פרשנות
רק בחקיקה ראשית: היועמ"שית צפויה להתייצב נגד סגירת גל"צ
חוות דעת שפורסמה בידי שני המשנים גיל לימון ואביטל סומפולינסקי מסבירה מדוע סגירת התחנה דורשת חקיקה ולא רק החלטת ממשלה: "בנסיבות שבהן הממשלה פועלת לסיום דרכו של תאגיד השידור ובמקביל לסגירת גל"צ, החקיקה הראשית הופכת לדרך הבלעדית". חוות הדעת מונה פגמים מהותיים בהחלטה - מהרכב הוועדה שבדקה את הנושא ועד להתעלמות מחופש הביטוי
סביר להניח שהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, תתייצב לצד העותרים לבג"ץ נגד החלטת הממשלה לסגור את גל"צ. ניתן להבין זאת מחוות הדעת שפורסמה היום (ב') בידי שני המשנים גיל לימון ואביטל סומפולינסקי. אלא שהפעם המסלול המשפטי לא יהיה פשוט. ראשית בגלל שאין להכחיש את האנומליה בקיומה של תחנה צבאית המשדרת אקטואליה לשוק האזרחי בפריסה ארצית. שנית, בגלל חוות דעת מ-2022 של המשנה הכלכלי ליועצת מאיר לוין שהוכנה לוועדת אשל (שהקים שר הביטחון בני גנץ) לפיה די בהחלטת ממשלה כדי לסגור את התחנה. עכשיו, כותבים המשנים "דרך המלך לסגירתה של התחנה היא בחקיקה ראשית".
ההסבר לשינוי עמדה זו הוא ההפיכה התקשורתית בשירות ההפיכה המשטרית המאיימת על חופש הביטוי בכלל ועל השידור הציבורי בפרט. חוות הדעת מסבירה שעמדת לוין היתה רלוונטית לימים אחרים שבהם קיומו של השידור הציבורי היה "מתפקד ויציב". והיום הוא "מוחלש, מאוים, משותק מבחינה מוסדית, ועתידו לוט בערפל. זאת, כתוצאה ממדיניות ממשלתית מוצהרת ומכוונת". והרשימה ארוכה: הכנסת דנה בחוק התקשורת קרעי, האיומים לסגירת תאגיד השידור נשמעים מכל עבר וגל"צ אמורה להתפייד עד ה-1 במרץ, כשברקע כבר מתבשל התחליף בתזכיר חוק שיעניק לבעלי זכיונות אזוריים גישה לרדיו בתפוצה ארצית, ואתם מוזמנים לנחש מי יהיו בעלי הזכיונות האלה.
"על כן", נכתב, "בנסיבות בהן פועלת הממשלה לסיום דרכו של תאגיד השידור הישראלי במתכונתו הנוכחית, ובמקביל פועלת לסגירת זרועו השנייה של השידור הציבורי בישראל – תחנת גלי צה"ל, דרך המלך לסגירת התחנה בחקיקה ראשית הופכת לדרך הבלעדית האפשרית". חשוב לציין: גלי צה"ל הוקמה בהחלטת ממשלה ב-1950 ולכן לכאורה חל כאן הכלל של "הפה שהתיר הוא הפה שיאסור". חוות הדעת מבקשת לסטות מהכלל. ראשית, בגלל שההקמה בשנות ה-50 לא הייתה תקינה, ואילו אם היו מקימים היום את התחנה זה היה בחקיקה; שנית, הסדרים נוספים שנוגעים לגל"צ, למשל תקציביים, אכן עוגנו בהמשך בחקיקה; ושלישית, פגיעה בזכויות יסוד – חופש הביטוי במקרה זה – ניתן לעשות רק בחקיקה.
הטענה הזו מובילה ממישור הסמכות (מי מוסמך לסגור – הכנסת או הממשלה) למישור שיקול הדעת וכאן מונה חוות הדעת אינספור פגמים מהותיים בהחלטת שר הביטחון שאושרה בממשלה: הוועדה הורכבה מגורמים בעלי זיקה פוליטית מובהקת לליכוד; הרכבה חסר את המומחיות המקצועית המספקת; ישנו חשש כבד כי הוועדה שקלה שיקולים לא רלוונטיים ובמרכזם "הגוון הפוליטי" של תוכן השידורים; חשש ממשי כי הוועדה לא ניגשה למלאכה בנפש חפצה, אלא פעלה בהתאם להנחיית שר הביטחון לפיה יש לסגור את התחנה; וגם – "הוועדה ייחסה משקל שולי, אם בכלל, לחופש העיתונות במדינה דמוקרטית והפגיעה האפשרית בחופש הביטוי כתוצאה מסגירת התחנה".
חוות הדעת קובעת ש"די בפגמים אלה כדי לפסול את ההחלטה הנבחנת במישור שיקול הדעת", אבל מוסיפה בהמשך את מישור הסמכות. הצבא עצמו נזהר שלא להכניס את ראשו לגוב האריות הפוליטי הזה. ועדיין, בעמדתו ניתן להבחין בשני דגשים: ראשית, הוא לא תמך בסגירת התחנה. שנית, הוא העדיף את המשך פעילותה בכפוף להמשך יישומן של המלצות ועדת זמיר כלומר המשך דילול האקטואליה והוצאתה מידי כתבים-חיילים והדגשת האופי הצבאי של פעילותה כ"בית של החיילים", סיסמה שפעם הייתה יותר כיסוי והיום היא נועדה לשקף את המהות החדשה.
