"חקרתי מה קורה לתודעה כשאין שום קשר אנושי"
דורון כוכבי מעלה בפסטיבל תיאטרונטו את "כלא", הצגת יחיד דחוסה ואינטנסיבית שנולדה בהשראת סיפורו המטלטל של אסיר לשעבר שריצה 3 חודשים בבידוד מוחלט
"משהו בדמות של אילדר רפאל סקרן אותי. האופן שבו הוא התבטא, זה בן אדם שבנראות וברהיטות שלו יכול להיות מישהו שאני פוגש ביום־יום", מספר השחקן ויוצר התיאטרון דורון כוכבי על האסיר לשעבר שבהשראתו כתב את "כלא", הצגת היחיד שתעלה בפסטיבל תיאטרונטו בשבועות (25-22 במאי) בסטודיו ניסן נתיב ביפו. כוכבי, שמגלם את האסיר, גם ביים את ההצגה עם דודו, הבמאי ארי פולמן ("ואלס עם באשיר").
"התעניינתי בחוויה של הבידוד ואיך הוא הגיע אליה, איך הוא הגיע לפשע", אומר כוכבי. "יצרתי איתו קשר באינסטגרם, רציתי להכיר אותו וללמוד את מה שקרה לו. ההצגה בהשראתו, אבל היא לא הסיפור שלו. זה ניסיון להבין איך אדם כמוהו הגיע למקומות האלה, איך הוא חווה אותם ואיך הוא היום. חשבתי המון על החוויה של מה קורה לך כשאתה סגור. לבודד בן אדם זה דבר בלתי נתפס".
לפני שלוש שנים כוכבי קרא על רפאל, אסיר משוקם שריצה 8.5 שנים בכמה בתי כלא והשתחרר ב־2013. הוא עלה מלטביה כילד, עבר לגור ברחוב בגיל 15 והסתבך בשורה של עבירות רכוש שעליהן נעצר שוב ושוב. מגיל 18 הוא נכנס למערכת בתי הסוהר ושלושה חודשים לפני שסיים את עונשו – הועבר לבידוד ששהה בו עד ליום השחרור.
אילדר יגיע להצגה?
"בטח, הוא השתקם. בן אדם הוא מכלול. אני מראה בהצגה את כל הצדדים של האסיר. יש צדדים לפשע, לאמפתיה ולמוסר, ומה שאני מביא הוא היכולת להחזיק מורכבות - שזה הדבר שהמדינה שלנו עושה הכי גרוע. בשיחה הראשונה שלנו הייתה לי חרדה מטורפת, זה מאוד ערער אותי. זה קריטי לחקור את האלימות וחוסר האמפתיה שלך. יש מונולוג על אמפתיה שבשבילו אני עושה את ההצגה, כי זה קריטי פה בישראל. חסרה כאן אמפתיה – גם אחד לשני וגם למה שקורה בחוץ".
החזרה להצגה מתקיימת במרכז הקהילתי הגר"א בשכונת נווה שאנן בתל אביב. כדי להעביר את תחושת הבידוד, האופל והמחנק, הוא לוקח אותי למקלט - והחוויה הופכת עוצמתית ויוצאת דופן. את תא המאסר המבודד מסמנים ארבעה מוטות שכובים, ובתוכו כיסא ומנורה, כל מה שקורה מחוץ למסגרת הוא הדיאלוג עם הקהל. את החוויה הזו הוא ינסה ליצור גם בחדר שבו תתקיים ההצגה. "המחזה מתנהל בשני ממדים - הראשון הוא הבידוד בשטח התחום על הבמה, שבו עובר האסיר תהליך נפשי שמתחיל בהבנת הבדידות, ממשיך בזעם אדיר ואלים כלפי המערכת ומסתיים בהתפרקות. בממד השני הוא עומד מול הקהל ומספר את הסיפור, החל מפירוט מדויק של השוד שביצע, דרך סיפור התאהבות מהתיכון ועד למערכת היחסים עם אבא שלו. פלאשים מהחיים. אילדר סיפר שבבידוד האסיר משחזר את חייו כדי להבין איך הוא הגיע לשם".
הוא ישב בתא קטן ומבודד בכלא. הסוהר התעלם ממנו, הוא לא ראה כלום מלבד צלליות בחריץ שמתחת לדלת, חרקים, או כתמי רטיבות על התקרה. היה כלוא בתוך המחשבות שלו על העבר, על ההווה ועל המערכת שהכניסה אותו לשם.
כוכבי (33) נולד וגדל בחיפה. הוא חי שמונה שנים ברומא ושם הצטרף לאנסמבל של הבמאי לואיג'י סראבו. איתו הוא כתב הצגה על סבתו, ניצולת אושוויץ, שנפטרה לפני חודשיים בגיל 103. "לואיג'י רצה לעשות משהו שקשור לשואה - סבא שלו היה במפלגה הפשיסטית. אז כתבנו הצגה על אובדן. עשינו גם הצגות בנושאים חברתיים. אני מתעניין ב־non actors, התיאטרון שלי הוא תיאטרון חוקר". סראבו מייעץ אמנותית מרחוק ל"כלא". כיום כוכבי גר בארץ, מלמד כמה קבוצות שחקנים, עובד עם דרי רחוב ואסירים לשעבר, וגם מלמד בבית הספר לתיאטרון "פעימה" במצפה רמון.
"אני עושה פרויקט עם ועל דרי רחוב דרך עמותת 'מגרש ביתי'. אני עובד עם קבוצת תיאטרון שבה אנחנו משחזרים סיפורים שלהם כדי להבין את המכניזם שהוביל אותם לרחוב. במקרה של האסיר חקרתי מה קורה לתודעה כשאין שום קשר עם בן אדם אחר. המוח מזין את עצמו ויוצר דברים שלא קיימים כי יש מחסור עצום בגירויים, ונשאבים לתהום. אילדר סיפר לי: 'לפעמים הייתי עושה בלגן כדי שהסוהרים יבואו להרביץ לי, רק בשביל שיהיה מגע'. כלומר, חייבים מגע עם משהו כדי להתקיים. אני חושב שזה היה אחד האלמנטים שהכי עניינו אותי - מה קורה כשאין את המגע הזה, ועד איפה המוח שלנו יכול להגיע".
כוכבי מודה שלפעמים הוא מרגיש כמו אסיר בעצמו. "ככל שהזמן עובר, אני מבין שהיא לא על אסיר אחד אלא על אסירים בבידוד - שזה כולנו. במלחמה הרגשתי שסוגרים עליי, שמחליטים בשבילי, ועכשיו אני בודק כל הזמן בחדשות אם מחר תפרוץ מלחמה. מישהו מחליט ואני לא יודע לפי מה ועל מה – אסירים".
