פרשנות
עמדת הממשלה בבג”ץ בעד סגירת גלי צה”ל - מצג כוזב של דמוקרטיה
הטענות הן לכאורה מקצועיות ומהוקצעות, אבל הן בעיקר מופת של צביעות. מדובר במסך עשן שמסתיר את התמונה הגדולה: הבעיה איננה גל״צ, אלא כל שידור שאינו נשלט פוליטית ועלול לבקר את השלטון. בג”ץ חייב להפעיל שיקול דעת שיביא בחשבון את שלל מהלכי הממשלה
1. הגיוני לכאורה: הממשלה נזכרה שאין תחנות צבאיות בעולם
ההחלטה לסגור את גלי צה”ל שייכת לאגף הלגיטימי כביכול של ההפיכה המשטרית. לגיטימיות שמקורותיה חוסר הקונצנזוס סביב פעילות התחנה והיא נאחזת במספר עוגנים: האנומליה שמערבת יחידה צבאית בפוליטיקה ושידורי אקטואליה; ההיסטוריה של ועדות ששקלו ואף המליצו על סגירת התחנה או הפרטתה; התבטאויות נגדה בעבר של בכירים; וכמובן, הסמכות הצבאית של הצבא לסגור יחידה צבאית בצירוף הסמכות האזרחית של משרד הביטחון.
תגובת הממשלה ושר הביטחון שהוגשה היום באמצעות עו"ד דוד פטר "חוגגת" את כל אלה, ואף מייצרת סוג של איום כלפי בג"ץ שלא יעז להתערב בסמכות הבלעדית של הממשלה. לצד ה"איום" – נחמה והרגעה שהכל בשם הדמוקרטיה. "אין מקבילה בדמוקרטיות המוכרות לתופעה שבה צבא משדר אקטואליה פוליטית לאזרחים", נכתב בתגובה. אפילו בצפון קוריאה אין תחנה צבאית. אבל לא בגלל שמדובר שם בדמוקרטיה, אלא בגלל שאין צורך כי כל השידור במדינה כפוף לממשלה. ולכך חותרת ממשלת ישראל: היא לא רוצה להציל אותנו מהשידור הצבאי, אלא להשתלט על כל השידור הציבורי.
2. יוזמה לא לגיטימית: האנומליה בשידור מחווירה לעומת האנומליות של הממשלה
יוזמת פיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה מתחברת בעקיפין לסגירת גלי צה"ל. אילו היו מבקשים להקים היום את פונקציית היועץ או תחנה צבאית - ספק רב אם הן היו מוקמות במתכונתן הנוכחית, הקיימת. מצד שני, המניע לפיצול, כמו גם לסגירת גל"צ, לא נובע מיוזמה לגיטימית לתיקון דמוקרטי, אלא בדיוק להפך – מהמקום האנטי־דמוקרטי של החלשת הייעוץ המשפטי והשידור הציבורי. ועוד בתקופת בחירות, תחת ממשלה שתעשה הכל כדי לדרוס כל ביקורת עליה.
"הפעלת תחנת רדיו בתוך צה"ל יוצרת אנומליה דמוקרטית", נכתב בתגובת הממשלה. אז הנה עוד כמה אנומליות דמוקרטיות: השר הממונה על המשטרה לא אמור לנהל מבצעית את המשטרה; הממשלה לא אמורה להחרים את נשיא בית המשפט העליון; הממשלה אמורה לציית לפסקי הדין של בית המשפט העליון; הממשלה אמורה להחיל שוויון בנטל השירות הצבאי או הלאומי. כל אלה אנומליות גדולות שבעתיים מתחנה מסורסת שאיבדה מזמן, למעט איים בודדים, את אופייה הביקורתי והגבירה את התמיכה בממשלה והבידור לחיילים על חשבון תוכני האקטואליה.
ממשלת נתניהו חזקה בזיהוי אנומליות דמוקרטיות אצל אחרים, אבל עיוורת לחלוטין לאנומליות הדמוקרטיות שהיא עצמה מבססת כאן בדרך לכינון דיקטטורה דתית. חקיקת פיצול הייעוץ המשפטי לא מתנהלת כרפורמה לגיטימית, אלא כחלק מקמפיין ארסי מתוזמר היטב שרבדים רבים לו: החלטת הממשלה להדיח את היועצת גלי בהרב־מיארה; יוזמות להפיכת היועצים המשפטיים של המשרדים למשרות אמון; יוזמה להתעלמות מחוות הדעת של הייעוץ המשפטי; וכמובן, השתלחות אישית אלימה ביועצת עצמה והצגתה כעבריינית סדרתית.
ואחרי כל אלה מספרים לנו שהפיצול הוא לגיטימי.
3. אתגר טיעוני: מחלוקת משפטית לגבי השימוש בטיעון “התמונה הגדולה”
בנסיבות האלה הפיצול לא לגיטימי. בנסיבות "התמונה הגדולה" הוא לא לגיטימי. בין משפטנים יש מחלוקת עד כמה ניתן לגייס ולתרגם את התמונה הגדולה כטיעון משפטי כדי לאתגר ולפסול מהלכים נקודתיים.
כאשר בג"ץ ביטל את ביטול הלכת הסבירות, הוא בהחלט כיוון לתמונה הגדולה. בדמוקרטיה מתוקנת ומבוססת אפשר גם בלי העבירה הפלילית של הפרת האמונים. על שתיהן – הסבירות והפרת האמונים – יש ביקורת משפטית לגיטימית ואפשר לדון בהן.
כמו הפיצול וכמו סגירת גל"צ, כך גם חוק השידורים של קרעי. ברור שחובה להסדיר את תחום התקשורת, ברור שמותר לתקן, אבל לא בדרך של קרעי שתכליתה ברורה – להשליט את ערוץ 14 על כולנו.
בחוות דעת של המשנים ליועצת גיל לימון ואביטל סומפולינסקי, שהועברה ליועצת, מונגש החיבור לתמונה הגדולה. להחלטות האנטי־דמוקרטיות שמקדמת הממשלה, למתקפתה על התקשורת. סגירת גל"צ, האיומים על התאגיד, רפורמת קרעי. הכל, כתבו המשנים, "מצויים תחת מתקפה שלטונית".
4. מהלך פופוליסטי: שימוש בחוק ובמחלוקות כדי להקריס את הדמוקרטיה
אנו עדים למהלך אופייני למשטרים פופוליסטיים, שמטרתם הקרסת הדמוקרטיה, להיטפל אל עוגנים דמוקרטיים שיש מחלוקת אמיתית על קיומם ולהרוס אותם. ואז בג"ץ מופגז במיטב הטיעונים המשפטיים על שלטון החוק, על סמכויות הממשלה, וכמובן על הדמוקרטיה. אהרן ברק, דורית ביניש, כולם מצוטטים בידי ב"כ הממשלה. כולם נרתמים לשירות שיקולים זרים ומסוכנים שנועדו לביטול בפועל של הפרדת הרשויות, להכחדת שומרי סף, להחלשת חופש הביטוי. וכל אלה בשנת בחירות.
פורום המרצים והמרצות למשפטים למען הדמוקרטיה ניתח לפי הסוציולוגית האמריקאית קים ליין שפלי את מבני הטיעונים המשפטיים של תומכי ההפיכה המשטרית. "בהתייחס לקריסתן של דמוקרטיות בעת הזו", נכתב, תהליך הקריסה ממוקד במשפט: מנהיגים רודניים עושים שימוש בכלים משפטיים ונשענים על מראית עין של חוקיות, שהכרחיים ללגיטימציה שלהם ולניסיונם להרחיק עצמם מהמשטרים הסמכותניים המוכרים לציבור מהמאה ה־20 ("מודל היטלר" ו"מודל סטלין" בלשונה של שפלי). מכאן אין להתפלא על הכותרת שהוענקה לדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט שעוסקים בשינויים החוקתיים: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה – מחזירים את הצדק למערכת המשפט".
5. הצטברות הרסנית: סכנה ממשית לבלמים על עריצות השלטון
עמדת הממשלה מגינה על הוועדה שהמליצה על סגירת התחנה. נטען בה שרק שניים מחמשת חבריה, שרה העצני כהן ואלעד מלכא, היו נגועים ב"זיקה פוליטית מוגבלת". מצד שני, נדמה שהיו נגועים בשנאת שמאל בלתי מוגבלת לחלוטין. למלכא, הסתבר, היה נימוק חזק נוסף והוא שהתחנה משדרת ביום הכיפורים. בניגוד לזיקה פוליטית, בורות לא אמורה למנוע כהונה בוועדה.
ולא רק על עבודת המטה מגינה הממשלה. היא תוקפת בחריפות את היועצת המשפטית לממשלה שמנסה "לזרוע תבהלה", באזעקות שווא על דמוקרטיה ובחירות. "נדמה שעבור הייעוץ המשפטי לממשלה מדיניות ממשלתית שאין הוא אוהב היא כמו אבוקדו: קשה, קשה, קשה, רקוב. או שההליך חפוז ולא נעשתה עבודת מטה מספקת או שאנחנו ב'שנת בחירות', את זאת אין לקבל", נכתב בתגובת הממשלה.
הדברים מכוונים לחידוש שניכר בעמדת היועצת. חידוש שמזהים הד"ר נדיב מרדכי ואיה ידלין, שמתייחסים לחוות הדעת בעניין גל"צ שניסחו המשנים ליועצת גיל לימון ואביטל סומפולינסקי. חוות דעת ש"מסמלת שינוי חוקתי נדרש השוקל את מעשי השלטון כמכלול. סוג כזה של חשיבה חוקתית, נתמך במחקרים, מהארץ ומהעולם, המתמודדים עם החשש שהמשפט יהפוך ללא־רלבנטי כאשר השלטון יגשים את כל מאווייו. ניתן רק לקוות שביקורת נוקבת זו של משרד היועץ המשפטי לממשלה תהיה סנונית ראשונה המבשרת על עמדה משפטית יציבה נגד צעדי הממשלה, כזו שתקודם גם בבית המשפט העליון".
בדברים אלה מגולמת הציפייה שגם בג"ץ יאמץ את תפיסת התמונה הגדולה, שמציגה לו היועצת המשפטית לממשלה. תמונה שלא מעט משלים מתארים אותה ומזהירים מפני מהלכים בודדים, לכאורה זניחים שמצטברים לתוצאה אסונית. כמו סיפור הצפרדע שמתבשלת בהדרגה בסיר; כמו פרדוקס הערימה שתוהה מתי הוצאת גרגרי חול מערימת חול הופכה אותה ללא־ערימה; כמו פרדוקס האיש הקירח שמתחיל כאיש מלא שיער ובוחן מתי נשירת השערות הבודדות תבשיל לקרחת. "קירח מכאן ומכאן", כדברי המשל התלמודי על הגבר ששתי נשותיו מרטו בהדרגה את שערותיו. "עלינו להישמר", כתב פרופ' יניב רוזנאי, "פן נמצא עצמנו, בסיום התהליך, קירחים מכל המנגנונים שאמורים לבלום ולרסן את הכוח השלטוני".
