אם יש מספיק מזון בישראל למה מיליוני אזרחים עדיין רעבים?
הצלת מזוןכשאני מדבר עם הנכדה שלי ואומר לה שאני אוהב אותה עד השמיים וחזרה אני מנסה להסביר לה בעצם שהאהבה שלי אליה כל כך רבה שאני לא יכול לכמת אותה. ככה אני מרגיש כשאני רואה את נתוני דו"ח העשור של אובדן והצלת מזון של לקט ישראל.
ב-10-7 בדצמבר יתקיים באתר כלכליסט שבוע שידורים מיוחד על כלכלת המזון בשיתוף לקט ישראל. לפרטים לחצו כאן
בעשור האחרון זרקנו לפח מזון בשווי של כ-211 מיליארד שקל. וזה רק בעשור האחרון מאז שלקט ישראל התחילה למדוד את היקף הבעיה של אובדן מזון בישראל. איך מסבירים כמה זה 211 מיליארד שקל? פעמיים תקציב הביטחון של מדינה ישראל לשנת 2025? 9 פעמים תקציב המשרד לביטחון פנים? קשה מאוד להבין כמה כסף זה? זה יותר מתקציב של כמה מדינות אירופאיות.
אבל יותר חשוב מהכל – איך מסבירים את האובדן העצום הזה של מזון?, מזון שיכול להוות ארוחות שלמות למיליונים של אזרחים בישראל שסובלים מאי ביטחון תזונתי? ושוב, מיליונים של אזרחי מדינת ישראל. מספיק להסתכל קצת מסביבנו, לשאול בעדינות ומהר מאוד נמצא מישהו שחי באי בטחון תזונתי. זה לא ניכר מיד, מכסים את זה במותגים כדי לא להיות שונים או הולכים ברגל כדי לחסוך תשלום לתחבורה ציבורית.
אבל זה ממש לא צריך להיות ככה. יש מספיק מזון בישראל כדי שכולם יאכלו מזון בריא ויהיו שבעים. זו לא קלישאה ולא אמירה ריקה. אנחנו זורקים ומשמידים מזון שהיה יכול לפתור את כל עניין אי הבטחון התזונתי. זה ממש לא מנחם אותי אמרות כמו: "ככה זה בכל המדינות המערביות בעולם". אנחנו מדינה קטנה שאפשר ליסוע ביום אחד מהדרום ועד הצפון וממזרח למערב וגם להספיק לנוח צהריים. אנחנו מדינת אי שחייבת לחשוב קדימה על משברים עתידיים ולהיות חסינה בפני משברי מזון. היישום צריך להתחיל בימים שבשגרה כי כמו שאמרו לנו תמיד בצבא (למי שהתגייס) קשה באימונים קל בקרב. אפשר להציל מזון כל שנה, כל השנה, ולהגיע לרווחה בתחום כל כך בסיסי לחיים של כל אחד ואחת מאיתנו בישראל. הזכות למזון בריא וטרי, הזכות להיות שבע.
ולמה זה לא קורה? למה אנחנו לא מצילים את המזון האבוד הזה וזורקים כל שנה כ 20 מיליארד שקל של מזון? כי כל הפעילות הזו היא פעילות פילנטרופית המשויכת בטבעיות (ובטעות או בחוסר הבנה) לרווחה.
פעילות הצלת המזון היא בסופה רווחה, אבל בסיסה הוא כלכלי. זה כלכלי להציל מזון – מאוד כלכלי. זה שומר על הסביבה ויש גם יתרונות בריאותיים שאפשר לכמת אותם לפעילות הזו. אבל כשאין תכנון ואין הובלה והראייה של מקבלי ההחלטות היא צרה ונקודתית עם פזילה חזקה לערך האלקטורלי, לא נעשים מפעלים עם ערכים. כשפניתי בעבר למשרד החקלאות לדבר על הנושא, לבדוק אולי אפשר לשתף פעולה עם הגוף האחראי על החקלאות בישראל, נאמר לי על ידי גורם מאוד בכיר – "זו פעילות רווחה, לך למשרד הרווחה". זה לא. ואת התפיסה הזו צריך לשנות. אנחנו יכולים לדאוג פה לעצמנו ובעצמנו, לפחות בתחום המזון. אבל צריך לעשות כמה דברים ומיד:
א. להיות אמיצים ולהוביל שינוי.
ב. להסתכל לטווח הארוך ולא רק לטווח האלקטורלי הקצר.
ג. לתקצב את התוכנית הממשלתית לביטחון מזון (2025) ובייחוד את הפרק הדן בהצלת מזון.
את כל השלושה ביחד. אחד מתוך השלושה זה נחמד אבל לא יחזיק מעמד. את כולם. עכשיו.
גידי כרוך הוא מנכ"ל לקט ישראל
