הישראלית שמייצרת פינו נואר בקצה העולם
יעל סנדלר התחילה את דרכה כמלצרית בהרצליה, והיום היא הייננית הראשית של אחד היקבים הגדולים בטסמניה. "זה היוניקורן של ייצור היין. אני חיה את החלום, אבל גדלתי בבית מאוד ציוני. אני אבוא להצביע בבחירות"
יעל סנדלר יושבת על גג העולם. בעצם, יותר נכון לומר שהיא נמצאת בתחתיתו. אחרי הכל, אוסטרליה מכונה "דאון אנדר", וטסמניה, האי הגדול שמדרום ליבשת ושבו היא חיה, היא "דאון אנדר" אפילו יותר. המיקום הדרומי הופך אותה לאחד מאזורי גידול היין הדרומיים בעולם, אבל מבחינת האקלים היא דווקא מהצפוניים שבהם: הקרבה לאנטארקטיקה מעניקה לה אקלים קריר, ולכן היא בית גידול מושלם לזנים שדורשים מזג אוויר קריר, כמו פינו נואר, הגביע הקדוש של חובבי היין. סנדלר (44) היא הייננית הראשית של יקבי ג'וזף קרומי, אחד הגדולים והחשובים שביקבי טסמניה. בחודש שעבר הגיעה לביקור מולדת שכלל טעימה מודרכת של מבחר מיינותיה ביקב מרגלית, וניצלתי את ההזדמנות לשוחח איתה.
"טסמניה היא אזור מיוחד ומעניין, ואם אתה מתעניין ביין של אקלים קריר ובייצור יין, זה היוניקורן. טסמניה היא מקום נורא ירוק ויפה, והכי ניו זילנד שיש באוסטרליה. מבחינת טמפרטורות, בחורף זה יכול לרדת למינוס חמש בלילה ולפלוס חמש בבוקר, ובמשך היום 10־11 מעלות. ויש אזורים קרים אפילו יותר בדרום האי. בקיץ 20־25".
זה מקום צעיר יחסית כאזור יין, נכון?
"כן. עושים שם יין בעידן המודרני משנות ה־50, ובעיקר משנות ה־70. אמנם עשו יין גם קודם. היקב של ג'וזף קרומי, שהוא בכלל מהגר מצ'כיה, קיים רק מ־2007, והוא צעיר מאוד. אנחנו מייצרים מיליון בקבוקים בשנה, מה שהופך אותנו לאחד מחמשת היקבים הגדולים בטסמניה. רק רבע מהייצור שלנו הוא אדום, והשאר לבן, והמון מבעבעים: שליש מהייצור".
בין שאלה לשאלה היא מוזגת לי שרדונה נהדר מהסדרה הגבוהה של היקב. השרדונה שלה רציני, אלגנטי ומינרלי, עם ניחוחות הדריים ואפילו מליחות עדינה. יין קלאסי ממש. אני טועם גם פינו נואר שקשה להאמין שהוא מגיע מטסמניה ולא, למשל, מבורגון מכורתו. יין מורכב, לא כבד, בדיוק כמו שפינו צריך להיות, ארומטי מאוד, עם ניחוחות פרי דומיננטיים אבל גם קצת תבלינים. עונג גדול.
סנדלר נולדה וגדלה בהרצליה, ויש לה תואר בחינוך ממכללת בית ברל. העניין שלה ביין התפתח כשעבדה בזמן התואר כמלצרית במסעדות טאבולה ועל המים בהרצליה. "שם נדלקתי על יין. בעל המים כבר הפכתי לאחראית על תחום היין". היא השלימה לימודי כימיה ועשתה קורס יין אצל יאיר מרגלית. ב־2009 זכתה בפרס ירדן לסומלייה, שבמסגרתו יצאה לסטאז' של שבוע כסומלייה במסעדת גורדון רמזי במלון קלרידג'ס בלונדון. "הגעתי ליום הראשון, הלבישו אותי במדים והצטרפתי לצוות יין של 17 איש. זה היה וואו. בכל סרוויס היינו חמישה אנשי יין. השבוע הפך לשנה. זה היה משהו שלא הכרתי, שירות יין ברמה כזו. לונדון מדהימה, הכל קורה שם ושתיתי את היינות הכי טובים בעולם, אבל התשוקה לייצור יין המשיכה לבעור".
את מין תלמיד חכם של יין, נכון? את לומדת עכשיו לתואר מאסטר אוף ויין (MW).
"אולי במקום תלמיד חכם, תלמידה תמידית? זה עושה ממך יינן יותר טוב, או לפחות יותר ביקורתי. לא חסרים אנשים שבטוחים שמה שהם עושים זה הכי טוב".
מלונדון היא ממשיכה ללימודים באוסטרליה, מסיימת תואר שני בייננות באוניברסיטת אדלייד ועושה סטאז'ים באחד היקבים שחלמה לעבוד בהם, ג'יאקונדה. אחר כך היא עושה סטאז'ים נוספים ביקבים נהדרים באוסטרליה, בדרום אפריקה ובקליפורניה. בין לבין היא חוזרת לעבוד אצל גורדון רמזי, הפעם במסעדה שלו במלבורן. נראה שהתשוקה שלה לסומלייה בוערת בה עד היום. "כשאתה מלצר יין אתה פוגש קהל. ביקב אתה מאוד בודד".
ואז מגיע טלפון מיקב בנימינה. היא שבה לארץ ומצטרפת לצוות היקב. "זה היה מאוד שונה מאוסטרליה. למדתי איך לנהל יקב גדול. אבל במידה מסוימת ישראל לא אפשרה לי לעשות את מה שרציתי. ביקב כשר, בחורה לא דתייה כמוני לא יכולה לגעת ביין. באוסטרליה כן". היא חוזרת לאוסטרליה, והפעם ליקב שבו היא עובדת כיום, ג'וזף קרומי, אבל עדיין לא כייננית. "אחרי עונה אחת בלבד ידעתי שאני רוצה לעבוד דווקא שם". אחרי בציר אחד היא עושה עוד עונה ביקב עמק האלה בישראל, ובמקביל מלמדת בעצמה קורסי WSET בארץ. היא מספיקה לעבוד גם ביקב פלדשטיין, ואז טסה שוב לאוסטרליה, ליקב קרומי. בבציר 2025 היא מתמנה לייננית הראשית. מכיוון שהקיץ האוסטרלי חל בחורף שלנו, היא כבר הספיקה שני בצירים, של 2025 ושל 2026. "עד היום אני צובטת את עצמי בדרך לעבודה. אני חיה את החלום". למרות זאת היא מודה שהיא מתגעגעת לארץ. "גדלתי בבית מאוד ציוני. אני אבוא להצביע בבחירות".
