הקברניט
כשהחץ מפספס: 5 הסיבות האמיתיות שאין 100% בהגנה אווירית
כל ישראלי יודע שהחץ לדגמיו, קלע דוד וכיפת ברזל הם הטובים ביותר בעולם בעצירת טילי אויב - בדיוק כפי שהוא יודע שפספוס הוא תמיד אפשרות. "הקברניט" מציג את הגורמים הטכניים והאנושיים להחטאות. ספוילר: הטיל המתפזר הוא לא הסיבה העיקרית
שלום, כאן הקברניט; מפרוץ המלחמה שמעתם אלף פעם בכל אולפן שאין 100% בהגנה אווירית. כל המומחים קבעו שוב ושוב שלמרות שהטילים שלנו הכי טובים בגלקסיה ואפולו אל הקשתים בוכה מאושר בכל פעם שטיל חץ יוצא למטרה - תמיד יש סיכוי שראש נפץ איראני יעבור אותו, ויגיע בכל זאת לאדמה.
שימו לב: זה יכול לקרות כמה פעמים ברצף, זה יכול לקרות למרות שהתכוננו לכל כשל, וזה יכול לקרות בכל מקום. תהיתם פעם למה? מה גורם לטיל נגד טילים לפספס? היום נעבור ביחד על הגורמים כולם, ותבינו מה עומד מאחורי ההצהרות באולפנים. ספוילר: המצרר הוא לא הסיבה העיקרית.
13 צפייה בגלריה
לא תמיד הם ייפגשו. ראש נפץ איראני ומולו טיל החץ
(צילום: מנהלת חומה במשרד הביטחון תיעוד איראני)
קודם כל, בואו ניזכר בשכבות ההגנה של ישראל: לוויינים אמריקאים מגלים שיגור של טיל בליסטי, מעבירים את מידע המטרה למכ"מים, ואז מתחילים לתכנן את היירוט. השכבה הגבוהה היא טיל החץ 3 המשובח, שמשחרר ראש מתמרן - חללית יירוט קטנה, ותופס את טיל האויב בחלל, בגובה של יותר ממאה ק"מ. שכבת הביניים היא החץ 2, שעובד בטווחים הרבה יותר קצרים, ובגובה של פחות מ-100 ק"מ (לפי הערכת מקורות זרים - אין נתון פומבי); השכבה תחתיו היא טיל קלע דוד הזריז, שמיירט בגובה של עד 75 ק"מ.
השכבה הנמוכה ביותר היא כיפת ברזל, שלא נועדה ליירוט ראשי טילים בליסטיים, אך תופעל ליירוט שברים. יש בסיפור הזה הרבה מערכות שצריכות לעבוד בצורה מושלמת בעולם לא-מושלם, וכל שיבוש או עיכוב של שניות הופך את היירוט לקשה משמעותית.
חמישה גורמים משפיעים על הסיכוי של שכבות ההגנה להשלים את המשימה ולמנוע נזקים בעורף - וברמה הנקודתית, מפריעים לטיל שלנו לעצור בזמן את הטיל שלהם; בואו נעבור עליהם לפי הסדר.
1. האויב: שיבושים זירתיים ותחמנות פרסית
איראן התכוננה למלחמה הזאת בדיוק במשך 30 שנה, והעריכה נכונה איך היא תיראה - מתקפה ישראלית-אמריקאית משולבת, שעוד לפני העליונות האווירית המפורסמת, תישען על עליונות סנסורים: לוויינים, מכ"מים ורכיבי תקשורת ביניהם, שהציבה ארה"ב סביב המפרץ הפרסי. ולכן, התכונן האויב לשבור כמה חוליות בשרשרת הזאת כדי להקשות על זיהוי שיגורים בליסטיים - הזרוע הארוכה שלו.
ראיתם את זה בעצמכם, עוד בסופ"ש הראשון של המלחמה: כטב"מי נפץ איראניים טסו לקטר ופגעו שם במכ"מ זירתי אמריקאי AN/FPS132 - סנסור ענק עם מערך אנטנות בגובה עשרות מטרים. בימים שלאחר מכן נפגעו מכ"מים ניידים בבחריין ובירדן - ורשת הגילוי האזורית התחילה להשתעל; בכמה מטחים של טילים בליסטיים מאיראן, התקצר זמן ההתרעה בכמה דקות.
ארה"ב היא אלופת שביל החלב בלוגיסטיקה צבאית כך שהסנסורים הוחלפו וההתרעה התארכה חזרה, אבל לאיראן לא חסרה מוטיבציה ובטח שלא כטב"מים; לעיתים נאלצים מכ"מים באזור המפרץ לסגור או לדלג בין עמדות כדי שלא ייפגעו. וכשזה קורה, מושפעת אפקטיביות היירוט.
לצד המתקפות על רכיבי הגילוי, האיראנים משקיעים גם בדפוסי שיגור מאתגרים - למשל, במקום לתת לגדוד שיגור אחד לירות שני טילים מאותו אזור פריסה, יוכלו לשגר משתי גזרות שאינן חופפות; האויב ינסה גם להסיח את דעתנו עם לוחמה אלקטרונית, ופעולות נוספות - הכל כדי שנצטרך לפזר את הקשב שלנו, ונתעכב כמה שניות בהבנת המתקפה.
2. הטיל הבליסטי עצמו: המצרר הוא רק חצי סיפור
דגם הטיל הבליסטי משפיע משום שלא כולם טסים אותו הדבר; חלקם מהירים יותר, מתנהגים אחרת באוויר, וזה יכול מאוד לאתגר את שכבות ההגנה שלנו. קחו לדוגמה את מבנה המסלול או ליתר דיוק, האפקס - הנקודה הכי גבוהה בדרכו של הטיל, שאחריה יתחיל להנמיך מהחלל חזרה לאדמה. הסנסורים שעוקבים אחר טיל האויב ינתחו את התנועה שלו בדרך לאפקס, ואחריה ידעו מערכות האיכון לחזות את המסלול. לרוב, פה ייפתח חלון היירוט ונוכל לתכנן היכן לחסל אותו, לאן לירות את הטילים שלנו.
טיל כמו העימאד שנקודת האפקס שלו בגובה של יותר מ-400 ק"מ ומגיע למטרתו בזווית תלולה יחסית, ניתן ליירוט בידי כל שכבות ההגנה שלנו אם וכאשר יצטרכו, כל אחת בגובה האופטימלי שלה. אבל מה קורה אם מדובר בטיל שמגיע במסלול שטוח, ושיא הגובה שלו 120 ק"מ?
אלינו הוא יגיע הרבה יותר נמוך, ויתכן שיעבור מתחת לתחום האופטימלי של חץ 3; במקרה זה, שכבת ההגנה העליונה עלולה להיות פחות רלוונטית, מה שישפיע על הסיכוי לעצור את הטיל.
13 צפייה בגלריה
לבן: מסלול סטנדרטי, נוח ליירוט. אדום: מסלול שיכול להיות יותר מאתגר
(צילום: מ פרויקט הקברניט CC0)
התנהגות ראש הנפץ הוא עוד אלמנט קריטי - קחו לדוגמה את ראשי המצרר: גם פגיעה מוצלחת של טיל מיירט לא בהכרח תגרום לכולן להתפוצץ. בראש מצרר יש בין 24 ל-36 פצצונות, ובחורמשאר 4 בענק יש 80. היירוט ארע בחלל? הכל טוב, הפצצונות לא ישרדו את החדירה לאטמוספרה. אבל ביירוט נמוך יותר קורה שפצצונות נשארות ומגיעות לאדמה. מאוד קשה ליירט אותן באמצעי גובה נמוך כמו כיפת ברזל; הן פשוט צוללות מאוד מהר.
ראשים מתמרנים הם מיגרנה מסוג אחר: הכוונה היא לראש שמסוגל לזגזג בדרכו לקרקע, באמצעות סנפירים (כמו בטיל החייבר שקאן) ובסיוע מנוע רקטי מובנה (פאתח 1). אלו טילים שקשה יותר לחזות את התנועה שלהם ולבחור נקודת יירוט. זה לא בלתי אפשרי וגם הצלחנו פעמים רבות - אך התהליך אורך זמן יקר, הטיל ממשיך להתקרב, והחטאה תקטין את חלון היירוט.
13 צפייה בגלריה
תצוגות טילים באיראן. ראש מצרר מימין, ראש ממונע מתמרן משמאל
(צילום: תיעוד איראני, התמונה עובדה באמצעות AI)
יש לנו כל מיני דרכים להתמודד עם השפעות האויב והחימוש: גיבוי לסנסורים מותקפים, הערכה מהירה של סוג הטיל שנשלח אלינו והתאמות בזמן אמת, ועוד; אבל השיבושים מצד היריב האיראני לפעמים מצליחים להקשות עלינו, וקורה שטילים פורצים את החומה המעופפת.
3. גורמים מערכתיים: כשהגאומטריה עושה צרות
אלו הם גורמים שקשורים לאיך שרשת ההגנה שלנו נבנתה מלכתחילה, ולצורה שבה הרכיבים השונים בה עובדים זה עם זה. כשאתם שומעים על טיל מיירט שהחטיא את הטיל הבליסטי של האויב, קל לחשוב קודם כל על בעיה מכנית כשבמקרים רבים הסיבה קשורה למשוואת הירי - כלומר, בחירת הנקודה והתזמון בהם יפגוש החץ את החורמשאר ולהקתו.
הבחירה נשענת על חיזוי המסלול, שלפעמים אינו מדויק מספיק: המיירט עלול להגיע קצת מוקדם מדי, קצת נמוך מדי או בזווית פחות מתאימה ולפספס. זה יכול לקרות גם כשהכל עובד כשורה: למשל, לעיתים איכות המעקב לא אחידה - והסנסורים מעבירים מסלול עם סטיה קטנה, בגללה הטיל המיירט יצטרך לתמרן קצת יותר בחריפות כדי לפגוש את המטרה ראש בראש. הטילים תוכננו לכך, כן? אין נשק שתוכנן לעבוד רק כשהכל מושלם. אבל עדיין ישנה השפעה על סיכויי ההצלחה.
גם מבנה תשתית ההגנה יכול להשפיע: למשל, כל שטחה של ישראל מכוסה בסוללות הגנה מפני טילים, אבל טילי האויב מגיעים מטווחים שונים, במסלולים שונים ובזוויות שונות, ולפעמים הגיאומטריה בעייתית: לא כל סוללה יכולה ליירט כל טיל בליסטי בזווית הכי נוחה, ולפעמים תשגר טיל ממש בקצה קונוס היירוט שלה. ולקינוח, תמיד יכול להיווצר עיכוב בעסקת מטרה - מקרה של השתהות בין הגילוי, המעקב, קבלת ההחלטה על נקודת היירוט, והשיגור של המיירט עצמו.
כל גורם מערכתי יכול לצוץ בלי קשר למספר האיומים שבאוויר: זה לא משנה אם ירינו טיל אחד או שמונה כשמשוואת הירי יוצאת קצת באופסייד. כך קורה שאיראן משגרת שלושה טילים ואחד עובר, כשבימי "עם כלביא" לא פעם שיגרה חמישים וכולם יורטו. כפי שאמרתי – אנו יכולים לצפות מראש חלק מהבעיות והמערכות אמורות לתפקד גם כשהנסיבות לא אופטימליות - אבל בהגנה אווירית, גם חמש מעלות או חמש שניות יכולים לעשות הבדל גדול מאוד.
4. גורמים טכניים: כל רגע קובע
טיל נגד טילים הוא כמו ציור אימפרסיוניסטי עשיר: מישהו חשב על כל ס"מ בו, הקפיד להתאים כל אלמנט לפאזל מושלם - והטילים של התעשייה האווירית ורפאל הם הטובים ביותר, החיוך של המונה ליזה. אבל דווקא התחכום שלהם הופך אותם למאוד מורכבים ורגישים; אלה מכונות שנועדו לתפקד תחת תאוצה אדירה, וכל סדק קטן או פיפס בתוכנה יכול לגרום לטיל לנוע אחרת משתכנן המהנדס.
13 צפייה בגלריה
אנטומיה של טילים אמריקאיים. מלמעלה פטריוט עם מטען נפץ, מלמטה THAAD עם ראש מתמרן
(צילום: militarnyi)
ותמיד ישנם כשלים שיתגלו אך ורק ברגע האמת: למשל, לטילים נגד טילים יש מנוע מבוסס דלק מוצק, שתוכנן להפעלה בודדת; אי אפשר לשים לו קצת דלק, להניע ולתת לו לנסוע עד הש"ג וחזרה. בדיקות הייצור והתחזוקה ביחידות יסודיות ומקיפות ביותר, אבל גם הטיל הכי יקר, משוכלל ומפוקח יכול להפתיע: אפילו בתחום השיגור המסחרי לחלל יש שיעור כשלים של סביב 5% בשנה.
לא פייר להאשים רק את הטיל: תיאורטית, יתכן שמכ"מ יעבור תקלה בתוכנה, בקירור או באספקת הכוח ויצטרך לאתחל איזה רכיב; יתכן שתהיה בעיית תקשורת כלשהי; ויתכן שמשגר לא יגיב ליזימת הירי, והצוות יעביר את הפקודה למשגר השכן.
זה לוקח רק שניה, כן? אבל כבר אמרנו: כל רגע משפיע, ולכן כל רגע חשוב; ראש נפץ שצולל ב-4,400 קמ"ש יתקדם יותר מקילומטר בשנייה הזאת.
5. הגורם האנושי: הבעיטה שגרמה למסי לבכות
גמר גביע קופה אמריקה 2016, ארגנטינה וצ'ילה ירקו דם במשך 120 דקות אך הכדור לא פגש את הרשת והמשחק הלך לפנדלים. יותר משמונים אלף אוהדים מיוזעים שאגו כשליונל מסי עלה לבעוט; הקהל ראה אקשן, ראה דרמה, וכבר ממש רעב לגול.
הכוכב של ארגנטינה הניח את הכדור בנינוחות של אלופים, לקח ארבעה צעדים קלילים, שלח רגלו האגדית - ובעט החוצה כמו ילד בחוג במתנ"ס. ארגנטינה הפסידה ארבע שתיים, וליאו החליט לפרוש מהנבחרת; כל אחד יכול לטעות, ולפשל דווקא ברגע בו הכי חשוב להצליח.
צוותי מערך ההגנה האווירית של ישראל הם לגמרי המסי של התחום: צבאות מכל העולם באים ללמוד את שיטות ההדרכה וההפעלה פה בארץ, ומנתחים ללא הרף את ההישגים. גם כל האקוסיסטם סביב הסוללות מורכבת מאלופים: צוותי בקרה אדירים, טכנאים מבריקים, מפקדים חדים, מה שתרצו.
כל אלה יכולים לטעות וגם טועים - ובניגוד לליונל מסי ורגליו המופלאות, לא יכולים לפרוש ולעשות קאמבק כשהמעריצים לוחצים; מלחמה היא לא משחק. ולכן כל טיל נגד טילים שנורה ולא פגע מתוחקר מיידית ובצורה מעמיקה: המפקדים וצוות הסוללה, הטכנאים, אנשי הבקרה והגילוי, נציגי המודיעין וגם אנשי התעשייה הביטחונית - כולם יושבים יחד ומנתחים כל פעולה ושניה ומילה ובורג עד שמגלים מה השתבש.
בחיל האוויר הישראלי מלחמה היא תהליך של למידה, גם תחת עומס מבצעי אסטרונומי - וכך מצליחים להוציא את המקסימום מהציוד, וליירט מקסימום טילים.
בשורה התחתונה, יש הרבה גורמים שיכולים למנוע יירוט מוצלח - והצוותים מצליחים להתגבר עליהם ברוב המקרים, ולפגוע בטילי האויב שלפי דברי דו"צ עומד על יותר מ-90%. אבל למרות הכל, הגנה הרמטית יש רק בפרסומות של אנטי-וירוס. ולכן, עליכם לתפוס מחסה היכן ומתי שצריך, ולצאת רק כשמגיעה הודעת חזל"ש. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
