הקברניט
כמו קליעה למטרה: למה צריך צנחנים במאה ה-21?
בימינו הרבה יותר קל לגלות את מטוסי המטען שנושאים אותם, או לפגוע בהם בעודם צונחים - אז למה 70 הצבאות הגדולים בעולם מחזיקים בכל זאת חיל צנחנים, אפילו שצניחה גדולה לא היתה בעולם כבר 80 שנה? "הקברניט" מסביר מה סוד כוחו של החי"ר המוטס
שלום, כאן הקברניט; למה צריך צנחנים במאה ה-21? הם הרי מגיעים לשטח במטוסי מטען שאותם לא קשה לגלות, וכל כוח אויב שרואה חי"רניקים תלויים לו מעל לראש יחסל אותם בקלות - ברמה של קליעה למטרה. זו שאלה טובה ששאלו אותי לא פעם במהלך המלחמה, וראויה לתשובה טובה.
קודם כל, חיל צנחנים הוא סטנדרט בכל צבא שמכבד את עצמו: 70 מהצבאות הכי גדולים בעולם מחזיקים אחד, ולמעשה - כל חיל אוויר בגודל בינוני ומעלה מפעיל מטוסי מטען שמתאימים להצנחת חיילים.
זה יכול להיות ההרקולס האגדי, ה-C17 השמנמן או האנטונוב 26, ויש חילות שמצניחים אנשים גם ממסוק - אבל היכולת נמצאת בכל מקום ומתאמנים עליה בקביעות.
וזה קצת מוזר: צניחה קרבית שאינה אימון מתרחשת, בממוצע, פעמיים בעשר שנים בעולם כולו. אז מה הסיפור פה, ומי צריך צנחנים בימינו?
14 צפייה בגלריה
מטוסי הצנחה, בכיוון השעון: איליושין 76 ברוסיה, A400M בבריטניה, C390 בברזיל והרקולס ביפן
(צילום: Los688 / Reuters / RAF / Brazilian Air Force )
נתחיל כמו שאני אוהב, בקצת היסטוריה: המצנח נולד במאה ה-15, בשרטוטיו של פרנציסקו די ג'ורג'יו מרטיני, שוכלל אצל דה וינצ'י (שחשב שהוא צריך להיות בצורת פירמידה), וקיבל את התצורה הבסיסית שלו במאה ה-17 אצל פאוסטו ורנציו בקרואטיה.
רק בסוף המאה ה-19 נבחן והוכח מצנח שמאפשר נחיתה בטוחה לאדם, בניסויים שנערכו באירופה וארה"ב - הודות לממציאים אמיצים שקפצו איתו ממגדלים וכדורים פורחים.
14 צפייה בגלריה
עיצובי מצנחים מוקדמים, מימין: מרטיני, ורנציו, ועיצובי דה וינצ'י ותרשימים מהמאה ה-19
(צילום: Wikimedia)
במלחמת העולם הראשונה נקרא המצנח לקרב: צוותים של בלוני תצפית היו הראשונים להשתמש באופן קבוע במצנחים כדי להיחלץ, בכל פעם שהבלון נפגע מאש אויב או התנתק ועף ברוח.
דווקא טייסי קרב לא הרבו לקחת מצנחים, משום שהמטוסים לא היו יציבים מספיק, ומי שניסה לטפס החוצה כשהמטוס משתולל, בקלות היה עף ונחבט בגוף או מקבל לק מלא אהבה מהמדחף.
הרעיון להשתמש במצנחים כדי לשתול כוחות קרקע מהאוויר נולד ב-1918, כשהקצין האיטלקי אלסנדרו טנדורה התנדב להגיע כך לעומק השטח האוסטרי, כדי לארגן ולהוביל מחתרת מורדים מקומית. הוא קפץ ממתקן מאולתר במפציץ סבויה-פומילו SP4, צנח מגובה 1,600 רגל, והגיע לקרקע בריא, שלם ומלא השראה. כשחזר, טען שאם אדם אחד יכול לצנוח כך, ניתן לשלוח גם אלפים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה חלה תנופה גדולה בפיתוח שיטות ותפיסות להפעלת איגוף אנכי - שתילת כוחות גדולים בשטח האויב מהאוויר, מעבר לקווי ההגנה שלו. מי שהשקיע בכך יותר מכולם היו הסובייטים: הם נשבעו שלעולם לא ייקלעו למלחמה כמו זו שהסתיימה - בה הקרב הוא סטטי לגמרי, בין חיילים שמתפוררים נפשית ופיזית במערכי חפירות, ומתים באלפיהם ממש מדי יום בלי שקו החזית זז מטר.
האיגוף האנכי, חשבו בבריה"מ הצעירה, יציל מיליונים ויאפשר לגנרלים של העתיד להשתמש ביתרון המספרי האדיר של המעצמה כדי לכבוש מה שרק תרצה. ולכן, החל כינון של גדודי צנחנים גדולים, בעלי מטוסים משלהם: מפציצים כבדים, ומטוסי סיור קלים שגיהצו את השטח לפני הגעת הכוח המוצנח כדי להבטיח שלא יחכה שם מארב.
העניין הוא שמפציצים כבדים לא נועדו לשאת אנשים כי אם פצצות. למה הסובייטים העמיסו עליהם צנחנים? כי מטוסי תובלה צבאיים כמו הדקוטה לא היו להם באותם השנים. ולכן, הצנחנים בילו את רוב הטיסה ליעד כשחלקם בתוך הגוף, ובקרבת היעד יצאו אל הכנפיים ורכבו עליהן בעודם משתלגנים מקור, או אל עמדת מקלענים פתוחה שהורחבה על הגב.
קשה לדמיין כמה איומה היתה החוויה, ולא פעם קרה באימונים שמישהו החליק מן הכנף, נפל בדרך ונדרש לחזור ברגל לבסיס. זאת כמובן, כל עוד תרגיל הצניחה לא נערך בערבות סיביר המבודדות; רוסיה היא מקום גדול ואנחנו מדברים על אזור כה נידח ומרוחק, שמי שצנח בטעות כבר נשאר לגור שם.
הרוסים הניחו את הבסיס לתפיסת ההפעלה של כוח מוצנח: איך עליו להתארגן למשימה, מה עליו לקחת כדי להסתדר היכן שלא יקבל שום אספקה או סיוע ואם יתקל בתחמושת, כנראה שתעוף עליו מקני האויב. כך התקבעה הגישה שצנחנים הם לוחמי עילית: היה עליהם להתמודד בין השאר, עם כוחות משורינים ומצוידים היטב, כשלצידם עומדים רק אלמנט ההפתעה וביצים מפלדה. כמו כן, נבנו שיטות הצנחה פרופר; בואו נגיד שלמדו בדרך הקשה כמה זמן צריך לעבור בין קפיצה לקפיצה כדי שמצנחים לא יסתבכו זה בזה.
במערב אירופה נערכו ניסויים ונבנו יכולות דומות, אם כי הגרמנים השתמשו במטוסי מטען יונקרס 52 והבריטים - בדקוטות ודומיהן; גם שם תנאי הצנחנים היו קשים ומאתגרים, אם כי אף אחד לא רכב על אף כנף. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לכל הצדדים היו חיילות צנחנים מוכנים וערוכים לקרב. הראשונים שהפעילו את שלהם בהצלחה היו הנאצים, שתפסו שדות תעופה בדנמרק באפריל 1940 עם כוח מוצנח.
בהמשך בוצעו הצנחות של אלפי חיילים גם באיטליה, בכרתים, בחזית המזרחית וכמובן שבפלישה לנורמנדי של 1944. תוך כדי קרבות, הבינו מפעילי הצנחנים כמה קשה להבטיח שכולם יגיעו לנקודה הנכונה בזמן להשפיע על הקרב; אם לא היה זה אתגר עצום, "להציל את טוראי ראיין" היה סרט של רבע שעה. אחד הפתרונות היה להשקיע בלימודי ניווט ושדאות, מה שנתן לצנחנים עצמם עוד יתרונות בלחימה, והפך אותם מתאימים יותר למבצעים מיוחדים.
14 צפייה בגלריה
מבצע מרקט גרדן של 1944, בו בצניחו בעלות הברית יותר מעשרים אלף צנחנים
(צילום: US Army)
כל הצבאות הסיקו מסקנות, ומשימות ההצנחה של מלחמת קוריאה ב-1950 כבר היו מקובצות ויעילות בהרבה. אבל השימוש בהצנחה הלך ופחת במהירות ממלחמה למלחמה. אם בשנות הארבעים תועדו יותר מארבעים מבצעי הצנחה נרחבים, הממוצע מאז ועד היום עומד על שתי הצנחות קרביות בכל עשר שנים.
למעשה, ב-80 השנים האחרונות בוצעו רק שני מבצעי הצנחה שכללו יותר מ-800 חיילים: במלחמת וייטנאם ובמלחמת המפרץ השנייה. אני מדבר על מבצעי הצנחה של כוח רגיל, לא משימת קומנדו של חוליית רמבואים סודית; כאלה יש להניח שמתבצעים בתכיפות גדולה בהרבה. אבל עבורן לא צריך חיל צנחנים שלם, אפילו לא גדוד.
14 צפייה בגלריה
צנחנים אמריקאים מחכים לפקודת עלייה למטוסים, לקראת מבצע הצנחה במלחמת המפרץ השנייה
(צילום: US Army)
וכמובן, אל תשכחו כמה שמשימת הצנחנים מסוכנת במאה ה-21, בעידן בו אמצעי הגילוי מתקדמים ונמצאים בידי כל הצדדים, ואפילו לארגוני טרור יש טילי נ"מ. בקלות יתגלו מטוסי המטען שנושאים את הכוח הצונח, ויופלו בפגיעה אחת.
ומילא זה, גם אם הצליח המטוס להגיע, כל אויב שיראה צנחנים באוויר מיד יחוש לנקודת הנחיתה המיועדת, ויפתח עליהם באש מכל הכלים. זה יהיה בגדר קליעה למטרה, ציד ברווזים. האם יחידות צנחנים הן לא סיכון מיותר?
התשובה הקצרה היא "ממש לא", ואני אסביר: השם "צנחנים" מכסה רק חלק מהג'וב שלהם בשטח, והרבה יותר נכון לקרוא להם חי"ר קל מוטס. הכוונה היא ללוחמים שמיומנים במהלכי סער אווירי, כלומר הגעה לקרב בצניחה, בהנחתה ממסוקים, או עם מטוס מטען שנוחת על דרכי עפר ומנחתים מאולתרים. בכל מקרה, לא טסים אל תוך הכוונת של האויב, או מצניחים לוחמים היכן שיהיה קל לפגוע בהם.
לצנחנים יש שלושה יתרונות שאף צבא רציני לא יעז לפספס. הראשון הוא מהירות: כוח מוטס מיומן ביציאה למשימה מרוחקת יותר מהר מכל חי"ר רגיל. הרי על המטוס או המסוק אין יותר מדי מקום, ולצנחנים אין נגמ"שים או ציוד כבד לארגן.
החי"ר המוטס מגיע לכל שטח, ומיד ערוך ומוכן להתחיל לעבוד בלי תלות בשום רכיב תשתית מקומי; הכל הם לוקחים איתם. המהירות הזו משחקת תפקיד חשוב גם כשצריך להקרין עוצמה ולהרתיע מדינות סוררות: כוחות או"ם, נאט"ו או ידידנו השוטר העולמי ארצות הברית יכולים להרים הרקולס לאוויר ולשתול כוחות באזורי עימות לפני שהרעים יספיקו להתכונן לבואם.
היתרון השני הוא גמישות: כוח עם כשירות צניחה יכול להגיע למשימה במרחק אלפי ק"מ עם מטוסי מטען גדולים, לטוס בוואדיות נסתרים עם מסוקים, ולהפתיע את האויב במהלומה מוקדמת. גם במקרה של לחימה פעילה אפשר להשמיד מערכי נ"מ בצורה שתפתח מסדרון אווירי למטוסי תובלה, ולהגיע לאן שצריך. תחשבו איך זה משפיע על מדינות בעלות שטחים נרחבים, שסומכות על כמה שנכסים קריטיים שלהן נמצאים רחוק מהחזית: צנחנים הרי מביאים את החזית איתם.
אבל את היתרון השלישי אני הכי אוהב: צנחנים עושים בלאגן אטומי לאויב. אף מדינה, לא משנה באיזה מצב היא נמצאת, לא תוכל להרשות לעצמה להתעלם ממאתיים חי"רניקים שצצים ודורכים לה בגינה.
גם אם נקודת ההנחתה מאוד רחוקה מנכסים רגישים או תשתיות, האויב המותקף מיד ישלח לשם כוחות גדולים, מטוסי תצפית וכטב"מים, ומשאבים חשובים אחרים. כל תוכנית הגנה או התקפה שלו תשתבש מאוד בשלב הזה; צנחנים משנים את סדרי העדיפויות ברגע שהם בשטח.
ולא רק - אפילו הסיכוי שזה יקרה הוא גורם השפעה עוצמתי בזמן לחימה: צבא שיש לו יריב עם חיל צנחנים רציני ייכנס לאמוק בכל פעם שמטוס מטען יופיע על המכ"מ. וכל גנרל שיקבל את הדיווח ימלמל "רק זה חסר לנו עכשיו". הסובייטים צדקו, איגוף אנכי הוא דבר ששווה להשקיע בו.
בשורה התחתונה, יש סיבה טובה שעדיין מפעילים חילות צנחנים, ושהם נדרשים ומשפיעים גם אם צניחות קרביות אין יותר מדי. היכולת להתארגן במהירות למשימה, להגיע קל וגמיש לשטח, ולהפתיע במרחקים ארוכים היא משהו שלא חכם לוותר עליו.
ולכן, לא פלא שבכל כך הרבה צבאות יש מטוסי הצנחה, תרגילי צניחה, וחיילים שנופלים מהשמיים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
