הקברניט
חץ מול THAAD: איך אמריקאים מיירטים טילים?
מערכות היירוט של ארה"ב יותר יקרות, יותר מסובכות ופחות יעילות משל מדינת ישראל; איך הן פועלות, למה דווקא ככה ומה הן עושות יותר טוב מטיל החץ? "הקברניט" נכנס למחסן הנשק של הדוד סאם
שלום, כאן הקברניט; עם ישראל הוא עם גאה, ויש במה להתגאות - מהטפטפות של קיבוץ חצרים שעוזרות לכל העולם לגדל מזון ולהיחלץ מרעב ועד לווייז שמצילה את האנושות מאימת הפקקים. לצערנו ולמזלנו, הרבה הישגים רשמו ישראלים בתחום כלי המשחית; זה לא סוד שבכל הנוגע ליירוט טילים, ארצנו הקטנטונת היא המסי, המייקל ג'ורדן והנאדיה קומנצ'י ביחד.
אבל גם מסי לא המציא את הכדור: חלוצי התחום היו האמריקאים, והיום נכיר את הכלים והשיטות שלהם - שממש עכשיו מגיעים למזרח התיכון כדי להגן על יושביו מפני מתקפות הטילים הבליסטיים של איראן. במה הטילים-נגד-טילים מתוצרת ארה"ב יותר טובים משלנו, ובמה פחות?
נתחיל כמו שאני אוהב, בקצת היסטוריה: בסוף מלחמת העולם השנייה הבינו מדינות שלושה דברים די מטלטלים - הראשון הוא שפצצת אטום היא מציאות בשטח ומי שיבנה אחת מספיק חזקה יוכל לרצוח בבת אחת מיליוני אזרחים.
השני הוא שטיל בליסטי הוא מציאות בשטח ומי שיבנה אחד מספיק חזק יוכל לפגוע בכל נקודה בעולם. והשלישי הוא שלא חסרים מנהיגים וגנרלים עם מוסר של קוברה על קוק, והם ישמחו לשים את הפצצה הנ"ל על הטיל האמור וללחוץ על הכפתור האדום. ולכן, השקיעו המעצמות ביירוט טילים בליסטיים לא פחות משהשקיעו בלהמציא כאלה.
האמריקאים היו הראשונים להצליח: ב-12 בדצמבר 1962, שוגר טיל מדגם נייקי זאוס וחלף מספיק קרוב לטיל מטרה כך שהיה מושמד ב-100% אם המיירט היה מפעיל את המטען שלו.
למה לא הפעיל? כי נייקי נשא פצצת אטום קטנה, וארה"ב לא רצתה לחשוף את היכולת הזו לעיני הסובייטים; פיצוץ גרעיני מחוץ לאטמוספרה זה לא משהו שאפשר להסתיר.
17 צפייה בגלריה
נייקי היא אלת הניצחון היוונית; אני לא אשאר על פלנטה בה קוראים לטילים על שם נעלי ספורט
(צילום: US MOD)
כבר אז ידעו שהשמדת פצצות אטום עם פצצות אטום זה רעיון נוראי; טילים לעיתים קרובות מחטיאים, משתבשים בדרך למעלה, ומה שעולה חייב לרדת. בנוסף, פיצוץ גרעיני בחלל בקלות יעיף לוויינים סמוכים מפה עד לפלנטת חתולי הרעם, והוא מייצר פולס אלקטרומגנטי שיכול לשבש מערכות על הקרקע.
אבל לארה"ב לא היתה ברירה: טכנולוגיית הטילים הבליסטיים של ברית המועצות הפתיעה אותה מאוד - עד לשיגור טיל ה-R7 הרוסי ב-15 במאי 1957, אף אחד במערב לא ידע שלסובייטים יש נשק ביניבשתי כזה. יירוט מתקפות בליסטיות בחלל עם נשק גרעיני היה הפיתרון היחיד: מערכות ההנחיה עוד היו פרימיטיביות, המנועים לא היו יעילים דיים כדי לתמרן כמו שצריך, ותשתיות המחשוב לא איפשרו תגובה מהירה דיה לתיקונים הנדרשים במסלול.
בשנות השבעים התקדמו טכנולוגיות ההנחייה והמזעור, והושק פרויקט HOE במסגרתו פיתחה חברת לוקהיד ראש מתמרן שיוכל לפגוע ראש בראש במטרה בחלל. ב-1984 זה עבד בניסוי שטח: טיל הושמד בגובה 160 ק"מ.
באותה התקופה החל הדוד סאם לממן באופן גלוי גם את פיתוח טילי היירוט של האחיין מהמזרח התיכון, מיזם החץ. האינטרס היה שיפור הסיכוי ליציבות גלובלית: האמריקאים ראו איך הטילים הבליסטיים של עיראק גורסים את ערי איראן הענקית, והבינו לאן נושבת הרוח.
הם הבינו שישראל הפצפונת עודנה מאוימת בצורה קיצונית, ועדיף לעזור לנו להגן על עצמינו - שלא נתעורר, נכריז שההגנה הכי טובה היא התקפה, ונצא לכבוש את כל המזרח התיכון; בטח אחרי מה שעשתה מלחמת יום הכיפורים לשוק הנפט.
עתה, בואו נכיר את הקטלוג האמריקאי - ונפתח עם הטיל שהכי נשמע כמו שחקן פוטבול בסדרת הייסקול אמריקאית: THAAD. אלו ראשי תיבות של הגנה מרחבית בגובה רב מפני טילים בשלב טיסה סופי - כלומר, כשראש הנפץ כבר מנמיך בהתמדה לקראת חדירה חזרה לאטמוספרה.
חברת לוקהיד מרטין פיתחה אותו על בסיס הטכנולוגיה שבנתה באייטיז, ובנתה אותו כך שיהיה יחסית קל לשדרוג והארכת טווח - החלטה הנדסית נבונה מצידה. הוא נכנס לשירות ב-2009 ומסוגל ליירט ראשי נפץ מ-200 ק"מ - הרבה פחות מטילי החץ 3 של התעשייה האווירית וקלע דוד של רפאל, אך הטיל האמריקאי מסוגל לפגוע במטרה בגובה 150 ק"מ, לפי הערכות - יותר מהטילים בצה"ל.
הגובה מאוד חשוב בסיפור הזה: ככל שטיל בליסטי מגיע מטווח יותר ארוך, כך יותר סביר שיטוס יותר גבוה. אם ביכולתנו לתפוס מטרה גם גבוה וגם רחוק, יגדל הסיכוי שנעצור אותה.
הת'אד האמריקאי מחסל מטרות עם ראש מתמרן שפוגע פגוש בפגוש, בלי חומר נפץ - ותוכנן ליירוטים גבוהים יותר כדי להשתתף במערכי הגנה שמותקפים מטווח של יותר מאלפיים ק"מ; למשל, להגן על פולין ממטח טילים שיצא מאמצע רוסיה.
היירוט המבצעי הראשון בוצע בינואר 2022, כשהחות'ים שיגרו טיל בליסטי על איחוד האמירויות. כן, צבא הטרור התימני עשה צרות בשכונה הרבה לפני שהתחיל להתעניין ברחוב הספציפי שלנו.
סוללת הת'אד מאוד גמישה וזריזה – ככל הנראה יותר מהכלים שלנו; המשגרים, המכ"מ, מרכז ניהול האש ושאר הרכיבים כולם ניידים ביותר ויכולים לדלג בחופזה כמו סוללות נ"מ - וגם קל לארוז ולהטיס אותם במהירות כשצריך.
האמריקאים תכננו את ת'אד לכך, בהיותם שוטר עולמי שלא יודע היכן יצטרך לפרוס מערך הגנה מפני טילים בליסטיים, ומי ישגר אותם בכלל. עבור ארה"ב, גמישות היא תנאי בסיסי להגנה אסטרטגית.
לישראל אין את הבעיה הזאת: לא קשה לנחש מי ישגר אלינו מה. זו גם הסיבה ששמנו פחות דגש על גובה היירוט המקסימלי; לדאבוני לא חסרות בעולם מדינות שמאוד לא אוהבות אותנו, אבל אף אחת מהן לא נמצאת במרחק כה גדול שתצטרך לזרוק הנה טילים שטסים גבוה במיוחד.
מלבד לטווח המוגבל שלו, לת'אד יש חסרונות לוגיסטיים: במחיר של אחד בודד אפשר לקנות שלושה טילי חץ, והאמריקאים בנו עד כה רק כ-600 ת'אדים, ושיגרו קרוב למאה וחמישים במהלך מבצע עם כלביא.
נעבור לשכבה הגבוהה: לצי האמריקאי יש טיל נגד טילים משלו, שנקרא SM3. הוא מבוסס על ה-RIM66 סטנדרט, אחד הטילים הכי מצליחים במערב שהושק ב-1967 להגנה על ספינות מפני מטוסים, ומאז קיבל שדרוגים וגרסאות מגוונות כפוקימונים: פותחו דגמים נגד מכ"מים, נגד ספינות, נגד טילי שיוט ימיים, וה-SM3 נולד כדי לצוד לוויינים בחלל.
הוא נורה ממשחתות וסיירות, מטפס לגובה 1,200 ק"מ, ומסוגל לעצור טילי אויב מטווח של כ-900 ק"מ, תלוי בסוג המטרה – ראשים מתמרנים הם יותר מאתגרים. שלושה מנועי רקטיים מאיצים אותו למהירות של מאך 8 ובדגם החדש ביותר - למאך 13, ואת המטרה יחסל במטען נפץ או ראש מתמרן, תלוי בגרסה.
ה-SM3 הצליח ליירט טיל בניסוי במאי 2013, ובאפריל 2024 עבר טבילת אש בקרב: שתי משחתות אמריקאיות יירטו בין ארבעה לשבעה טילים איראניים שנורו לעבר ישראל.
החיסרון של המיירט הימי הוא במחיר שנשמע מופרע לגמרי: טיל כזה עולה 27.9 מיליון דולר, לפי נתוני תוכניות ההצטיידות של הצי מ-2025; זה כמו F16 משומש או לחובבי הנדל"ן והמבוכים - שלושה קניוני דיזנגוף סנטר.
אגב, זה לא טיל היירוט הכי יקר של האמריקאים: בשטחם-שלהם פרוסה עוד מערכת הגנה שנקראת GMD ויורה טילים עצומים שמחירם מגיע ל-111 מיליון דולר, יקר יותר ממטוס קרב חמקן או ממה ששילמה ריאל מדריד על אדן אזאר (ומתחרטת עד היום).
טילי GMD נועדו לעצור מתקפה ביניבשתית: לזנק ולחרוך את האוויר ב-33,000 קמ"ש, וליירט טיל אויב בגובה אלפיים ק"מ, חמשת אלפים ק"מ מהגבול. זו יכולת שישראל בכלל לא צריכה; לפחות, כל עוד הפינגווינים ממדגסקר לא חנכו תוכנית טילים והצטרפו לציר השיעי.
מה לגבי שכבת הגובה הנמוכה יותר? מהקרקע ועד גבול האטמוספרה? איך האמריקאים עוצרים ראשי נפץ שחדרו את הקו הראשון והשני? עם טיל ותיק שכולנו פה מכירים: MIN104 פטריוט.
אני לא מדבר על הגרסה שיירטה סקאדים עיראקיים מעל רמת גן במלחמת המפרץ הראשונה, הרבה מאוד השתנה בפטריוט מאז 1991; גרסה ייעודית לחיסול טילים בליסטיים הושקה ב-2016, ומצוידת בראש מתמרן קטן. טווח היירוט עומד על 150 ק"מ והגובה - כ-45 ק"מ.
זה לא מרשים במיוחד בהשוואה לטיל קלע דוד הישראלי, שטס פי שניים יותר רחוק ולפי הערכות - יותר גבוה מהאמריקאי, והוא זול פי שלושה. הפטריוט המשודרג עולה בערך כמו טיל החץ, אך בניגוד אליו מסוגל ליירט גם מטוסים וכטב"מים כשצריך והמשגר שלו הרבה יותר זריז.
למה האמריקאים לא פיתחו סופר טיל כפי שעשתה ישראל, והעדיפה לשדרג את הפטריוט הקשיש? כי צריך לזכור שמעצמה עולמית עובדת בסדרי גודל שונים משל מדינה שהיא חצי סיכה בין סעודיה לים; לארה"ב יש כ-60 סוללות פטריוט עם לוגיסטיקה מאוד מסובכת שיהיה מאוד מסובך להרים מחדש. שדרוגי הפטריוט עלו כ-20 מיליארד דולר מאז 2001, ולהחליף אותו בטיל חדש היה יקר אפילו יותר.
לחיל הים האמריקאי יש טיל משלו לשכבת הגובה הנמוכה, עוד גרסה של הסטנדרט שנקראת SM6 - והיא טסה לטווח של 240 ק"מ, ומיירטת עד גובה 30 ק"מ בלבד. כמה היא עולה? כמו שני טילי חץ.
בטח שמתם לדפוס פה: אם הטילים שלנו זולים יותר וכל כך מוצלחים במה שהם עושים, למה האמריקאים השקיעו כסף בפיתוח שלהם אבל לא רכשו לעצמם?
התשובה פשוטה: ארה"ב לא צריכה את מה שהם עושים, בגלל הבדלי צורכי הביטחון. ישראל היא טריטוריה קטנה, שברור מאין תותקף, וצפויה להיות חשופה למתקפה מתמשכת בהספקים גדולים; אנחנו חייבים סוללות הגנה שמגיבות מאוד מהר, ומתמחות בטילים בליסטיים מקטגורית הטווח הבינוני.
לעומתנו, האמריקאים צריכים להתמודד עם קשת הרבה יותר רחבה של איומים ולעיתים זמן התגובה פחות קריטי בהשוואה ליכולת להגיע אל מטרות גבוהות ומהירות. אם תחליט ארה"ב להשתמש בפיתוחים שלנו, תוכל; הדוד מאמריקה לא משלם על פרויקט בלי גישה לידע שצומח ממנו.
בשורה התחתונה, השאלה "למי יש טילים נגד טילים יותר טובים" היא קצת לא פיירית, וזה קצת כמו להשוות אצן ספרינטים למרתוניסט. אין בידי מידע מאומת על שיעורי ההצלחה של טילי ארצות הברית, אך אעריך בזהירות שאינו נמוך בהרבה משל הנבחרת הישראלית, אף שלא תוכננו כמוה לפעול ספציפית בזירה שלנו. וכך או כך, אני בטוח שאתם שמחים לפחות כמוני שהסוללות האמריקאיות נמצאות פה אצלנו בשכונה, ונותנות כתף בהגנה. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
