הפוליטיקה של המזומן: המודל מאחורי שלטון אינפנטינו בפיפ"א
בזמן שהעולם התמקד בלחיצת היד שלא קרתה בין נציגי ישראל ופלסטין בכנס פיפ"א, הנשיא ג'יאני אינפנטינו השלים את הפיכת הארגון לתאגיד פיננסי ריכוזי. עם יעד הכנסות של 14 מיליארד דולר ושיטת "כלכלת נאמנות", הכדורגל הפך למוצר צריכה שבו השחקנים הם חומר גלם
בעוד המצלמות בקונגרס פיפ"א ה־76 בוונקובר, קנדה, התמקדו בדרמה הפוליטית - ניסיון מגושם של נשיא הארגון ג'יאני אינפנטינו להנדס לחיצת יד מצולמת בין יו"ר ההתאחדות הפלסטינית ג'יבריל רג'וב לבין נציג ההתאחדות הישראלית באסם סולימאן - הסיפור האמיתי של הכנס נכתב בדו"חות הכספיים של פיפ"א. רג'וב אולי סירב להיעתר למחווה של אינפנטינו, אך הוא, כמו יתר 210 עמיתיו ראשי ההתאחדויות, לא מיהר לסרב לצ'קים שמחלק הארגון. מאחורי חזות של "אחדות המשחק" וקידום שלום עולמי, פיפ"א השלימה בוונקובר את הפיכתה מקונפדרציה ספורטיבית לתאגיד פיננסי ריכוזי, שמנהל מערכת של קליינטליזם ממוסד בחסות החוק.
בלב הקונגרס עמדה ההכרזה על יעד הכנסות חסר תקדים של 14 מיליארד דולר למחזור המונדיאל הבא (2030-2027). כדי להבין את קנה המידה, מדובר בזינוק דרמטי לעומת מחזורים קודמים, והוא נשען על שינוי מבני במוצר המרכזי של הארגון. המעבר למונדיאל של 48 נבחרות אינו בדיוק החלטה ספורטיבית שתכליתה גיוון או מתן הזדמנות לנבחרות קטנות אלא מהלך קר של הגדלת מלאי. על פי ניתוח מעמיק של The Athletic, המעבר לפורמט המורחב יוצר מצב של מעין "אינפלציה מבוקרת": יותר נבחרות משמען יותר ימי שידור, יותר חבילות אירוח יוקרתיות ויותר שטחי פרסום למכירה בשווקים מתעוררים. בפיפ"א הבינו שהדרך להגדלת שווי השוק אינה עוברת בשיפור איכות המשחק, אלא בכיבוש אגרסיבי של זמן המסך הגלובלי.
נשיא פיפ"א אינפנטינו מבין היטב שהצמיחה לא תגיע מהשוק האירופי השבע, שבו זכויות השידור כבר הגיעו לתקרה מסוימת. לכן, הפדרציה הבינלאומית לכדורגל פועלת ליצירת מוצרי מדף חדשים, כשהיהלום שבכתר הוא גביע העולם למועדונים בפורמט המורחב. הדו"חות שהוצגו בוונקובר מצביעים על כך שפיפ"א בונה על הכנסות מסחריות ישירות, שיתחרו באלו של ליגת הפוטבול האמריקאית, ה־NFL, תוך שימוש במועדוני־העל כמעין "בני ערובה שיווקיים". כפי שפורסם ב־The Athletic, מדובר בניסיון לשבור את המונופול הכלכלי של אופ"א (UEFA) על ליגת האלופות. המטרה היא להעביר את מרכז הכובד הפיננסי למטה פיפ"א בציריך, תוך הבטחה למועדונים שהם יקבלו נתח גדול יותר מהעוגה הגלובלית – הבטחה שבינתיים יוצרת קרע עמוק מול הליגות המקומיות.
הכסף יוצר תלות בנשיא
המודל העסקי של אינפנטינו משכלל את מה שניתן לכנות "כלכלת הנאמנות". בוונקובר הוכרז על שלב 3.0 של תוכנית "FIFA Forward", הכוללת הגדלת מענקים ב־25%. המשמעות היא שלכל התאחדות לאומית מובטח סכום של לפחות 2.75 מיליון דולר. עבור מדינות כמו אנגליה, גרמניה או צרפת, מדובר בדמי כיס. עבור רוב המדינות באפריקה, אסיה ואוקיאניה, הכסף הזה הוא חמצן. מבחינה חשבונאית, מדובר במבנה גאוני של שימור שלטון.
ב־The Athletic מדגישים כי בניגוד לארגונים עסקיים שבהם בעלי המניות דורשים התייעלות וצמצום הוצאות, בפיפ"א ה"בעלים" (ההתאחדויות) דורשים הוצאות גבוהות יותר לכיוונם. נשיא פיפ"א מבצע, למעשה, חלוקת דיבידנדים פוליטית: ככל שהקופה גדלה, כך גדל התשלום לבוחר. זהו המנגנון שבזכותו 111 התאחדויות הביעו תמיכה בכהונתו הנוספת של אינפנטינו, עוד לפני שהקונגרס נפתח. מדובר במערכת שבה לכל קול משקל זהה - הקול של איי קוק, למשל, שווה לקול של ברזיל - אך התלות הכלכלית של המדינות הקטנות בפיפ"א הופכת כל ניסיון ליצור אופוזיציה להתאבדות פיננסית. הריבון בציריך אינו נבחר על בסיס חזון ספורטיבי, אלא על בסיס יכולתו להבטיח את המשכיות זרם המזומנים לקופות המקומיות.
נתוני העומק שנחשפו בקונגרס מעידים על שינוי גיאוגרפי דרמטי במקורות המימון. בעוד בעבר נשענה פיפ"א על ספונסרים מערביים מסורתיים, כמו אדידס או ויזה, העתיד נצבע בירוק של חברות ממשלתיות מהמזרח והמפרץ. The Athletic מציין, כי החיבור לסעודיה, כולל חסות הענק המסתמנת של ענקית הנפט Aramco, מעניק לפיפ"א רשת ביטחון שמאפשרת לה להתעלם מאיומי השביתה או החרם של הליגות האירופיות. זהו ביטוח פוליטי שנרכש בכסף סעודי.
השותפות הזו מאפשרת לפיפ"א להכתיב לוח משחקים צפוף ללא מורא מהרגולציה האירופית. עבור אינפנטינו, סעודיה היא לא רק מארחת פוטנציאלית למונדיאל 2034, היא שותף עסקי אסטרטגי שמאפשר את המעבר מכלכלה מבוססת שוק חופשי מערבי לכלכלה מבוססת הסכמים בין־מדינתיים. המודל הזה מבטיח תזרים קבוע גם בעתות משבר כלכלי במערב, ומחזק את מעמדה של פיפ"א כישות ריבונית כמעט, שאינה כפופה לחוקי השוק המקובלים.
השחקנים משלמים מחיר
התלונות של ארגון השחקנים העולמי (FIFPRO) על עומס פיזי קיצוני ושחיקה מנטלית נתקלו בוונקובר בקיר אטום של נתונים כלכליים. בראייה התאגידית של פיפ"א, השחקן הוא נכס שצריך להניב תשואה מקסימלית על ההשקעה (ROI). בניתוח הכלכלי של The Athletic עולה כי פיפ"א אימצה באופן מלא את מודל ה"Direct-to-Consumer". היא רוצה קשר ישיר עם האוהד דרך פלטפורמות הסטרימינג שלה (FIFA+), והדרך לשם עוברת בייצור בלתי פוסק של תוכן. המטרה היא שמותג פיפ"א יהיה נוכח בשידור חי בכל שבוע בשנה, בדומה למודל התוכן של נטפליקס או דיסני, מה שמחייב שחיקה מתמדת של חומר הגלם, כלומר השחקנים.
ההתנגשות הזו אינה רק על כסף, אלא על פילוסופיה: האם הכדורגל הוא קודם כל תחרות ספורטיבית עם מגבלות פיזיולוגיות, או שהוא זירת בידור אינסופית שנועדה למקסם תשואות? בוונקובר ניצחה הפילוסופיה השנייה באופן מוחץ. המדינות המתפתחות רואות בטורנירים החדשים הזדמנות לחשיפה ולהכנסות, והן מהוות את הרוב האוטומטי שמאשר כל הגדלה של לוח הזמנים, בניגוד מוחלט לאינטרס של המועדונים הגדולים באירופה.
התקרית עם רג'וב וסולימאן, שזכתה לכותרות בארץ ובעולם, היתה בסופו של דבר רעש רקע נוח מאוד עבור הנהלת פיפ"א. היא איפשרה לאינפנטינו להצטייר כאיש של שלום, מעין מתווך־על שנכשל רק בגלל פוליטיקה מקומית קטנונית של המזרח התיכון. בזמן שהתקשורת עסקה בשאלה מי הושיט יד למי ומי סירב, העביר הנשיא האיטלקי מתחת לרדאר החלטות תקציביות שמעגנות את כוחו עשורים קדימה.
הדרמה במישור הפוליטי היא מופע בידור שנועד להסתיר את המכניקה הקרה של העברת הכספים. בעולם של אינפנטינו הכדורגל הוא המוצר, אבל הכסף הוא המטרה והאמצעי גם יחד. מיליארדי הדולרים שזורמים מהמפרץ ומוזרמים חזרה להתאחדויות בפריפריה הגלובלית יוצרים מבנה כוח חסין בפני זעזועים. כל עוד המכונה הזו ממשיכה להדפיס מזומנים ולחלק אותם בנדיבות לבוחרים, המנהיגות של פיפ"א תישאר בלתי ניתנת לערעור, גם אם אף אחד לא לוחץ יד לאף אחד על הפודיום. אינפנטינו לא בונה רק מפעל כדורגל, הוא בונה מונרכיה כלכלית גלובלית, שבה הדיבידנדים הם פוליטיים והשתיקה של המבקרים נקנית במזומן.
