקאיים נשארים חזקים ביותר כאשר רוב הביקוש הוא לאג"ח ממשלת ארצות הברית, שרק מזנק. כלומר, הנתונים מראים שהנרטיב על בריחה מארצות הברית ודה־דולריזציה לא עומד לפחות כעת במבחן המציאות. בשורה התחתונה החוב תופח, לא מתכנס ואף מתפזר ממש, אך האמון נשאר והעולם ממשיך לקנות אמריקה גם אם היא של טראמפ.
זה בדיוק המדרון החלקלק – היות ויש מי שיממן כי יש אמון, הממשל האמריקאי נע כבר 25 שנה במסלול החוב הלא נכון. בעיית הגירעון והחוב של ארצות הברית היא דו־מפלגתית. מתברר כי כל עוד מטבע הרזרבה מעניק לארצות הברית את הפריבילגיה הייחודית, היא גם מפתה אותה לדחות את החשבון. לכן, יותר מאשר שהסיכון הוא איראן, הוא מלחמה מול איראן ללא מימון, כשסין ממתינה בפינה. ארצות הברית כבר לא יכולה להיתקע במזרח התיכון במשך שבע שנים, כפי שקרה בעשור הראשון של המאה שכן יש איום שמדורג הרבה יותר גבוה. שתי זירות עצימות זה כבר אתגר: תקציב הביטחון יטפס וגם אם הוא לא יקריס את אמריקה, הוא יגרום לדחיקה החוצה של תקציבים אזרחיים חיוניים לארצות הברית כדי לייצר צמיחה והשקעות נחוצות.
מלחמות אינן בהכרח הבעיה, מלחמות ללא מימון הן הבעיה. הכלכלה העולמית לאו דווקא מענישה שימוש בכוח, אבל היא בהחלט נרתעת כאשר ששים להשתמש בכוח אך בלי כוונה לשלם את החשבון.
