ריאיון
ממלך חיי הלילה לאימפריית מסעדות - דוד טור מסביר מדוע פיצרייה שווה 120 מיליון שקל
עם שורה ארוכה של מסעדות וברים ורחוב שלם שנשען עליו, דוד טור הוא אחד המסעדנים הגדולים בישראל. עכשיו הוא עומד למכור מחצית מפיצה הר סיני בכ־60 מיליון שקל, כדי להרחיב אותה לרשת גדולה. "משלמים כאן בעיקר על הפוטנציאל העתידי"
לפני חודש פורסם כי דוד טור עומד לפני סגירת אחת העסקאות הגדולות בתחום המסעדנות בישראל, ולפיה ימכור 50% מפיצה הר סיני תמורת כ־60 מיליון שקל, לפי שווי של כ־120 מיליון שקל לרשת. כיום פועלים שלושה סניפים, בנחלת בנימין, בגלילות ובשרונה מרקט, ועוד סניף בהקמה בקריית אונו. טור הוא אחד המסעדנים הגדולים בישראל, אבל אם שמו אינו מוכר כמעט מחוץ לגבולות הברנז'ה, זה לא במקרה. הוא אנטיתזה לשמות כמו רותי ברודו או אייל שני. לא רק שאינו משתתף בתוכניות טלוויזיה, הוא גם לא אוהב להתראיין.
"אנשים לא מבינים את הסכום הזה. הם לא מבינים שמשלמים כאן בעיקר על הפוטנציאל העתידי", הוא אומר על העסקה, שלדבריו נמצאת בשלבים אחרונים.
מי קונה את פיצה הר סיני?
"אני לא יכול להגיד עדיין. רוב הכסף ילך לפתיחת עוד סניפים. אם נפתח סניף בכל שנה זה יהיה מצוין".
כשאני שואל בכמה עסקים היה מעורב, ובחלקם עודנו שותף, הוא משיב: "50, בערך". הרשימה כוללת את מסעדת AKA, הגלידרייה קווינס שממול, קפה אירופה הוותיק, המסעדה האיטלקית פיפטי אנד וואן, מזללת ההמבורגרים לוקאל על שני סניפיה וטרטוריה אונה ברמת אביב. כמעט בכל מקום יש לו שותפים. בדרך היו גם דא דא ודא, בר א וין וסוסו אנד סאנס. מלבד אלה, טור מחזיק בשורה ארוכה של נכסים שרכש בתקופת הקורונה בנחלת בנימין והשכיר למסעדנים אחרים, בהם מסעדת הגריל המעולה ברבור ובר פרדיסו.
חשבתי שזו אגדה אורבנית, שהמון מסעדות ברחוב קשורות אליך בצורה כלשהי.
"זו לא אגדה אורבנית, זה נכון. אני אוהב לעבוד קרוב לבית", הוא מחייך חיוך קטן. טור גר בשדרות רוטשילד, במרחק דקות. "רוב הרחוב כאן שייך ל־3-2 קבוצות מסעדנים בסך הכל. בקורונה כולם פחדו ומכרו את העסקים שלהם, כל חנויות הבדים של פעם. אני פחדתי קצת פחות. זה לא נורא מתוחכם, כשבזול, קונים".
לאחרונה התרחבת גם אל מחוץ למרכז תל אביב, לרמת אביב, לביג גלילות ואפילו לקריית אונו, שם ייפתח סניף של AKA. למה החלטת לצאת מאזור הנוחות שלך?
"אני אישית לא יוצא מהשכונה שלי. הייתי במסעדות שלי ברמת אביב ארבע, חמש פעמים, אני יודע איפה זה", הוא מחייך שוב. "ההחלטה היא לא רק עסקית. גרים שם הרבה אנשים, וגם הם רוצים את הדברים האלה, כמו לוקאל או הטרטוריה. יש עסקים שנועדו להיות שכונתיים, בשכונה שקטה. לאנשים מחוץ לתל אביב כבר לא מתחשק לעמוד בפקקים ולחפש חניה. הם רוצים את האוכל קרוב לבית".
1 צפייה בגלריה
המשרד שלי הוא הטלפון, אין לי מזכירה ומערך עובדים כמו לרותי ברודו. אני אוהב לעבוד קרוב לבית, והייתי במסעדות שלי ברמת אביב רק ארבע פעמים"
(צילום: עוז מועלם)
אנחנו יושבים לשוחח בקומה העליונה של בית AKA, במה שמוגדר כמשרד אבל נראה יותר כמו זולה, עם רהיטי עור אלגנטיים ומערכת סאונד משובחת. "זה המשרד שלי", הוא מצביע על הטלפון. "אין לי מזכירה או מערך עובדים כמו של רותי ברודו". כמה ימים אחרי הפגישה שלנו הוא שבר את רגלו אבל לא נראה שזה יעצור אותו.
טור נולד לפני 51 שנה בסוחומי, עיר הבירה של אבחזיה, החבל הבדלני של גיאורגיה, מדינה שאותה הוא עדיין מכנה גרוזיה, כמו פעם. כשהיה בן חודשיים־שלושה עלו הוריו ארצה, כך שהוא גדל כאן. בעברו היה מלך חיי הלילה של תל אביב, עם מועדונים מיתולוגיים ברזומה כמו ברקפסט קלאב והחתול והכלב, אם למנות רק שניים מתוך רשימה אינסופית, בדיוק כמו רשימת מסעדותיו כיום. את המועדון הראשון פתח בגיל 22. לפני כן, "הייתי הולך למקומות, מרגע שיכולתי לקחת אוטובוס מחולון לתל אביב". היו גם ברים, כמו המגה בר לנסקי. "הברקפסט קיים עדיין באיזשהו גלגול ובשם אחר, וכבר לא איתי כמובן. זה ברוטשילד 6".
אין לך יותר מועדונים?
"כבר עשור שלא, אבל אני שוקל. זה חסר בעיר. זה משהו שאני יודע איך עושים, ואני רוצה לתת אותו לעיר שאני אוהב, גם לצעירים שכבר לא מכירים וגם למבוגרים שמתגעגעים. אין כנראה אנשים עם חזון או ביצים לעשות מועדונים. ראיתי איזה פוסט, שפעם גברים שתו ויסקי והיום הם שותים מאצ'ה. אני מבין בזה דבר או שניים, כי כשהתעסקתי בזה הייתי טוב בזה. אבל העולם השתנה. למשל, כבר לא צריך מועדון כדי לשמוע מוזיקה מיוחדת, יש ספוטיפיי".
בהכשרתו טור הוא בכלל אדריכל, בעל שני תארים באדריכלות מאנגליה. "עבדתי בזה שבועיים, אצל פוסטר (פוסטר + פרטנרס, אחד המשרדים גדולים בעולם - ח"ג). גם מה שאני עושה במקומות שלי זו אדריכלות, אני מעצב אותם בכל המובנים. את AKA, למשל, הפרטתי. כל חלק ממנו עצמאי. הם קונים סחורה זה מזה, אוכל מהמסעדה, יין מבר היין. אלה חברות נפרדות, אני רק גובה מהם אחוזים על המעטפת שאני מספק. אם כל אחד מהם היה רוצה לפתוח לבד, זה היה עולה לו הרבה יותר". הוא בעצם מעצב את הזרימה. "אני יודע להזיז דברים קדימה. אני לא יודע לתפעל, אני לא בנוי לעבודה יומיומית. אני כל הזמן צריך לחשוב ולזוז קדימה".
אנחנו חוזרים לעסקת הר סיני. "אנשים חושבים שנהייתי עכשיו מיליונר, הם לא מבינים שרוב הכסף ילך להקמת עוד סניפים", הוא אומר. טור פיתח שיטת משלוחים שתאפשר להזמין ישירות מהווטסאפ. "זה מתאים רק לפאסט פוד פשוט מאוד, והופך את כל העסק לשכונתי ופשוט, וגם משחרר אותי קצת מוולט". אנחנו יורדים לרחוב ואני טועם את הפיצה. היא מצוינת, קלאסית, בלי יותר מדי תוספות, ואין לי ספק שתמשיך להצליח. טור, מצידו, כנראה ימשיך להסתובב בכפכפים ברוטשילד ולהשגיח מרחוק. כמו תמיד.
מחמצת ששווה מיליונים?
פיצה הר סיני נפתחה לפני כחמש שנים בנחלת בנימין. הייחוד שלה הוא בהחזרת הפיצה השכונתית הקלאסית לימי הזוהר: פשוטה מאוד, עם תוספות בסיסיות כמו זיתים, פטריות ופפרוני, אבל מחומרי הגלם הטובים ביותר, קמח וגבינות מאיטליה, מחמצת בת 30 שנה, ועגבניות שמגדל עבורה יצרן משפחתי באזור סן מרזנו. עסקאות בהיקף דומה נעשו לאחרונה בענף: בעסקת GDB נמכרו 50% מרשת ההמבורגרים המצליחה, שכרגע יש לה שני סניפים בלבד, תמורת 32.5 מיליון שקל, כלומר לפי שווי של 65 מיליון שקל. את המותג, שנולד משיתוף פעולה בין קצביית ג'ורג' דה בף לקבוצת We Like You Too, רכשה קבוצת נונו מימי, אותם קונים שגם רכשו את הטאקריה המקסיקנית מהאחים ירזין תמורת 35 מיליון שקל. במקביל נכנסה לענף לאומי פרטנרס, זרוע ההשקעות של בנק לאומי, שרכשה 20% מקבוצת נונו מימי בהשקעה של 120 מיליון שקל, וכן 20% מקבוצת לאנדורה שבבעלות ברק אברמוב, המחזיקה ברשת ג'פניקה, תמורת 200 מיליון שקל ולפי שווי של כמיליארד שקל.
