פרשנות
סמוטריץ' גילה שזלזול ויהירות אינם כלי עבודה. את המחיר ישלם הציבור
תהליך אישור התקציב ל־2026 היה לקוי לכל אורכו: מעקיפת הפקידות המקצועית, דרך זלזול בחוק ועד התעלמות מאינטרסים פוליטיים; התוצאה היא תקציב שאינו תואם את הצרכים וריק מרפורמות חשובות; אלה שלושת הלקחים שכדאי לשר האוצר הנוכחי, ולאלה שיבואו אחריו, להפנים
ביום חמישי האחרון הגיע תהליך אישור תקציב 2026 לישורת האחרונה. אף שהתהליך התאפיין בחוסר מקצועיות, חוסר אחריות וכישורי ניהול גרועים, דווקא יום הדיונים האחרון סיפק שלושה פרסי ניחומים קטנים. הראשון, העברת החקיקה שתקל על האפשרות לפתוח בנקים קטנים, שתביא בתקווה להגברת התחרות במערכת הפיננסית. השני, הורדת תקרת הגירעון ל־4.9%, באמצעות ויתור על הצעת מיסוי מזיקה על הבנקים וקבלת "תשלום" מיידי מהם בגובה 3 מיליארד שקל. והשלישי הוא הסכמת הממשלה לקבוע בחוק, שההגדלה ב־5.8 מיליארד שקל של התקציב תלך רק ל"הוצאות שנובעות במישרין מהתמשכות המערכה או מפעילות צבאית נוספת", אחרי שקודם לכן ניסתה לייעד את הכסף ל"כל מטרה".
ועדיין, פרסי הניחומים הללו לא מסתירים את הרשלנות הממשלתית סביב תקציב 2026 גם מבחינה פיסקאלית. אגף תקציבים נדחק לפינה בעייתית, עד כדי כך שהוא מסתפק בעמדה של "העיקר שנהיה מתחת ל־5% גירעון", כמעין קו הגנה אחרון וניסיון לשדר לשווקים שלמישהו עוד אכפת משיעור הגירעון. חשוב להבין שהסכום שיתקבל מהבנקים אמנם עונה על הגדרת "מאמצים לשמירה על גירעון מתחת ל־5%", אבל משמעות הוויתור על מיסוי הבנקים היא הקטנה של הכנסות המדינה בשנים הבאות. מי שמסתכל לעומק על הכלכלה הישראלית רואה שאין נכונות של הממשלה לטפל במצב הפיסקלי, ושהגירעון בשנים הבאות צפוי רק לגדול.
לכן מאכזבת במיוחד התייחסותו של הממונה על התקציבים מהרן פרוזנפר למדיניות הפיסקאלית, שאותה הגדיר כ"שמרנית, וכאחראית". פרוזנפר גם בחר להשתמש בסיסמה הצבאית השחוקה "נפעל במעשים, ופחות בדיבורים" כדי להצדיק את שתיקתו לנוכח חוסר האמון ששחקנים בשוק החלו לגלות סביב בניית תקציב 2026. כדאי להזכיר לפרוזנפר שאמון השווקים מושפע גם מהמסרים - לרבות המילוליים - שמעבירים קברניטי הכלכלה.
נכון, הממשלה הנוכחית הורידה למינימום את הציפיות ממנה. איש אינו מצפה שתעביר תקציב בזמן הקבוע בחוק, שתחוקק רפורמות חיוניות למשק, או שתעמוד בתקרות הגירעון שהציבה לעצמה. הממשלה עובדת בהנמכת הציפיות ממנה למינימום, עד שהציבור והפקידות המקצועית מרגישים לעתים שעליהם להיות אסירי תודה על כך שהשרים לא השתוללו אפילו יותר. ועדיין, מהממונה על התקציבים במשרד האוצר אפשר היה לצפות להתבוננות מפוקחת יותר מול התקציב והגירעון. ובכלל, להצבת רף ציפיות גבוה יותר. במבט לאחור על תהליך העברת התקציב, אלה שלושת הלקחים החשובים שכדאי לשר האוצר הנוכחי, ולאלה שיבואו אחריו:
לקח ראשון: חוסר מקצועיות לא משתלם
בעניין הבנקים, סמוטריץ' ניסה לעקוף את הפקידות המקצועית ולקדם מס קבוע על רווחי היתר שלהם, אף על פי שהתייחסויות מנומסות מבנק ישראל ומאגף תקציבים הבהירו כי המהלך אינו נכון. שר האוצר התעקש ובנה צוות בראשות יוראי מצלאוי, ראש אגף אסטרטגיה לאומית באוצר (אגף שהוקם כדי להחליש את האגפים המקצועיים הוותיקים), וסימן את המטרות מראש. אלא שהפקידות המקצועית באגף תקציבים לא שיתפה פעולה והעדיפה לא לקדם את החוק בוועדת הכספים, המס החדש נתקל במכשולים רבים, עד שבוטל לבסוף. אגב, גם המעקף הבוטה של הפקידות המקצועית שניסה סמוטריץ' לעשות בסוגיית 6 מיליארדי השקלים של "הרזרבה האזרחית" טורפד לבסוף, והשר רק ניזוק ממנו.
מנגד, הרפורמה המשמעותית היחידה שעברה בתקציב הנוכחי היא זו שתאפשר פתיחה של בנקים קטנים בישראל. היא הובלה על ידי הצוותים המקצועיים, קדמו לרפורמה עבודות מטה מעמיקות, ולבסוף, החקיקה עברה בהסכמת הקואליציה והאופוזיציה. ללמדנו שחבירה לפקידות המקצועית ועבודה משותפת היא שמאפשרת לכל שר לרשום על שמו הישגים ורפורמות מבניות חשובות.
לקח שני: לזלזול בנהלים יש מחיר
מתחילת הקדנציה סמוטריץ' מזלזל בנהלים באופן מופגן. לא היה לו חשוב להעביר את התקציבים בזמן, במיוחד לא את זה של 2026. הוא אפילו אמר במסיבת עיתונאים ש"תקציב המשכי זה לא נורא". זו חשיבה נפוצה אצל ישראלים רבים, שמסתמכים על "כושר האלתור" שלהם. אבל בכלכלה זה לא עובד כך. בסופו של דבר שר האוצר מוצא את עצמו עם תקציב שבו כשל כמעט בכל המטרות שהציב לעצמו כשהציג אותו (באיחור רב) בדצמבר 2025. בנאומו אז סימן סמוטריץ' את הבנקים ו"המונופולים" כאויבי העם, כאלה שעמדו מנגד לאזרחי ישראל בשעתם הקשה ביותר. גם את השחקנים המובילים בעולמות המזון והאופנה תיאר ככאלה ש"נלחמים" באזרח הישראלי. לכן הציע למסות את הבנקים, להכפיל את הפטור ממע"מ על קניות בחו"ל ל־150 דולר, ולערוך את רפורמת החלב. באותו נאום הוא גם אמר שהגירעון לא יעבור את ה־3.2% תוצר.
ואז סמוטריץ' פגש את המציאות. שר האוצר שכח שקיימת ביקורת ארוכת שנים של הייעוץ המשפטי בכנסת על חוקי הסדרים מנופחים; הוא התעלם מכך שהביקורת הזו תתעצם אם התקציב מוגש באיחור של חודשיים; והוא הדחיק את היותו אחת הדמויות הפחות אהודות בכנסת, גם בקרב מפלגות הקואליציה.
מחיר האיחור בהגשה היה שהתקציב רוקן מעשרות רפורמות בתחומים מפיננסים ועד לתשתיות. הצעדים שסמוטריץ' התעקש עליהם, כמו רפורמת החלב, מס הרכוש וביטול פטור המע"מ, היו שבריריים מלכתחילה. הוא לא השכיל לבנות בסיס תמיכה בכנסת כדי לקדם אותם, וגרוע מכך: מעמדו הרעוע הוביל לכך שבצעד חסר תקדים נמצא רוב בין הח”כים שהצביעו נגד הרחבת הפטור ממע"מ שהורה עליו. בסופו של דבר, האיחור של סמוטריץ' והתעלמותו מהנהלים הביאו לכך שגם רפורמות הקרובות ללבו והאחרונות שנותרו — משק החלב ומס רכוש — הוצאו מחוק ההסדרים.
השר השתמש במלחמה שפרצה כתירוץ לוותר על הרפורמות, אבל התירוץ הקלוש הזה רק מעיד על עומק שגיאותיו. התקציב היה אמור לעבור בסוף דצמבר, הרבה לפני פרוץ המלחמה. אילו התקציב היה מתנהל לפי הנהלים, הרפורמות הללו, וכנראה רבות אחרות, היו נשארות בחוק ההסדרים. אפילו הגידול בגירעון מ־3.2% ל־3.9%, עוד טרם עדכוני המלחמה, נבע מזלזול בנורמות של קביעת מסגרת תקציבית לפני הדיון בממשלה, ומניסיונות חוזרים ונשנים להקטין את משקלו של אגף תקציבים בבניית התקציב.
לקח שלישי: לציבור ולאופוזיציה יש כוח
אחרי שדיווחתי בכלכליסט על כך שהממשלה נסוגה מהכוונה לא לייעד את התוספת התקציבית של 5.8 מיליארד שקל למטרות המלחמה בלבד, כתב לי ח"כ ולדימיר בליאק מיש עתיד שהתיאור שלי לא מלא. לדבריו, השינוי לא קרה מאליו, אלא בזכות המאבק שלו ושל אחרים בוועדת הכספים. לרוב אני נמנע ממתן קרדיטים לתהליכים מורכבים כאלה. אבל בעקבות ההערה של בליאק חזרתי לצפות בדיוני הכנסת, וראיתי שפקידי האוצר "חשפו" את העובדה שהממשלה שינתה את ייעוד הכספים רק בעקבות השאלות של בליאק, ואחר כך הצטרפו חברי כנסת רבים מהאופוזיציה לביקורת הזו, בהם חמאד עמאר, נאור שירי ואורית פרקש הכהן. ייתכן שפקידי האוצר רצו להציף את המחטף הזה, אבל הם לא היו יכולים לעשות זאת ללא אופוזיציה עירנית. אף על פי שהפקידות המקצועית לא הסתירה את עמדותיה, היא הקפידה כל העת להתנסח בזהירות מול הממשלה.
פרט להשפעת נציגי הציבור באופוזיציה, שווה גם להזכיר כי בתחילת השבוע הביעו מספר כלכלנים בכירים חוסר אמון בתחזית הגירעון של הממשלה. הביקורת הזו חלחלה בסופו של דבר לממשלה והיא התאמצה – גם אם באופן מגושם – לחזור לגירעון של 4.9%. הלקח הוא שלחברה האזרחית ולאופוזיציה עדיין יש כוח להשפיע על המציאות. הודות להם, חברות הדירוג והמשקיעים בישראל יכולים להתנחם מעט, ולהבין שגם לממשלה הזו יש גבולות. אם לא פנימיים, אז לפחות גבולות חיצוניים.
