"באיטליה הייתי חי טוב מהמזקקה. כאן לא"
אחרי שנתיים שבהן היה מפונה, חזר יובל ג'וב הרגיל לייצר את התזקיקים המופלאים שלו בחניתה, מאה מטר מהגבול עם לבנון. לכבוד סוכות הוא רוקח תזקיקי אתרוגים וחושחשים, תבנית נוף מולדתם, ומודה: "לא הייתי פותח כאן שוב אם הייתי יודע מה יקרה בשביעי"
"אתה רואה את השער? אם תעבור אותו, אתה בלבנון", מצביע ג'וב. מעלינו מתנשאת פסגת רכס סולם צור. השער פתוח, ולכאורה אפשר לחמוק דרכו לרגע יחד עם משאית המים בדרכה לבסיס שהקים צה"ל מעבר לו, בשטח שרשמית הוא כבר לבנון. אבל אנחנו נשארים בצד הזה, בחניתה, שבה שוכנת מזקקת יוליוס של יובל ג'וב הרגיל, המזקק האומן שהשתקע כאן לפני עשור. מאה מטרים מפרידים בין המזקקה לגבול.
ראיינתי אותו לפני כמעט שלוש שנים, ימים ספורים אחרי תחילת המלחמה, ואז אמר לי שהוא מקווה למכור יום אחד את התזקיקים שלו בצור השכנה, מעבר לגבול. כבר אז חשש שחזבאללה יפגיז את המזקקה, והיום הוא עוד פחות אופטימי. "אולי כבר היה עדיף שהיו מפגיזים. הייתי מקבל ביטוח, הכל היה נגמר וזהו". ברור לי שהוא לא ממש מתכוון לזה, ובכל זאת זה צובט בלב.
1 צפייה בגלריה
האתרוגים לקראת הכנה. כשיושבים בחצר שומעים את הבומים מעבר לגבול
(צילום: באדיבות מזקקת יוליוס)
הוא לוקח אותי למוזיאון חומה ומגדל בחניתה ולמשוריין שבחצר הצמודה אליו, ואחר כך אנחנו מתיישבים מול הגבול. הוא מספר שממש כאן, מטרים מהגדר, איתר צה"ל בונקר של חזבאללה מוכן לפעולה. "אם הם היו מחליטים להצטרף לחמאס בשביעי לאוקטובר, הם היו מגיעים לעכו. לא היה כאן אף אחד לעצור אותם. הכל היה מוכן לפלישה אצלם". הוא מראה לי את היער שעל הרכס. "לפני המלחמה עוד היינו עולים לשם ועושים פיקניק. קראו לרכס הזה רכס השלום", הוא אומר בחיוך מריר. "בשנות ה־60 החניתאים היו רועים את הצאן שלהם בלבנון. לא הייתה באמת גדר. בשנות ה־30 מייסדי חניתה עוד היו מנגבים חומוס בצור".
במשך שנתיים ג'וב היה מפונה מביתו וממקום עבודתו. מכיוון שחניתה קרובה כל כך לגבול, רוב המטחים חלפו מעליה במהלך המלחמה. אבל היו גם כאלה שפגעו, למשל בגן הילדים, שלמרבה המזל עמד ריק. הוא בכל זאת החליט לחזור, אף כי בהמשך השיחה הוא מודה בגילוי לב שאם היה לו כל הכסף שבעולם, אולי כבר היה עובר לגרמניה או לאוסטריה עם המזקקה.
תזקיק גבינה כחולה
אנחנו נכנסים לאולם הייצור, שבו מחכה לו דולב (ארגז פלסטיק חקלאי גדול) מלא באתרוגים מהפרדסים של פיני גורליק בכפר חב"ד. עוד מעט ישטוף אותם, ימעך אותם במכונה ("זה ממש מין פוד פרוססור גדול") ויזקק אותם לתזקיק אתרוגים ריחני ומלהיב במיוחד. אחרי הכל, אנחנו בחג סוכות. יש לו גם מכונה שיודעת לגלען פירות כמו שזיפים, משמשים ואפרסקים, ומתאימה את הקוטר הפנימי לגודל הגלעין. "רק מנגו היא לא הצליחה לגלען עדיין. כנראה שהגלעין היה גדול מדי בשבילה".
הוא מייצר 35 אלף בקבוקים בשנה. לפני המלחמה הוא ייצא 10% מהם, וכיום רק 5%. זה עצוב וכואב לא רק בכיס. עוד כמה חודשי השבתה מעבר לשנתיים שכפתה עליו המלחמה, וכל מה שהקים היה בסכנת כליה. "מ־35 אלף בקבוקים בשנה, באיטליה הייתי חי טוב. כאן לא". ג'וב הקים את המזקקה ב־2008 בבית העמק וב־2016 העביר אותה לחניתה. מאז המלחמה הביקוש בחו"ל לתזקיקים שלו ירד מאוד. "לקחתי בזמנו החלטה אסטרטגית לא לפנות רק לקהל היהודי. אני מעדיף גוי שיודע למכור גם ליהודים. בגרמניה רק חצי מהשוק שלי יהודי. היבואן שלי בארצות הברית עזב אותי. הוא לא יהודי. הסתבר לי עם השנים שהיבואן ההוא היה די אנטישמי. עכשיו אני כבר מחפש יהודי. אין לי ממש ברירה".
הוא מסביר את תהליך הייצור. "התזקיקים משנים את טעמם לא רק בחביות העץ אלא אפילו במכלי הנירוסטה אם נותנים להם זמן. למדתי את זה ממזקק איטלקי אומן". המזקקה פועלת על אנרגיית שמש. "יש פאנלים על הגג, כלומר כל האלכוהול שאנחנו שותים זה אלכוהול סולארי". על אחד המדפים בפינה עומדים בקבוקים של ניסויים, פרי מוחו הקודח. "אני מזקק הכל", הוא אומר, "אבל הרבה מזה זה משחקים". הוא נותן לי לטעום תזקיק גרגרנית יוונית, כלומר חילבה. במילים אחרות, אני שותה עכשיו עמבה אלכוהולית. "רציתי שזה יהיה משקה לשווארמיות", הוא צוחק. יש אפילו תזקיק ניסיוני שכנראה לעולם לא יימכר (וטוב שכך) של זנבות גבינה כחולה. שלוק אחד ממנו ואני כמעט מת. אחר כך אנחנו טועמים גם תזקיק חרובים משגע, תזקיק עלי כורכום, קצח, פלפל סצ'ואן ומה לא. חלקם נמכרים דרך האתר שלו jullius.com.
אבל אנחנו כאן בשביל האתרוגים. או שאולי לא. ג'וב מתעקש לדבר דווקא על אחיו התאום של תזקיק האתרוגים: תזקיק החושחשים. "זה פרי ההדר הכי בלאדי שלנו. הוא גדל כאן כבר מאות רבות של שנים". שלוק אחד משכנע אותי שהוא לא רק מקומי יותר אלא גם טעים וריחני יותר. שני התזקיקים נהדרים. תבנית נוף מולדתם. מולדתנו. עכשיו אנחנו יורדים קומה למרכז המבקרים של המזקקה, שילוב מקסים בין סלון פולני של פעם, עם רהיטי וינטג', לבין בר מצויד היטב. הוא מוזג לי קצת שיכר פטל ואחר כך גם תמד, שיכר דבש מופלא. "השיכרים עזרו לי להתפרנס בשנתיים שלא הייתי כאן, כי אותם יכולתי לייצר גם במקום שאין בו מזקקה. אז עבדתי קצת במרכז וניסיתי לשרוד".
הפסנתר של מתי כספי
בחצר הסמוכה נפתח ביוני קפה חניתה, ודניאל ברקן, בעליו, מגיש לנו קפה מצוין ופיצה מעולה עם בשר. בגלריה הצמודה מתעקשים גם על אמנות. כשיושבים מתחת לעץ התאנה, אפשר לרגע לדמיין שהכל כרגיל. עד שנשמע הבום התורן מעבר לגבול.
אתה נשאר גם כי אין ממש ברירה, וכי זה יקר לסגור, לעזוב ולעבור לארץ אחרת?
"ברור. אני מאוד אוהב את המקום הזה, והמזקקה שלי היא מפעל חיים של מקומיות, אבל הייתי יכול להתחבר בקלות גם לצמחים של גרמניה. בינתיים אני כאן. אבל אני מודה שלא הייתי פותח כאן שוב אם הייתי יודע מה יקרה בשביעי".
בינתיים הוא מפנטז על הפסנתר של מתי כספי, יליד חניתה שהלך לעולמו השנה, ומקווה שהקיבוץ יאפשר לו להציב אותו במרכז המבקרים של המזקקה. "שלומי שבן אמר לי שאם אצליח, הוא רוצה להיות הראשון שינגן עליו. צריך עוד לכוון אותו, והקיבוץ עדיין לא יודע בכלל שאני רוצה". אם תשאלו אותי, אין מקום ראוי יותר ממרכז המבקרים של ג'וב לארח אותו, ואין אדם מתאים יותר מג'וב לשמור עליו, כמו ששמר שנתיים על אוסף התזקיקים שלו ונסע תחת אש להוריד חלקים ממנו למרכז כדי למכור אותם ללקוחותיו הנאמנים, שלא נרתעים אפילו מהמחירים הגבוהים. "הרוב הולך למס על האלכוהול של המדינה ממילא", הוא מסביר. רק נקווה שיהיה כאן שקט, וג'וב לא ירצה לעזוב. ושאף אחד מאיתנו לא ירצה.
