החיים זולים והמוות קל, אבל הסרט "הסוכן החשאי" נהדר
הבמאי קלבר מנדוסה זכה בגלובוס הזהב ובקאן על המותחן המצוין המתרחש בברזיל בימי הדיקטטורה. הוא מציג מבט מקורי ומלא חיים על מדינה שטורפת את יושביה, עם לא מעט הומור שחור ונוסטלגיה לשנות ה־70
סצנת הפתיחה של הסרט הברזילאי "הסוכן החשאי", שזכה בשבוע שעבר בשני פרסי גלובוס הזהב (לסרט הזר ולשחקן הראשי בדרמה) וזכה בשני פרסים בפסטיבל קאן (לבמאי ולשחקן), מתרחשת ב־1977, ימי הדיקטטורה הצבאית בברזיל. מכונית החיפושית השובבה של הגיבור ארמנדו, שמציג את עצמו גם כמרסלו, נכנסת לתחנת דלק. מול התחנה מוטלת גופה מכוסה בקרטון. זה גבר שניסה לשדוד את התחנה ונורה על ידי אחד העובדים, אבל כבר כמה ימים שלמשטרה אין זמן להגיע ולאסוף את הגופה, וחוץ מהזבובים והכלבים נראה שלאף אחד לא אכפת. אלה ימי הקרנבל ובעיר רסיפה, שבה מתרחשת עלילת הסרט, נספרו כבר 100 רציחות, מה שלא מטריד את המשטרה. שני שוטרים דווקא מגיעים לתחנת הדלק, אבל כדי לנסות לסחוט את הגיבור שלנו, בגילומו של וגנר מורה ("נרקוס", "הקרב על אמריקה"). מרסלו נמצא במנוסה - מישהו הוציא חוזה על חייו אז הוא נוסע להסתתר בעיר הולדתו, לחבור לבנו שגר עם הסבא והסבתא שלו מאז מות אמו.
תנועות המצלמה, השימוש במסך רחב, והסיטואציה האירונית והמקאברית שבה גופה פשוט זרוקה ולאיש לא אכפת ממנה, מייצרים בדקות הפתיחה את הטון המסקרן ויוצא הדופן של הסרט המצוין הזה. זהו סיפורה של חברה שבה החיים זולים והמוות קל, ואם מישהו ימות או ייעלם, לאיש מאנשי השלטון לא יהיה באמת אכפת ממנו, הם עסוקים בחגיגות הקרנבל ולא באכיפת החוק. אבל הבמאי, קלבר מנדוסה, מספר את הסיפור הזה עם לא מעט הומור שחור ועם מבט נוסטלגי לקולנוע, למוזיקה ולטיפוסים הססגוניים שאכלסו את ברזיל של אותן שנים.
"הסוכן החשאי" הוא מותחן פוליטי וטרגדיה אנושית על מדינה שטורפת את תושביה. הוא סרט ביקורתי, כועס, והוא גם מאוד עצוב, אבל מה שהופך אותו למקורי ויוצא דופן הוא האופן שבו מנדוסה משלב בסיפור הזה הומור ואהבת קולנוע. אולי זו אהבת חיים, כי לצד פחד המוות והחרדה שמישהו עשוי להתנקש בחייך, יש בסרט הזה לא מעט ליבידו - מרסלו מקשיב לתקליטים, מנהל רומן עם השכנה מלמעלה, ומתוודע לקהילה של פליטים פוליטיים נרדפים.
הסצנה השנייה מקאברית ומשעשעת לא פחות: מפקד המשטרה מוזעק כדי לחקור מקרה מוזר במכון לאוקיאנוגרפיה, שם נמצא פגר של כריש שנשטף לחוף ובבטנו רגל אנושית. שוב - מוות קפריזי, סצנה שכאילו לקוחה מסרט אימה, אבל אצל מנדוסה הסצנה הזאת וכל המשך העלילה הופכים לסאטירה מצחיקה ואיומה על אגדות אורבניות בשירות שלטון שמשתמש בבדיות כדי להסיט את תשומת לב ממה שבאמת קורה במדינה.
הסרט, המחולק לפרקים, מתחיל עם נקודת מבט של ילד בן 9, בנו של מרסלו, שיש לו אובססיה עם הסרט "מלתעות". מנדוסה, יליד 1968, היה בעצמו בן 9 ברסיפה של 1977 והסרט הזה אינו אוטוביוגרפי אבל נראה שהוא מבוסס על העולם שמנדוסה הילד חווה סביבו. החלק השני קופץ קדימה בזמן ומציג לנו נקודת מבט אחרת המזכירה משהו מהעולם הקולנועי של מרטין סקורסזה (תחשבו על "החבר'ה הטובים" או "השתולים") ובעיקר גורמת לנו לתהות מי הוא אותו סוכן חשאי משם הסרט.
מנדוסה מאכלס את סרטו באוסף אידיוסינקרטי של דמויות, חלקן מאיימות וחלקן מלאות חן וחיות: פליטים ממלחמת האזרחים באנגולה, בעלים של בית קולנוע שמארח מפגשים סודיים בתא ההקרנה וחתולה עם שני פרצופים בראש אחד. כל הדמויות הססגוניות והקרנבל שברקע נותנים טעם לחייהם של האנשים שחיים במשטר רודני ועוזרים להדחיק שיש כאן סיפור שובר לב על אדם שנרדף על לא עוול בכפו, ולבסוף גם הוא יהפוך מאדם בשר ודם לאנקדוטה היסטורית נשכחת. וכשהסיפור מתקדם, נדמה שמנדוסה יוצר מעשייה נוסטלגית, על תקופה שבה החיים היו בלתי נסבלים, אבל לפחות היו בתי קולנוע בכל פינה בעיר.
הסרט מלא בדמויות ססגוניות שיחד עם הקרנבל שברקע נותנים טעם לחיים במשטר רודני, ועוזרים להדחיק שיש כאן סיפור שובר לב על אדם שנרדף על לא עוול בכפו
שובו של הקשר היהודי. באחת הסצנות ב"הסוכן החשאי" מופיע השחקן הגרמני אודו קיר, שהלך לעולמו לפני חודשיים בגיל 81 וזהו תפקידו האחרון. הוא מגלם חייט יהודי, ניצול שואה, שמפקד המשטרה המקומי נהנה להציק לו.
"הסוכן החשאי" הוא לא הסרט היחיד שמציג עכשיו דמויות יהודיות. "מרטי סופרים", בבימויו של ג׳וש ספדי, מלא בדמויות יהודיות וגם בו יש דמות של ניצול שואה (גזה רריג, "הבן של שאול"). כל הדמויות בסרט הצרפתי "חיים סודיים", בבימויה של רבקה זלוטובסקי, הן יהודיות, כולל המנטור של הגיבורה ג'ודי פוסטר, שאותו מגלם הבמאי הדוקומנטרי האגדי פרדריק ווייזמן. ובסרט האמריקאי ״שיר מריר מתוק״ מגלמים יו ג׳קמן וקייט הדסון בני זוג לא יהודים שמקימים להקת מחווה לשיריו של ניל דיאמונד, הוא דווקא כן יהודי שאף זכה לכינוי ״אלביס היהודי״ בשנות ה־70.
