פרשנות
טראמפ מציג: הסכם כניעה המיועד לקנות זמן למניעת משבר אינפלציוני
חוסר הסימטריה בהסכם בין וושינגטון לטהרן הופך אותו לבלתי סביר בעליל; ארה"ב מוותרת על כושר ההרתעה ועל נצחונה הצבאי, ומעניקה לאיראן ללא תמורה כל שדרוש כדי להפוך למעצמה; אם לא מדובר בפייק־הסכם, ההשפעה על ישראל תהיה קשה מכל בחינה
בהסכם שנחתם בין וושינגטון לטהרן קיימת א־סימטריה בוטה, שהופכת אותו לבלתי סביר, שלא לומר הזוי. לפי הנוסח הנוכחי, כל הבקשות של איראן צפויות להתמלא מיד, והיא גם מקבלת את מה שלא חלמה לקבל. לעומת זאת, כל מה שהיא נותנת לכאורה, נדחה לעתיד ובכפוף למשא ומתן מעורפל.
הנוסחה ברורה: ביטול סנקציות על איראן, שחרור נכסים מוקפאים, היתרים מיידיים ליצוא נפט והתחייבות לתוכנית שיקום של 300 מיליארד דולר, כאן ועכשיו. מצרי הורמוז ייפתחו, כפי שהיו פתוחים טרום המלחמה, ואיראן זוכה לשלל הבטחות סביב הגרעין, שימור הטילים הבליסטיים שלה, איחוד זירות עם לבנון וסוגיות נוספות. כל זאת למשך 60 ימים, שניתן להאריכם. במילים פשוטות, אתם תפתחו את הורמוז, אנחנו ניתן לכם מה שאתם רוצים, ועוד. כל מי שעיניו בראשו רואה חוסר איזון שזועק לשמיים. זה לא מבנה של הסכם בין שווים, אלא מבנה של כניעה. ומה שלא ייאמן הוא שהצד הנכנע הוא כביכול זה שניצח במלחמה.
מבחינה כלכלית, ההסכם הוא פשוט העברת הון ליריב. אותם 300 מיליארד דולר זורמים אל אותו משטר אסלאמיסטי תומך טרור שהקים במשך ארבעה עשורים — בעזרת יצוא נפט — תוכנית גרעין, כוח צבאי אדיר ומשטר דיקטטורי שריסק את האוכלוסייה. הכסף אפילו איננו צבוע: דולר שנכנס דרך הדלת של שיקום אזרחי כביכול יכול להיות מיועד לאותן מערכות הכוח שבהן השקיע משטר האייתוללות את הונו עד כה.
הביטול המלא של הסנקציות, כולל אלה שמענישות צד שלישי על סחר עם טהרן, אינו סתם הקלה טקטית. זאת פתיחה מחודשת של איראן לכלכלה העולמית, שהופכת אותה ממצורעת לשחקנית פיננסית ועסקית לגיטימית. ומי יממן את כל הטוב הזה? הנוסח מדבר על שותפים אזוריים ומנגנון שיוגדר בהסכם הסופי. המסר למשלם המסים בארצות הברית ובמדינות המפרץ זהה: אתה תממן מחדש את היריב שירה עליך.
הכשל הכלכלי של התמריצים עמוק עוד יותר. המשטר האיראני שסגר את הורמוז, את באב אל־מנדב (באמצעות החות'ים), תמך ומימן טרור עולמי, פגע בכלכלה העולמית ויצר את זעזוע נפט שדחף את האינפלציה של ארצות הברית לשיא של שלוש שנים, הוא אותו משטר שמתוגמל כעת על פתיחת המצר שסגר. והפרס הגדול: איראן תמשיך לשלוט בנתיבי הסחר העולמיים של נפט וסחורות. כשהאיראנים מבינים כי יציבות המחירים העולמית תלויה בהורמוז פתוח, הם מבינים שהיד שלהם על השיבר של הכלכלה העולמית, ואחרי חודשים של לחימה שמרו על מעמדם כפוסידון - אל הים. לא מדובר כאן בפתרון של משבר, כי אם בתשלום כופר.
האירוניה הכלכלית זועקת לשמיים
בזירה הבינלאומית, ההסכם לא נראה הגיוני יותר. להיפך. המעצמה הגדולה בעולם יצאה למלחמה, הפעילה כוח צבאי עצום בעלות של עשרות מיליארדי דולרים, הטילה מצור יומי, והתקפלה שבועות לאחר מכן בתמורה לנתיב שיט פתוח. בתורת המשחקים של מעצמות, זו חולשה שעליה משלמים ביוקר.
דונלד טראמפ מתיימר להיות נשיא ריאליסט, ולכן צריך לדעת שהרתעה היא המטבע שמונע את המלחמה הבאה. ההסכם עם איראן הופך כל איום אמריקאי עתידי לשווה פחות. כאשר סין מתבוננת מהצד בתוצאה ורואה מעצמה שנסוגה ממטרותיה תחת לחץ כלכלי — תובנת העל שלה מתחזקת: היא המעצמה העולה, אמריקה היא המעצמה שדועכת.
האירוניה הכלכלית זועקת לשמיים ומנוגדת לגמרי לדוקטרינת טראמפ. סין לא תלויה בנפט האיראני, אבל איראן תלויה בסין כלקוחה שקולטת כ־90% מהנפט שלה. הסכם שמחזיר לאיראן את היכולת למכור נפט לא פוגע בציר הסיני־איראני. להפך, הוא מחזק את הכלכלה האיראנית, שהיא שותפה חשובה של סין. וושינגטון, שהגדירה את סין כיריב האולטימטיבי, חותמת כעת על מסמך שמזרים נפט איראני באופן חוקי וסדיר אל המכונה הסינית.
בשורה התחתונה, ההסכם לא רק נוגד את ההיגיון הכלכלי אלא גם את ספר החוקים הטראמפיאני בכל הנוגע ליחסים בינלאומיים, המבוסס על הגדלת העוצמה האמריקאית. המסמך הזה מחליש את ארצות הברית ומממן את היריב. על הדרך הוא שוחק הרתעה מול סין ורוסיה ונוגד את האינטרס של בעלת הברית החשובה ביותר במזרח התיכון - אבל נחתם בכל זאת.
מה באמת לחץ על טראמפ
השאלה היא כיצד מיישבים את הסתירה. איך ייתכן שמעצמה רציונלית כביכול חותמת על מסמך שפועל ישירות נגד האינטרסים הכלכליים, הביטחוניים והאסטרטגיים שלה.
יש שתי תשובות אפשריות. האחת, מדובר בטעות או בטירוף אסטרטגי בקנה מידה היסטורי. השנייה, שצריך לקוות שהיא הסבירה יותר, היא שלא מדובר בהסכם אמיתי, כי אם בפייק־הסכם, תרגיל לקניית זמן כדי להרגיע את הכלכלה הגלובלית והאמריקאית. כלומר, אם ההסכם כל כך לא הגיוני, אולי הבעיה טמונה בהגדרה שמיוחסת לו.
לכן כשבוחנים את ההסכם, השאלה הנכונה לשאול איננה מה השיגה ארצות הברית מול טהרן, כי אם מה לחץ על טראמפ בבית. והתשובה היא שתי תחזיות שעליהן מסכימים המוסדות הכלכליים הבינלאומיים והאמריקאיים: תחזית לפגיעה בצמיחה ותחזית לזינוק באינפלציה. "עלינו למנוע אסון כלכלי", הסביר טראמפ בסוף השבוע במפגש ה־G7 בצרפת, שהודה כי איננו מעוניין להפוך מהנשיא המועדף להרברט הובר, זה שהפך לפנים של משבר 1929 - למרות שלא בהכרח יצר אותו, אך היה אחראי למדיניות שהעמיקה אותו.
מזווית אמריקאית נקודתית, כאשר האינפלציה טיפסה ל־4.2% במאי, הגבוהה מאז אפריל 2023, בעקבות הזינוק במחירי האנרגיה, ההסכם שטראמפ חתם עליו עוצר את המגמה. הוא מבין שרק הורדת האינפלציה תיצור מרחב מוניטרי שיאפשר לנגיד החדש קווין וורש להוריד ריבית. בינתיים, וורש כבר איכזב את טראמפ כשהחליט בשבוע שעבר, בהחלטת הריבית הראשונה שלו, לא להפחית אותה. אם האינפלציה לא תרד, השוק כבר מתמחר העלאת ריבית לקראת סוף השנה. ובנובמבר, נזכיר, יתקיימו בחירות אמצע הקדנציה.
אסון לישראל שמתהווה מול העיניים
רק כך, דרך פריזמה אסטרטגית-ביטחונית ארוכת טווח, אפשר לראות היגיון כלשהו במהלך האמריקני. טראמפ החליף, לפחות זמנית, את המלחמה באיראן במלחמה בסטגפלציה עולמית. הוא פתח את הורמוז, הנפט זורם, מחיר הבנזין יורד והאינפלציה מתקררת. לוורש נפתח חלון להורדת ריבית, וטראמפ יגיע חבול אבל על הרגליים לבחירות האמצע. הנשיא לא יכול לשלוט בריבית, אז הוא הופך את מדיניות החוץ לכלי מוניטרי.
אלא שמבחינת ישראל, ההסכם הוא אסון, לא פחות. הוא משאיר אותה בדרגת החשיפה הגדולה ביותר לאיום צבאי וגרעיני איראני, הרבה יותר מהחשיפה שמולה השאיר אותה הנשיא לשעבר ברק אובמה. וגם הלקח קטלני: בעלת הברית המרכזית של וושינגטון לומדת שהמטרייה האמריקאית כפופה ללוח הזמנים הפנימי של הממשל והכלכלה העולמית.
שעון העצר של 60 ימים להתקדמות לקראת הסדר קבע הוא תרגיל בזמנים. סעיף 3 קובע שניתן להאריך את תוקף המסמך "בהסכמה הדדית". כל עוד איראן נהנית מהקלות בסנקציות ומברז נפט פתוח, אין לה תמריץ לסגור הסכם קבע. היא תעדיף להאריך את הזמני ולשמר את הסטטוס־קוו הגרעיני. הזמן עובד לטובתה. הדבר היחיד שישראל יכולה להיאחז בו הוא ששעת המבחן קרובה. אם באורח פלא בתום 60 הימים ייחתם הסכם גרעין מחייב עם פיקוח הדוק, הרי שההפסקה תתברר כשלב ביניים לגיטימי. אם תתחדש המלחמה, נדע שהיה זה תרגיל במשיכת זמן והרגעת הכלכלות.
אבל אם אכן יתברר שמה שרואים הוא מה שאכן יש, ושההסכם הסופי יהיה קרוב למזכר ההבנות שנחתם, המשמעות היא קטסטרופלית: וושינגטון לא תכננה צעד אחד קדימה, לא ראתה מה שכל בר־דעת היה יכול לראות שיקרה, וכשנקלעה למבוכה העדיפה פלסטר מאקרו־כלכלי קצר מועד על פני פתרון אסטרטגי, פוליטי וביטחוני ארוך טווח. נדגיש: זו כבר איננה סוגיה איראנית, אלה פשוט סדרי העדיפויות של ארה"ב, וובעיקר אלה יכולותיו של השלטון שלה תחת הנשיא טראמפ. מבחינת ישראל זו צרה צרורה.
