בכירי ענף ההייטק במכתב אזהרה: כך נעצור את בריחת היזמים
בעקבות חשיפת כלכליסט על ירידה שקטה אך שיטתית ברישום חברות בישראל, משגרים בכירים בענף ההייטק מכתב אזהרה: יזמים ישראלים מעדיפים לברוח מהאווירה הפוליטית העכורה והיעדר התמריצים למקומות שמכירים בערך שהם מייצרים
הכותבים הם אדם פישר, שותף מנהל בקרן Bessemer Venture Partners; גיגי לוי וייס, מייסד שותף בקרן NFX; איתי פרישמן, שותף, מחלקת הייטק והון סיכון, מיתר; יאיר גבע, ראש מחלקת הייטק, הרצוג פוקס נאמן; נעם קנטי, שותף מנהל, EY ישראל
ההייטק הישראלי משגשג ללא צל של ספק. אך כפי שנחשף אתמול בכלכליסט, מאחורי הכותרות מסתתרת גם מגמה מדאיגה: ההייטק הישראלי הגיש בשקט־בשקט בקשה לוויזה אמריקאית. זו לא רק תחושת בטן. בחנו 30 השקעות סיד משמעותיות (מעל 20 מיליון דולר) משלוש השנים האחרונות. יותר מ־85% מהחברות האלו התאגדו כחברות אמריקאיות, למרות שהוקמו על ידי יזמים ישראלים. למייסדים יש כמובן את הזכות לפעול כראות עיניהם. אך כאשר כולם פועלים בהתאם לאיזשהו אינסטינקט, האפקט המצטבר שוחק את האקוסיסטם שלנו, במיוחד כשהוא משתלב במגמה רחבה יותר של הגירת מהנדסים וטאלנט מישראל. בהדרגה נחלש בסיס ההון האנושי שעליו נשען ענף הטק כולו.
ההשלכות של תפנית זו הרסניות עבור המדינה, שכבר גובה שליש מהכנסותיה ממיסים מהייטק, והן יורגשו ביתר שאת רק בעוד 5 עד 10 שנים - כאשר הכנסות המדינה מסיפורי ההצלחה, האקזיטים - ידרכו במקום או יירדו. בשוק קטן ומלוכד כמו ישראל, מגמות מתפשטות מהר מאוד. לרוב, הפצת רעיונות היא בונה ומועילה לכלל המערכת, אך לעיתים, הצפיפות של האקוסיסטם שלנו מקלה על התפשטותו של רעיון מזיק - כמו במקרה הזה.
למה עכשיו?
המייסד הישראלי תמיד היה קרוע בין מה שטוב לעסק למה שטוב לחייו האישיים. החברים, המשפחות והבית נמצאים בישראל, אך השוק והלקוחות נמצאים בארה"ב. בין שהוא בוחר להישאר בישראל או To Relocate, המייסד הישראלי תמיד מקריב משהו. למרות זאת, ב־20 השנים האחרונות, הרוב הגדול של הסטארט־אפים החדשים שהוקמו נרשמו כישראליים. זהו המבנה הפשוט והיעיל ביותר עבור חברה שמייסדיה יושבים בישראל. ההיפוך המהיר של היחס הזה הוא מדאיג, כיוון שדבר מהותי לא השתנה שהפך באמת את מבנה החברה האמריקאית לאטרקטיבי יותר מנקודת מבט מיסויית או תפעולית. מה קרה? הסביבה הפוליטית הנוכחית הפכה את המבנה של חברה ישראלית לנטל תפיסתי, אפילו עבור המייסדים המנוסים ביותר.
2 צפייה בגלריה
מימין אדם פישר שותף מנהל בקרן Bessemer Venture Partners, גיגי לוי וייס מייסד שותף בקרן NFX, איתי פרישמן שותף מחלקת הייטק והון סיכון מיתר, יאיר גבע ראש מחלקת הייטק הרצוג פוקס נאמן ונעם קנטי שותף מנהל EY ישראל
(צילומים: NFX , עידן גרוס, קרן בסמר, תומר יעקבסון, שאולי לנדנר)
אין טריגר יחיד לשינוי, ובשיחות עם יזמים עולה כי מדובר בשילוב של מספר גורמים. זה החל באווירה פוליטית עכורה וחששות מפעולות הממשלה שירחיקו משקיעים, והמשיך בהבנה של הטבה כלכלית ברורה למשקיעים אמריקאים ולפאונדרים ישראלים שנמצאים בארה״ב בזמן המכירה. השילוב הפך להיות בחירה טבעית וטרנד שקשה היום לשנות.
ישנה הנחה רווחת – ושגויה – שמשקיעים זרים מחייבים רישום בחו"ל כתנאי להשקעה. כאשר יש למשקיעים מסוימים העדפה וליזמים ולמשקיעים אחרים אין העדפה מנוגדת, זה עשוי להכריע את אופן קבלת ההחלטה. מנקודת מבט של מס ישראלי, לקרנות הון סיכון (VC) אמריקאיות לא משנה אם החברה היא אמריקאית או ישראלית. תחת אמנת המס בין ארה"ב לישראל, ה־IRS האמריקאי יזכה את הנישום בסכום שנוכה על ידי רשות המסים בישראל. אולם, בארה"ב קיימת כיום הטבת מס למייסדים ולמשקיעים תושבי ארה"ב (למעט חברות) במה שמכונה Qualified Small Business Stock. זוהי הטבת מס לעידוד יזמות והשקעה הקובעת פטור לתושבי ארה"ב ממס רווחי הון בעת מכירת סטארט-אפ עד לרווח של 15 מיליון דולר לאחר תקופת החזקה מסוימת (פטור חלקי לאחר 3 שנים, פטור מלא לאחר 5 שנים). ההטבה הזו תקפה גם ליזמים ישראלים ברילוקיישן - על החזקה במניות של חברות אמריקאיות.
ישנם גם יתרונות מובנים לחוק החברות הדלווארי, שמתאים יותר לחברות סטארטאפ שגם באלו יש צורך לטפל בשלב השני.
חלק מהיזמים טוענים כי היותה של החברה אמריקאית עשוי להציע הגנה מפני הטיה אנטי־ישראלית מצד לקוחות, למרות שלמייסדים אין כוונה לשנות את שמם, להסתיר את שירותם בצה"ל או לוותר על אזרחותם. כך או כך, כאשר מייסדים נדרשים לקבל את ההחלטה הגורלית הזו עם הקמת החברה, הם מבצעים אופטימיזציה לטובת "חוף מבטחים" ועוקבים אחר מעשיהם של אחרים.
המסלול הירוק לירידה
ההתאגדות כחברה אמריקאית היא הצעד הראשון. בשלב הבא, וכדי לתמוך במבנה המשפטי שנבחר, מתחילות להיות ממוקמות גם פונקציות עסקיות־ניהוליות נוספות בארה״ב מתוך שיקולי יעילות תפעולית, ניהולית והאחדה מיסויית. במקביל, מרגע שהחברה נרשמת כאמריקאית מתקיים שיח על מיקום ה־IP – בישראל או בארה"ב – גם הוא מתוך רצון לתמוך במבנה המס שנבחר, תוך הימנעות מחיכוכים עתידיים בהקשרים עסקיים, משפטיים ומימוניים.
כך, גם כאשר אין כוונה מוצהרת "לעבור לארה"ב", המבנה עצמו מייצר אינרציה. ככל שהחברה מתבגרת, כך מתחזקת המשיכה לרכז יותר פונקציות, יותר קבלת החלטות, ויותר נכסים כלכליים בצד האמריקאי - לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך אופטימיזציה מקומית שנראית הגיונית בכל שלב בפני עצמו, אך במצטבר משנה את מרכז הכובד של החברה. בסופו של התהליך, מה שהתחיל כהחלטה טכנית־מבנית, הופך בפועל למבנה שבו ההנהלה, קבלת ההחלטות והקניין הרוחני ממוקמים מחוץ לישראל.
תמריצים, לא עונשים
המגמה הנוכחית פירושה שאזרחי ארה"ב ירוויחו על חשבון אזרחי ישראל. מעבר להפסדי המסים, העלות העמוקה יותר של מגמה זו היא אסטרטגית. חברות ישראליות לכל דבר, נבנות היום בצורה ש"מדללת" את בית הגידול שאפשר את צמיחתן.
כשישראל הטמיעה את סעיף 102 (מסלול רווח הון) היא הפכה את העבודה בסטארט־אפ לאטרקטיבית יותר עבור עובדי ההייטק, באמצעות מנגנון האופציות. היתה לכך גם השפעה של "הרתעת" עובדים מרילוקיישן לחו"ל בשל אובדן מעמד המס המועדף שלהם. ישראל עשתה רבות כדי לעודד יזמות. היא מציעה סביבת מס מערבית ותחרותית, עם מענקי מו״פ, אפשרות לא מוגבלת לקיזוז הפסדים, שיעורי מס מופחתים לחברות טכנולוגיה ופטורים נרחבים למשקיעים זרים. הבעיה איננה היעדר כלים, אלא חוסר התאמה לאתגרים הנוכחיים. הכלים הקיימים מכוונים בעיקר לחברות בשלות ולתאגידים רב־לאומיים, אך מפספסים את מי שמקבל את ההחלטות בזמן אמת: היזמים. אלה שמקימים את החברות, קובעים היכן יירשמו וינוהלו, היכן יישב ה־IP, ולאן יזרום הערך הכלכלי שלהן.
כדי להתמודד עם המציאות הזו, ישראל צריכה להעשיר את הגישה ולאמץ תפיסת מדיניות שממקדת את התמריצים גם במי שמקבל את ההחלטה הראשונית - היזם. בארה״ב, מנגנון ה־QSBS יצר תמריץ פשוט, ברור וחד למייסדים ולמשקיעים להקים חברות אמריקאיות, להחזיק בהן לאורך זמן, ולממש שם את הערך. זו אינה שאלה של “נדיבות”, אלא של בהירות אסטרטגית. אם היזמים והמשקיעים הישראלים הראשונים יקבלו הטבות מס משמעותיות, הם יסיטו את הספינה חזרה להתאגדות בישראל ויתנו קונטרה לרצונות המשקיעים האמריקאים. זה גם ידחוף את היזמים לחזור חזרה לארץ מייד עם מכירת החברה כדי ליהנות מההטבות האלו ולא להישאר בארה״ב. בהמשך, המדינה צריכה לדאוג גם למודרניזציה של חוק החברות הישראלי כדי שיתאים עצמו לחוק הדלוורי.
ישראל צריכה לייצר מנגנון מקביל, מותאם למציאות המקומית, שייתן ליזמים תמריץ אישי, ישיר ומובנה להקים חברה ישראלית, להשאיר את ה־IP בישראל, ולשמור על מעמד של תושב ישראל לאורך שנות הצמיחה, או לחזור לישראל לקראת או מייד לאחר האקזיט.
תמריצים כאלה אינם רק כלי מיסוי; הם כלי מדיניות שמכוון את מבנה הכלכלה העתידית. הם קובעים היכן תירשם החברה, היכן תצמח, היכן יווצר וימומש הערך, והיכן יצמח דור העתיד של הטאלנט הניהולי־עסקי – לא רק הפיתוחי. בלי מנגנון כזה, גם אם החדשנות מתרחשת כאן, הערך הכלכלי ימשיך להיבנות ולהתממש במקום אחר. אנחנו לא יכולים להעניש אותם על הפרגמטיות שבמעבר, אבל אנחנו יכולים לתמרץ אותם להישאר, או לפחות לחזור.
