"הנחלה ביוון היא לא פרידה מישראל, היא שחרור חבל"
אחרי שנתיים שבהן הכינה על חשבונה כריכים לפצועי המלחמה בתל השומר, למסעדנית הוותיקה אביבית פריאל־אביחי נגמר הכוח. בימים אלה רכשה 7.5 דונם בפלופונס, שם תקים פנסיון קטן עם ארוחות שף. "אני עדיין לא מוותרת אבל אוכל אותי לראות את המחיר שאנחנו משלמים כאן על היכולת לשרוד"
"בעלי ואני נוסעים ליוון כבר למעלה משלושים שנה. כל שנה לפחות, לפעמים יותר. בגלל הנסיעות האלו פתחתי את מסעדת אוזריה, שהיא אמנם רק ים תיכונית ולא יוונית עד הסוף. הייתי באפידברוס פעם ראשונה כבר לפני 30 שנה. מאז ומתמיד רציתי בית ביוון", מספרת אביבית פריאל־אביחי, בעלת הבית הוותיקה של אוזריה בשוק לוינסקי בתל אביב, על השטח החדש שרכשה בחצי האי פלופונס ביוון. "כל השנים אמרתי ליואב, בן זוגי, שאני רוצה והוא סירב כי הבית הוא כאן. עד 7 באוקטובר".
פריאל־אביחי (אוטוטו 60) היא אחת מחלוצות הגל החדש בשוק הוותיק בתל אביב, את אוזריה היא פתחה לפני 14 שנה. במאי 2024 היא קיבלה, יחד עם עוד 18 שפים ואנשי אוכל אחרים, פרס הוקרה במסגרת פרסי המטבח הישראלי על תרומתה לחברה בזמן המלחמה. במשך כמעט שנתיים היא הכינה על חשבונה עשרות כריכים למאושפזים בתל השומר. בשיחתנו הקודמת אמרה לי שתעשה זאת עד שאחרון פצועי המלחמה ישוחרר לביתו.
אלא שלמציאות היו תוכניות אחרות, המלחמה לא עצרה ובסוף, אחרי שנתיים, היא נכנעה והרימה ידיים. היא אמנם לא סוגרת עדיין את אוזריה, אבל בימים אלה היא חתמה על חוזה לרכישת 7.5 דונם בעיר הקטנה אפידברוס. היא רוצה לגור שם חלק מהזמן, לטפל בעצי הזית שבנחלה וגם, אם יתאפשר, להגיש את האוכל הנהדר שלה. פריאל־אביחי מצטרפת לעוד כמה אנשי אוכל ומסעדנים ישראלים שכבר הקימו עסקים מאפס ביוון, למשל אייל קיצ'ס (ממזללת ההמבורגרים אוסו) ושותפו יונתן גיסלר שפתחו מסעדה באתונה, ואורי עשת (המבורגריית גרינברג) שפתח מלון ומסעדה באי קאה.
אנחנו נפגשים בצהריים שמשיים מקסימים באוזריה, הכל עוד נראה רגוע ושקט בתל אביב. היא מגישה איקרה מעולה, לחם קלוי, מטבל עלי גפן, צ'יפס אנשובי, פטוצ'יני עם פירות ים ברוטב פרנו, ברוסקטה עם טונה, סביצ'ה עם פאקוס ומשמש, ולקינוח אפוגטו עם גלידת תמר ברהי ושערות חלווה. כולם נהדרים וכולם מעשה ידי ארז אומיד, השף שלה שעכשיו יירש את מקומה בפועל מאחורי הסירים. הוא עובד איתה כבר עשור ולמעשה השף בפועל כבר שנים.
"אנחנו לא עוזבים"
למה רצית בית ביוון?
"עוגן. זיהיתי תהליכים אפילו עוד לפני ההפיכה המשטרית. תמיד אמרתי אם לא ישתנה פה, אני עוזבת. אם התוצאות של הבחירות יהיו כאלה, אני עוזבת. ב־7 באוקטובר משהו נשבר אצל יואב, אצלי זה כבר מזמן נשבר. ב־7 ראיתי את יואב כמו שלא ראיתי אותו אף פעם, ואנחנו נשואים כבר המון שנים. הוא היה יושב מול ה'הותר לפרסום' ובוכה, והוא לא אדם שבוכה. ואז הוא אמר, 'יאללה. בואי נקנה משהו לא פה'. הוא ציוני גדול אבל משהו נסדק בו. היה ברור שזה יהיה ביוון, למרות שבדקנו גם בפורטוגל ועוד מקומות".
אז למה יוון?
"כי זה קרוב וההורים שלי כאן. וכמו שהבנת, אנחנו לא עוזבים. המסעדה נשארת וגם ליואב יש עבודה כאן, ובכלל רוב הזמן רק אני אהיה שם. פלפונס קרוב יחסית לשדה התעופה באתונה. יואב יוכל לבוא לסוף שבוע ולחזור לעבודה. מאוד יפה שם, זה נראה כמו הכביש לבית אורן".
לקח להם שנה למצוא את המקום. בתחילת הפנטזיה על יוון היא חשבה שתפתח מסעדה ביוון, לא שאלה את עצמה מי בכלל מחכה לה שם. "אבל ככל שהתקרבתי לגיל הפנסיה, אני כאמור עוד שניה בפנסיה, חשבתי שאולי בעצם אני אפתח אר.בי.אנד.בי קטן, מין פנסיון עם ארוחות שף בהזמנה".
חוץ מבית, בנכס יש גם עצי זית ("אני אעשה שמן בבית הבד בעיירה ליד") ופרי, בריכה ושתי סככות שהיא רוצה להסב לאזור הסעדה ולסטודיו לקרמיקה. "בכל זאת פנסיה", היא צוחקת. יש אפילו ארבעה חדרי אירוח שצריך לשפץ. בקיצור, חלום יווני אמיתי. "אני לא פותחת מסעדה כי זה אומר לשבת ולחכות לאנשים שיבואו, את זה אני לא רוצה". היא חושבת שזה מקסימום יכסה את עצמו ומקווה להיות שם בעונת התיירות ובארץ בחורף.
פריאל־אביחי מאשרת שכולם ביוון מבקשים תשלום בשחור, כולל עורכי דין ובנקאים, ואוי ואבוי למי שמנסה להיות אזרח טוב ולשלם כנגד חשבוניות. הבירוקרטיה שם בלתי אפשרית. למרות הקשיים היא מרגישה צורך לארגן לעצמה תעודת ביטוח במקום אחר. "אני עדיין לא מוותרת על המדינה. אבל גם תוך כדי עשייה, אוכל אותי לראות את המחיר שאנחנו משלמים כאן על היכולת לשרוד. אני עושה את זה מתוך רצון ואהבה אבל מה שאני באמת רוצה זה שאני לא אצטרך לעשות את זה. שאני לא אצטרך לעזור לאף אחד. אני רוצה לדאוג משפל וגאות, פיזית. לראות את המים בים באים והולכים".
הבית ליד הים?
"שבע דקות מהים. הפנטזיה היתה בית ליד הים, כלכלית זה לא התאפשר. זו תהיה הדרך להכין את הפרישה שלי, כי כאן זה לא אפשרי".
כלומר, כמו שאמר מאיר אריאל, ואיפה אני בכל הסיפור הזה?
"כן. זה מה איתנו, מה העתיד של הילדים שלנו, שאגב לא יבואו איתנו כמובן כי הם גדולים. אבל שיהיה מקום מקלט, בין היתר. שיהיה לי באמת לאן לברוח אם חלילה הכל מתמוטט פה, לי ולמשפחה שלי".
"אני עדיין אופטימית"
למה לא עד הסוף? לעזוב לגמרי.
"כי אוהבת את המקום הזה בכל נפשי וליבי. באמת. אני לא נלחמת עליו סתם. זה כמו שאם הילד שלך מתנהג לא יפה אתה לא מפסיק לאהוב אותו ואתה לא עוזב אותו. אני עדיין חושבת איך לעזור למדינה. אני עדיין הולכת להפגין. אבל הרגשתי שאני צריכה לדאוג ליום סגריר. זה לא מהלך שקל לעשות, ללכת לגמרי".
מה הילדים שלך אומרים?
"זה משעשע אותם. אבל הם יבואו אם צריך".
היא אומרת שמה ששבר אותה זה לא הטילים מאיראן או המלחמה, אלא מה שקרה לחברה בישראל – השיח האלים, השטחי והפשיסטי.
מה הכי מפחיד?
"שזה לא ישתנה. למשל, מרדכי דוד מול אהרון ברק, וזה שמרדכי דוד מקבל תמיכה. המבוגרים שמקבלים מכות בהפגנות. זה שחטף ממכת"זית בעין, האישה שהפילו אותה בהפגנה".
זה מרגיש בכל זאת כמו פרידה.
"לא, זה מרגיש כמו שחרור חבל".
לי זה נורא עצוב.
"לא עצוב לי בכלל, נהפוך הוא. אני מסתובבת עם חולצה של 'עדיין אופטימי' עם הברווז של דודו גבע. אני מאמינה בצורה הכי נאיבית שיבוא שינוי. אני מסתכלת על המציאות וחושבת שלא יכול להיות שאנשים באמת חושבים שזה טוב מה שקורה פה. מצד שני, האופטימיות שלי לא הוכיחה את עצמה יותר מדי".
