ניתוח
מי שנכווה ברותחין ב־7 באוקטובר, לא מסוגל לנהל סיכונים כלכליים־ביטחוניים
כלכלת ישראל צועדת בתוואי חוב מסוכן וחסר רסן, כשהיא מנוהלת בידי ממשלת המחדל בראשות בנימין נתניהו, שאיבדה את היכולת להגיד "לא" למערכת הביטחון ולתעדף מטרות אסטרטגיות; שיקולים כלכליים נזנחו לחלוטין מול ההחלטה להיכנס למלחמה אינסופית בכמה חזיתות
ממשלת 7 באוקטובר לא תוכל לנהל בצורה נבונה את כלכלת ישראל – זו לא אמירה פוליטית או אידיאולוגית, זו עובדה פסיכולוגית ומסקנה מוצקה שנובעת מניתוח המאבקים התקציביים בין משרדי האוצר והביטחון. פתגם עממי גורס (בשונה מהמיתוס, הפתגם לא נמצא בתלמוד), כי "מי שנכווה ברותחין, נזהר אפילו בצוננין". ובהשאלה עלינו, מי שתחת משמרתו נהרגו למעלה מ־1,000 ישראלים ביום אחד, לא יהיה מסוגל לנהל סיכונים באופן אחראי, לא תהיה לו היכולת להגיד "לא" לשום פרויקט רכש ביטחוני, בין שמדובר בחילות האוויר, המודיעין או הים, ובין שבחיל החלל או חיל טילים. אף שנתניהו חומק מלקיחת אחריות על 7 באוקטובר, אין ספק שהכישלון הזה מעצב אותו, אפשר לראות זאת ב"נאום ספרטה" שבו "מר כלכלה" הודיע שיש לדחוק את הכלכלה לטובת הביטחון.
בעיקר אפשר לראות זאת ב"מסמך הכנים". מדובר במסמך סודי ביותר משלהי 2025, שבו נתניהו עיצב מחדש את תפיסת הביטחון של ישראל, הוא נתן רשימת מכולת, שבה הוא מורה לצה"ל להתחמש ולהיערך לזירות רבות ולתרחישים רבים. המסמך מכונה "מסמך הכנים", מכיוון שמהותו היא שראש הממשלה נתניהו אמר "כן" לכל דרישה. במשרד הביטחון אמרו כי בתפיסה מרחיבה, העלות של המדיניות שנתניהו חפץ בה היא כ־800 מיליארד שקל. בסוף, הם הציעו לנתניהו שתי תוכניות, אחת של 450 מיליארד שקל, ואחת של 250 מיליארד שקל. התקיימו דיונים ארוכים בין האוצר והביטחון וסוכם על 350 מיליארד שקל על פני עשור. לשם ההדגמה, חלק מהסכום הזה אושר אתמול בוועדת השרים להצטיידות – רכישת שתי טייסות חדשות לחיל האוויר.
המשמעויות של התוכנית הזו דרמטיות לכלכלת ישראל. לפי נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, ישראל כבר עכשיו נמצאת על תוואי חוב עולה. כלומר, כשהמלווים שלנו מסתכלים עלינו, הם רואים עתיד שבו אנו מסתבכים עם החוב. אם מוסיפים לזה את תוכנית 350 מיליארד השקלים ואת הרצון/הכרח להיגמל מהכספים האמריקאיים, הרי שב־2035 נהיה ברמת חוב־תוצר של 83%. וחשוב לזכור, שכל התרחישים הללו הם בהנחה שהמלחמה מסתיימת תכף. ההנחה הזו מלווה אותנו בערך מאז סוף הרבעון הראשון של 2024, אז צריכים להיות סקפטיים לגביה. המשמעות של מלחמה פעילה לאיכות החיים בישראל היא כמובן דרמטית בהרבה, החל מנפגעים בגוף ונפש, דרך עלות ימי המילואים ועד פגיעה במשק ובקופת המדינה.
באוצר לא קוראים את המפה נכון
אף שהדברים האלה טריוויאליים, הם לא מובנים במסדרונות האוצר. שם סבורים שהם נמצאים במאבק הרגיל מול משרד הביטחון. הפקידות הבכירה אפילו גאה בכך שהשר בצלאל סמוטריץ' ניצב לכאורה יחד עמה במאבק. הניתוח במשרד האוצר של המחלוקת בינם לבין צה"ל ומשרד הביטחון הוא פשטני למדי – "השאלה היא האם חוק התקציב תקף גם למשרד הביטחון או לא". הרקע לטענת האוצר הוא שבמשרד הביטחון טוענים שהם צריכים תוספת של כ־30 מיליארד שקל רק בגין 2026, בלי קשר למלחמה. נזכיר, בדצמבר 2025, באישור התקציב בממשלה (ערב שאגת הארי), הסכימו משרדי הביטחון והאוצר על תקציב של 111 מיליארד שקל (ועוד 4 מיליארד שקל שיועברו בהמשך בסיכום תקציבי), זאת אף שבמשרד הביטחון טענו שהם צריכים כ־144 מיליארד שקל. בעקבות המלחמה נפתח התקציב, והוקצבו עוד 32 מיליארד שקל למלחמה (ועוד רזרבה של 7 מיליארד שקל, שטרם הוחלט האם לנצלה). במשרד הביטחון התייחסו לחלק מהכסף שניתן בגין המלחמה כ"השלמה לבסיס", וזה כמובן מעצבן את האוצר, כי "אם הם הסכימו ל־111 מיליארד, אז הם צריכים להסתדר עם זה. אם הם לא יודעים לעשות זאת, אפשר להתפטר".
במשרד הביטחון מגיבים בזעם. לטענתם, ההנחות לגבי ימי המילואים השנתיים של האוצר היו מופרכות כבר בזמן אמת. עם זאת, הטענה המהותית של משרד הביטחון היא ש"זה לא הם, אלא הדרג המדיני". כלומר, במשרד טוענים שאם מביאים בחשבון את כל המשימות שמטילים עליהם – לא ניתן לעשות אותן בתקציב שהאוצר מקצה. יתרה מזו, במשרד רומזים כי ההסכמה ל־111 מיליארד שקל היתה של הדרגים המדיניים, מבלי שהם אמרו במה לקצץ. מבחינת משרד הביטחון, העמדה של סמוטריץ' היא המקוממת ביותר. השר, כידוע, תומך בהרחבת המלחמה כמעט בכל גזרה, אך מתנגד לפעולות ממשיות לגיוס חרדים ובנוסף זועם כל העת על הגידול בתקציב מערכת הבטחון.
ואכן, סמוטריץ' ואנשי משרדו אוהבים לדבר על "בזבוזים" במערכת הביטחון, מאחר שמדובר בכסף שניתן לחסוך בלי לשלם שום מחיר. כך, לדוגמה, בריאיון שנתן סמוטריץ' בפודקאסט "דעה לא פופולרית" של ברק הרשקוביץ, הוא אמר: "אם אתה מול 100 מחבלים בבינת ג'בייל שולח שלוש חטיבות של 100 אלף איש, משהו לא בסדר". מנכ"ל האוצר הקודם, אילן רום, אהב לדבר על הונאות בימי המילואים בצה"ל. אלא שעם כל הכבוד לבזבוזים בצה"ל, הם לא מה שמוגדר "וקטור ההוצאה העיקרי" . לשם הדגמה, לא ניתן לחסוך 30 מיליארד שקל בשנת 2026 באמצעות התייעלות. אין ספק שצריך ללחוץ על צה"ל להתייעל. עם זאת, כשמדברים על תוואי ההוצאה התקציבי למערכת הביטחון, יש צורך בהכרעות אסטרטגיות של הדרג המדיני.
ראש מכון אהרן למדיניות כלכלית, פרופ' צביקה אקשטיין, אמר בכנס השנתי של המכון בשבוע שעבר, כי "יש צורך לבסס את ההוצאה הביטחונית על תרחיש ייחוס ביטחוני מוסכם בין כל הצדדים, המחלוקות שיוצאות בין האוצר לבין מערכת הביטחון מחלישות את האמון שכבר ככה נמוך בגלל 7 באוקטובר". כלומר, מחלוקות של עשרות מיליארדים מדי שנה ושל מאות מילארדים על פני עשורים (באוצר סבורים שתוכנית ה־350 מיליארד שקל יכולה להסתכם ב־100 מיליארד בלבד) מלמדות כי הן אינן "רק" על השאלה אם להיות עם יד יותר קשה בגיוס מילואימניקים במסלול של שבוע־שבוע. מאחורי המחלוקות יש, בסופו של דבר, שני תפריטי ביטחון שונים, ויש צורך בהכרעות עקרוניות קשות, ולכן אנחנו חוזרים לנקודת התחלה – אי אפשר לצפות מנתניהו שיוכל לקבל הכרעה רציונלית, אי אפשר לצפות מאדם שנכווה ברותחין שינהל את סיכוני הביטחון של ישראל בצורה שקולה. הוא בהכרח ימשיך להתנהל כפי שהוא התנהל עד עכשיו, ינסה לרצות את כל גורמי הביטחון. גם סמוטריץ' בעצם ממשיך בקו זה. הוא לא אומר לוותר על זירה כלשהי, אלא מתעקש כי אפשר לספק את אותו תפריט ביטחון במאות מיליארדי שקלים פחות.
כישלון ההלימה בין היעדים למשאבים
כדי שהדברים לא יהיו מופשטים, כדאי לשמוע את דבריו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי באותו כנס של מכון אהרן. אשכנזי הגדיר "אסטרטגיה כושלת" כמקרה שבו "אין הלימה בין המטרות והיעדים לבין המשאבים". במהלך נאומו, הוא עבר את כל הזירות והסביר כיצד ניתן להפחית במעט את הנטל. לא היה שום דבר "לא ימני" בעמדותיו, הוא אפילו קרא לממשלת אחדות, אבל הוא הדגים כיצד חושב גנרל ומדינאי שלא דבק בו כתם ה־7 באוקטובר. הוא אמר כי יש להמשיך להחזיק בלבנון בכדי להתגבר על אתגר הנ"ט, אבל במקביל אמר כי יש לחזק את ממשלת לבנון, לחתום על הסכם שלום עמה, ולהוריד מהשולחן את האמירה של "לפרק את חזבאללה מנשקו", כי ישראל וגם הממשלה הזו לא באמת מוכנות לשלם את המחירים שמהלך כזה דורש. בנוגע לסוריה אמר אשכנזי, כי יש להתבסס על קו הגבול ולחתור להסכם אי־לוחמה עם השלטון הנוכחי, ולקחת את הסיכון שהוא יתהפך, מכיוון שיש שולי ביטחון רחבים.
אשכנזי אמר כי הדילמה של הממשלה כעת זה האם להמשיך בזירות הפתוחות או לחתור לסגירתן. אלא שהמשמעות של סגירת זירות היא "הכרעה", וכאן יש תחושה של נטילת סיכון. ומהתחושה הזו ינסה לברוח כל מדינאי שקשור ל־7 באוקטובר. שאלת ניהול הסיכונים הביטחוניים אחרי המלחמה היא כנראה השאלה הביטחונית הדחופה והחשובה ביותר לכלכלת ישראל. בשביל להכריע בה בצורה תבונית, נצטרך מנהיגים שקללת הטבח ב־7 באוקטובר לא רובצת עליהם.
