סרטו החדש של טום קרוז: יצירה מפוארת ורבת שכבות
ב״דיגר״, הבמאי זוכה האוסקר הופך את טום קרוז לאיל נפט וולגרי שממיט אסון על העולם, ויוצר סאטירה פרועה ומרהיבה על כוח, אחריות ובידור
בסרטו החדש של אלחנדרו גונסלס איניאריטו (״בירדמן״ ו״האיש שנולד מחדש״, שעל שניהם זכה באוסקר על בימוי), "דיגר", טום קרוז מגלם קריקטורה של איל נפט וולגרי וקפריזי, שמתעלם מאזהרות יועציו על כך שאסדות הקידוח שלו גורמות לנזק שיגרום לאסון אקולוגי עצום ממדים. האסון הזה אכן מגיע, ואיל הנפט רק מחפש את מי להאשים. והוא מוצא: כולם אשמים חוץ ממנו. מצד אחד, נשיא ארצות הברית (ג׳ון גודמן), ומצד שני, הציבור כולו. יש כאן משל ברור על אנשים בעלי כוח, שררה והשפעה שלא רק שזחיחותם מסכנת את חיינו, כשהקטסטרופה אכן מגיעה הם מסרבים להודות באשמה. להפך, הם רק מחמירים את המצב. האמת היא שדי מדהים ש״דיגר״ הוא לא סרט ישראלי, מרוב שאפשר למצוא בו הקבלות לאסונות שקרו לנו כאן ולהתחמקות, אבל יש להניח שמדינות רבות יראו בסרט הזה משל לנעשה אצלן.
אבל זהו תקציר רק של חצי השעה הראשונה של הסרט. יוצריו ביקשו מהצופים בהקרנות המוקדמות לא לספר מה קורה בו בהמשך. אני מכבד את בקשתם, אבל מתרעם כלפיה, כי היא מונעת דיון אמיתי בו. בחצי השעה הראשונה ״דיגר״ הוא פארסה מופרזת ומוקצנת, על מציאות דיסטופית שבה לחיי אדם אין ערך, על דמות בלתי נסבלת, ועל אסון מתגלגל שמיליוני אנשים מתים בו.
אבל אז ברגע שבו הקהל שואל ״וואט דה פאק קרה?״ הסרט משתנה. איניאריטו יצר סאטירה חברתית כלכלית שהיא פארסה אנושית, במשהו שהוא מעין ״האזרח קיין״ למציאות עכשווית שבה עידון נחשב לחוסר טעם, ג׳נטלמניות נחשבת לחולשה ואילו וולגריות הפכה להתנהלות העיקרית במסדרונות הממשל ובהיכלי התעשייה. כשהוא מציג את ישיבת הקבינט של נשיא ארצות הברית, איניאריטו מכוון ל״דוקטור סטריינג׳לאב״ של קובריק, אלא שהפעם במקום לעסוק באיך הפסקנו לפחד והתחלנו לאהוב את פצצת האטום, הוא לוקח אותנו לכיוון האקולוגי.
יש המאשימים את הסרט שהוא גחמני, קפריזי, שבע רצון מעצמו, בהמי ומוקצן, השנונים יכנו אותו ״חופר״. אני מסכים עם רוב התיאורים האלה, אלא שבעוד אחרים יכתבו אותם לשלילה, אני מציין אותם לחיוב. כה נדיר למצוא סרט של במאי שמקבל קנווס ענק ושופך עליו חזון פוליטי, חברתי, כלכלי ואקולוגי עם עשייה קולנועית שיש בה הפרזה ועודפות אבל גם וירטואוזיות מרהיבה. איניאריטו, שהתחיל כבמאי שעוסק בריאליזם בצד הכי מוקצן שלו וחסר רחמים שלו, עם ״אהבה נושכת״ ו״בבל״, מגיע כאן לקיצון השני - סרט סוריאליסטי, שהוא כמו חלום בתוך חלום. ביצירה מפוארת, מאתגרת ורבת שכבות, שלעתים סותרות זו את זו, איניאריטו לא מדבר באמת רק על פוליטיקה או אקולוגיה, אלא על אמנות, על בידור ועל אסקפיזם. על כך שבמקום להציל את כדור הארץ אנחנו הולכים לקולנוע, או לתיאטרון. שם ספרו של חוקר התקשורת ניל פוסטמן יכול היה להיות הכותרת המדויקת ביותר למה שאיניאריטו רוצה להגיד בסרט הזה: אנחנו מבדרים את עצמנו למוות.
